פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-10-06

“

אוקו היה צייד גרוע. לא היו לו חברים מלבד כלבו וחלילו. הוא היה מקבל משכורת צנועה מלכידת תרנגולות בר בשדות חקלאיים. בגלל שהוא היה שתקן, אנשים התייחסו אליו כבעל חכמה מיסטית נשגבת. כשהוא הזדקן, הוא התחיל לקבל קהל ושימש כחוזה עתידות מוצלח ואהוב. אנשים מכל רחבי הממלכה היו מגיעים לשמוע לעצתו והצליח לחיות בכבוד.כשהזקין מאוד, הוא עזב את נוחות ביתו ועבר לגור במערה, שם הוא דר בכפיפה אחת עם שד בשם פולו. באותם זמנים העונש על כישוף היה מוות. אם מישהו היה מואשם בכישוף, הוא היה מובל למערה של אוקו. אם אוקו היה אוחז בידו ויוצא עם הנאשם, הוא היה נחשב חף מפשע. אבל אם האדם השתמש בכשפים, אז השד פולו היה כורת את ראשו ואוכל את גופו. אחרי שאוקו מת, אנשים רצו להמשיך את המנהג- אז הם שילמו לאדם גדול וחזק לגור במערה של אוקו. כל מי שהיה נכנס, ראשו היה נערף. יום אחד איש גדול וחזק ביותר הואשם בכשפים- הוא נכנס למערה, והרג את מחליפו של אוקו והמנהג הופסק.

הערות: אורישה אוקו הוא אורישה של חקלאות. בגלל שחקלאות נסמכת על הטבע וחילופי העונות בזמנם, מכשפות יכלו בקלות לעשות דברים הפוגעים בזה בגלל שליטתן על כוחות טבעיים. כיום, למרות שציד המכשפות נעשה נדיר באפריקה, במקומות בהם אורישה אוקו נסגד, המכשפות מחוייבות להשתתף בטקסיו במקדש ובכך בעצם, להראות לקהילה שאין להן כוונות רעות לפגוע ביבול או באנשים. הסמלים של אורישה אוקו כוללים שני אגוזי קוקוס צבועים באדום ולבן, וחרב (פאליות ופריון האדמה), ופסל מתכת של אדם החורש שדה עם שוורים.

 

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-10-05

“

בישראל של 2014, לפני כן, עוני הוא בעיה אמיתית. שכבת הביניים הדרה בין העושר הדקדנטי לבין העוני המרוד הולכת ונשחקת. מאגיה של כסף מתחלקת בצורה גסה ל-2, דברים שכוללים בתוכם זהב, פנינים יהלומים וכו’ ונועדו לתמוך במצב של אנשים שיש להם כסף להוציא על מאגיה “עשירה” שכזו, ואלו שלא. כאן זה המקום להזכיר את נוסחאת הבסיס של “שי שי” (Shi Shi): פירוש המילה הוא משהו עשיר, או מדוקדק, משהו שקיבל אולי עיטור מיותר ולא הכרחי. נוסחת הבסיס היא זולה, קלה להכנה ומאפשרת הגנה מאובדן והוצאות מיותרות. הנוסחה מכילה שלושה רכיבים בלבד: שורש אנג’ליקה, תבלין ציפורן ועלי דפנה:

שורש אנג’ליקה: שייך למלאכים ולהגנה האלוהית. הוא שירת כרכיב הכרחי בהגנה וריפוי מגיפות. הוא מוסיף את החיבור הרוחני שנועד לדאוג לכל אחד מאיתנו בתערובת. בעיקרון הוא רכיב ההגנה כאן.

תבלין ציפורן: מלבד תכונותיו כפותח שערים, הוא ממתיק מצבים מרירים, מאפשר שבירה של קללות ורצפים לא רצויים ומאפשר להעלות את המצב למעלה קצת.

עלי דפנה: מלבד הקשר שלהם לניצחון על מכשולים ויריבים, עלי דפנה מאפשרים לראות צעד אל העתיד, ולדעת להתמודד איתו (בגלל הקישור שלהם לאפולו ולאורקל מדלפי).

משלושתם, לכאורה הכי קשה להשיג את שורש האנג’ליקה. אבל אותו ניתן לקנות בחנויות טבע שונות ברחבי הארץ, כי הוא צמח מרפא נפוץ בארון הצמחים המערבי. הוא משמש לטיפול בבעיות עיכול, ברונכיטיס, כאבי פרקים ושיגרון. את שני התבלינים האחרים ניתן להשיג בחנויות תבלינים ואפילו בסופר מרקט כי הם תבלינים נפוצים.

איך נשתמש בצמחים כדי לייצר מרקחה או קמיע יעילים?

קטורת: עם מעט שרף בנזואין, לכתוש את שלושת הרכיבים ולהניח על גחל נרגילה בוער, ולאפשר לעשן למלא חלל שיש להגן עליו מעוני (בית למשל). לערבב כף של צמחים כתושים ומפוררים בעלי ומכתש עם כף תערובת שי שי.

שמן: להשרות שתי כפות של צמחים כתושים במאה מלימיטר של שמן חמניות פשוט. אחרי שבועיים ניתן למרוח את זה על הגוף (מה שנותן אידוי איטי של אנרגיה אל קוסמוס עד שהשמן נגמר), על נרות לבנים או על קמיעות של הגנה (כדי להגיע לעוצמה מלאה יש להמתין שלושה חודשים למיצוי מלא של השמנים האתריים לתוך השמן, אבל למי יש את הזמן הזה אם הוא לא מכשפה מקצועית?)

קמיע: את תערובת הצמחים להכניס לשקיק מאריג תפור ביד עם חתיכת אלמוג אדום (מטהר ונותן אנרגיה מלכותית של שפע), גביש קווארץ שקוף שמעניק לשאר הרכיבים אנרגיה, וגביש ג’ט של הגנה- עלות כל הפרוייקט הזה הוא פחות מארבעים שקלים- אם משתמשים באבנים קטנות וזה בסדר. הקמיע ישחרר אנרגיה איטית של הגנה מעוני, ויחזיק מעמד לנצח אצל האדם הנושא אותו- כי הקווארץ טוען את כל הרכיבים.

 

היו מוגנים!

ארדן,

של הגן.

 

 

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-09-09

“

זו הולכת להיות עוד אחת הרשומות הארוכות האלה שבהן אני חולק רשימות מפורטות של מידע, ועליהן אוסיף עוד ועוד ככול שאני אגדל. הרקע הוא כזה- האזור הזה שהיה פעם כנען, היה ידוע כצומת חשובה ביותר של מסחר בחומרים נדירים מן המזרח. ארץ הארגמן קיבלה שרפי מור ולבונה, תבלינים נדירים ומכאן הם הגיעו ליוון ולשאר אירופה. השווקים כאן התפוצצו ממשי, בשמים ושאר נפלאות, וכמובן שכל זה השאיר חותם על המאגיה המקומית. אני יכול רק לדמיין כיצד מזבחות האלים המקומיים הריחו. ייתכן שהניחוח לא ינעם לאפי היום, אבל כבר עכשיו אני מתרגש לקראת הידע הזה. היהדות שנטשה את כל האלים האחרים ובחרה להתמקד ב”אל” שהפך יהוה, השתמשה בבית המקדש בקטורת אחת בלבד, קטורת הסמים. למרות שיש לנו את הרכיבים שלה, התהליך של הכנתה אבד, ולפיכך, אנשים מקריאים את רכיביה מבלי להקטיר אותה. הידע אבד. ניחוחות המור, הלבונה ועץ הסנדל המושקיים והפוריים עזבו לנו את היהדות, ונותרו כרסיס שבור של עבר פגאני שממנו אנחנו עוד חוששים. ברשומה זו לא אתמקד בכל חלקי הקטורת והצמחים השונים, אלא רק בשרף, בדמם של העצים שהמסחר בהם הגדיר את מעמדה של כנען, ואת שימושיהם המאגיים היום בניסיון לאגד במקום אחד, בעברית, את מה שנותר. השרפים חשובים כי הם אוגדי קטורות. משמע, אם תכינו קטורת ללא שרף או רכיבים שמכילים שרף, היא תישרף במהירות ולא תיתן את האפקט של ענני ניחוח שנשאר בחדר,ולפיכך הם הכרחיים בתהליך יצירת הקטורת. בשביל להכיר את השרף הנכון למטרה הנכונה הרשומה הזו מיועדת:

(בתמונה, משמאל למעלה: קופל לבן, מתחתיו לבונה ובתחתית מור. במרכז, בנזואין סיאם, במרכז דם דרקונים, וגוש קטן של חלתית. ימין, באמצע ציפורן ובתחתית סנדלווד אדום).

מור: היום קצת קשה להשגה בישראל בצורת שרף, זמין בצורת שמן אתרי בהזמנה מיוחדת. אחד מהשרפים הקדושים ביותר: מקודש לאדוניס, איזיס, רה וסובך. לפי האגדה, הוא עשוי מדמה של מירהא מהמיתולוגיה היוונית, מכיל לחש אהבה חזק של אפרודיטה. יסוד מים, כוכב וונוס והירח, נשי. מור מריח כמו גוף אישה, טוב ללחשים שקשורים לאהבה, פיתוי, אשליות ויופי. במסורת הכנענית זה השרף שמשתמשים בו בטיהור וגירוש, ובוודו מסכימים עם הדעה הזו. יסוד המים הוא היסוד המטהר ביותר, אז זה שרף רצוי כאוגד לקטורות טיהור. השילוב של מור ולבונה (ראו דלעיל) הוא שילוב שמסמל את האבות הקדמונים של כל צאצאי השמים- אברהם ויעקב. זה בעיקרון גם רכיב שהוא מאוד “אשו” אז הוא מפעיל רכיבים מאגיים אחרים. ככזה, הוא יעיל לתערובות של הגנה שיש בהן רכיב קדוש, ולתערובות של ריפוי. ישנה הטענה שבגלל ריחו הפלפלי של המור לרוב לא שורפים אותו לבד. אני מוצא את הטענה הזו מוזרה- הריח דורש מעט התרגלות אבל כקטורת של רכיב יחיד ריחה טוב ונעים מאוד. הערה: ישנו שרף בשם אופופנקס, שנקרא מור מתוק. הוא לא זמין בארץ והתכונות שלו שונות משל המור.

לבונה: נפוצה מן המור, ניתן להשיג בשמן אתרי, למרות שהסוג היקר שלה- לבונה ירוקה מעומן- לא זמין בארץ. עוד שרף קדוש בעל ריח לימוני. קל להשיג אותו. שרף גברי, כוכב שמש, ויסוד אש. מקודש לרה ובעל. שרף חשוב לטקסי מסתורין גבריים, וגם הוא סוג של משהו שכל רוחות הטבע (מלבד אלה שלא אוהבת עשן) מקבלות. עובד ברמה האתרית, קטורת נהדרת לטיהור גם היא (לבד או בשילוב עם מור), ועוזרת במקום של הבנה רוחנית של דברים מעמיקים. גם טוב להגנה- כי היא מסמלת את הלוחם והדיפלומט. בניגוד למור, זה השרף של “הממסד” של בית המשפט, של הכנסייה, של בית הכנסת (היותר אזוטרי). היא מכינה מקומות פיסיים לעבודה רוחנית ומאגית. שרף קדוש וחיובי- משמע, שני השרפים הללו מתאימים רק לעבודה “ראויה”, ולא למאגיה אפלה בדרך כלל (מכשפים ממלכדים מתכונים אפלים על ידי הוספה של השרפים הללו כדי שהלחש לא יעבוד כמו שצריך למכשף המתחיל). לבונה עוזר גם לריכוז, ריפוי, לקרוא לרוחות שונות ומלאכים, היא מחזקת עבודות חיוביות אחרות ומומלץ להוסיף אותה לתערובות שקניתם בצורה מסחרית אם אין בהן לבונה מראש. ניתן להכניס גרגרים שלה לשמנים מאגיים כדי להעצים את כוחם. זו קטורת נהדרת לחיזוק שבועות, חתונות, טקסי מעבר בכללי, לוויות, מלחמה בשחיתות ועבור סטודנטים. לבונה עוזרת גם לרפא מאגית נדודי שינה ובאופן כללי כאשר אנחנו זקוקים לנוכחות האלוהי החיובי.

קופל: לא זמין בארץ כמעט בכלל. גברי, שמש יסוד אש. מקודש לאובטלה, לאורישה אוקו ופצ’המאמא. בסיס נהדר לקטורות מסירות קללות, שוברות רשע, תוסף נהדר ללבונה ולמור, הניחוח שלו רפואי מאוד וזה השרף שאני בוחר לרוב להשתמש לריפוי (ולא מור ולבונה). זה שרף שיש לו כוחות הגברת פריון, ויש לו שלוש ווריאציות, לבן, זהוב וכחול. הלבן הוא המטהר ביותר, אבל הזהוב יכול לשמש לענייני שפע. מלבד שימושו הנרחב בטקסים מאגיים אצטקיים, זהו שרף בסיס שמשמש את כל אלו שנלחמים במאגיה אפלה. החברה ההיספנית עוסקת במאגיה אפלה בצורה מאוד חריפה שנים רבות, ואם הם מקבלים את זה ככלי טיהור, אז אני בוודאי שאסכים איתם. ישנה טענה שהריח של השרף נעים בעיני האלים, אז הוא מלווה מנחות מזון. טוב גם לתערובות אהבה שונות, ולהודייה.

בנזואין: זמין בארץ בצורה רחבה, שמן, וצורות הכנה שונות, אבל לא בנזואין סיאם. מקודש לאשו. גברי, אוויר, שמש. הבנוזאין הוא שרף של יומיום. עוזר לטפל בבעיות בירוקרטיה, בתי משפט, בעיות כלכליות ומתאים לקטורות שמכילות אותו. בארץ ניתן למצוא בנזואין סומטרה שהוא בצבע חום, או בנזואין מעורב בצמחי מרפא וניחוח שיכולים להיות להם שימושים אחרים: ירוק, לכסף, צדק ומשפט ולטפל בבית ובמשפחה, אדום להגנה ואהבה, וכתום שהוא אנרגיה מאוד גברית ומריח מתבלינים ויכול לשמש לכשפי מין. בנוזאין סיאם, שהוא כתום- אדום באופן טבעי,יותר טוב לכישופי זימון ומשיכה של דברים מן היקום, אבל למרבית הצער, הוא לא זמין בארץ.

דם דרקונים: לחלוטין לא זמין בארץ. קדוש לאשו, המוריגן, אוגון, שאנגו, אבטה, גברי, אש, מארס. ארינלה וכל הישויות המרפאות בגלל שהוא מחטא מאוד חזק ולפיכך טוב ללחשים של רפואה. משמש בקטורות הגנה ובתרכובות של “קיר אש של הגנה“. מחזיר כוח גברא, קשור לתשוקה מינית, אהבה וכדומה. הוא מביא מזל ומשמש גם לכשפים הקשורים לגירוש. תחליף טוב הוא תערובת של לבונה עם מעט פלפל צ’ילי חריף גרוס וכמה טיפות של שמן עץ התה. אפשר להשתמש בשרף עצמו כדי להכין דיו מאגי.

חלתית: נפוץ בחנויות עיטרין ערביות ברחבי הארץ. גברי, מארס, אש (אני אומר, סטורני ואדמה) משמש לגרימת הפלות. הוא בעצם “מייבש חיים”. משמש לכשפים שהורגים אהבה, תשוקה, ומיניות. משמש לקללות שונות. יש לו ריח נורא, והוא בסיס לקללות נוראות ושמן “אמנויות האופל”. נקרא גם צואת השטן. משמש לכבילות, גירוש ישויות ורוחות לא רצויות, להרחיק אנשים לא רצויים, כשפים שמחזירים אנרגיה שלילית לשולח, אבל גם להגנה מפני קללות.

 

ארדן

של הגן.

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-08-31

“

כחלק מתפקידי כמורה באילה בעלת טבע, נשאלתי לא פעם- אחרי הסברת קונספטים מורכבים של מאגיית קונגו ויורבה: כיצד אפשר להתחיל וודו? התשובה היא לא אוניברסלית. יש לוודו טעמים שונים במקומות שונים. אבל במסורת שלנו, אנחנו תמיד מתחילים מפאפא לגבה (או אלגואה, או אשו- אלו שמות של אותה אורישה). מדוע? בגלל שפאפא לגבה פותח את השערים בין העולמות ומאפשר תקשורת עם שאר כוחות הטבע. הוא מוודא שהמנחה שנתנו תגיע ליעדה והברכות תגענה אלינו. בסופו של דבר, היה זה מן הבלתי נמנע שאלמד איך לסגוד לו בצורה נכונה. כדי שאעשה זאת, אני צריך קודם כל לכתוב את ההתכתבויות שלו ולהסביר את תחומי כוחו המקודש:

תחומי כוחו של פאפא לגבה: הסרת מכשולים, סיפוק הזדמנויות, תקשורת, צמתים, דלתות פתוחות וסגורות- רוחניות ופיזיות, מפתחות, סקס, שערי בית הקברות ועולם המתים, ילדים, הגנה, למצוא דברים אבודים. פאפא לגבה קיבל כוחות רבים מאולודומרה, ואחד מהם זו היכולת לפצל את עצמו עד אין סוף, מבלי להיות מסוגל להתאחד עם חלקיו המפוזרים, האוטנומיים. למעשה, נטען, כי כל חפץ מאגי הוא בעצם פאפא לגבה קטן, שמשקף בתוכו את הכוחות של האורישות (כוחות הטבע) האחרים. אז אלו שעונדים מחרוזות מקודשות ללגבה, למעשה הולכים עם פאפא לגבה מסביב לצוואר- ואבוי למי שיעז לנסות לפגוע בהם.

צבעים: שחור, אדום ולבן.

מספרים: 3, 4, 7 וכפולותיהם.

ימים מקודשים: כל יום שני ושישי, כאשר יום שני נחגגים פניו המגוננים, וביום שישי פני המלחמה שלו. גם השלישי בכל חודש מקודש לו, ויש חגים מפוזרים בכל השנה.

מקומות מקודשים: צמתים, דלתות, כניסות, סיפים, ארבע פינות.

חיות אהובות: תרנגולות, כלבים, אופוסום, ועכברים וחולדות.

דברים אהובים: שלוש אבנים, מקלות עקומים, מקטרות, מפתחות, דלתות, גולות, צעצועים קטנים, שקי יוטה וקש (במיוחד אם היה בהם קפה פעם) משחקי קלפים, פרחים אדומים, סיגרים, טבק ואלכוהול.

טקס פשוט לדוגמא: מי שרוצה לתת מנחה ולדבר עם פאפא לגבה מבלי להתחיל להכין דברים או להתחייב, יכול למצוא פינה צפון מערבית במזבח הקיים שלו או שלה, ולפנותה. (אם אין מזבח אז כל שולחן עבודה או מדף יהיו בסדר) לאחר מכן לשים שם מפתח, אבן אשו בצורת חצי כיפה או נר אחד או יותר. (נרות תה קטנים בצורת מרובע למשל, או שלושה נרות שחורים בצורת משולש). לגבה מקבל גם מקלות קטורת בריח קינמון או אופיום. אלו אינן תחליף טוב לקטורת מוכנה בבית, אבל זה בסדר עבור שלבים התחלתיים וכאשר צריך משהו מהיר ואין משהו יותר טוב. לאחר ההכנה הזו, אפשר להביא כיסא ולשבת מול המזבח. לשבת כמה דקות וללכת לאיבוד במחשבות, ואז להדליק את הקטורת והנרות. לקרוא לפאפא לגבה ולדבר איתו כמו שמדברים עם אבא או דוד מכובד. להודות לו ולתת לדברים לבעור עד הסוף.

קטורות שמנים ומנחות קטנות:

פאפא לגבה הוא פותח השערים, ולכן במסורת הוודו תמיד פונים אליו ראשון והוא מקבל את הנתח הראשון בכל המנחות. זה לא משנה עם איזה אל אלה או אורישה רוצים לדבר, פאפא לגבה פותח את הדלת ומתרגם את הרצון והתפילה לשפה ולכבוד הראוי לכוח הטבע הרצוי. להכין קטורת בסיסית לפאפא לגבה היא הפשטות בהתגלמותה: לערבב שלוש כפות של קפה שחור טחון, שרף כלשהו (מור רצוי, אבל לבונה או בנזואין או אחרים יהיו בסדר) וקינמון. זהו. ישנן קטורות מורכבות יותר, אבל בעיקרון זה הבסיס. יש לכתוש את הרכיבים ביום שני, ולשים כמות קטנה על גחל שנמצא בכלי חסין אש, קדירת ברזל או מחבת.  לקרוא לו על ידי שימוש בשמו שלוש פעמים, או Ago Laroye Elegua ולדבר איתו כמו אבא שמכבדים אותו.

תוספות טובות לקטורת: קוקוס טחון ללא סוכר, ג’ינג’ר, אניס, כוכבי אניס, עצים מבושמים כמו אגרווד או סנדלווד, אדום או לבן, טבק, ועוד. יש לשמור על כמות הרכיבים כאחד מהמספרים המקודשים לפאפא לגבה או כפולותיו. עוד מתכונים לקטורות עבורו (באנגלית) כאן, כאן וכאן.

שמן מקודש לפאפא לגבה: בבקבוק של חצי ליטר, יש לשים חופן פולי קפה קלויים, חופן מקלות קינמון וכפית גדושה של ציפורן. אם השמן הזה טקסי ואינו בסיס לשמני אורישה או כישוף אחרים, ניתן להוסיף כמות טבק של שלוש סיגריות פנימה. למלא את שאר הבקבוק בשמן אגוזים כלשהו כמו שמן שקדים או חמניות, ולהעביר בעשן קטורת לגבה מוכנה שלוש פעמים ולבקש שיקדש לנו את השמן. לתת לשמן לשבת במקום חשוך וקריר שלושה חודשים. לאחר מכן הוא מוכן, וניתן למשוח בו נרות שחורים, אדומים ולבנים ללגבה ולהעביר אותם כמנחה. למתקדמים, הנה ווריאציות מתקדמות לשמן אשו.

יין ללגבה: אפשר להשרות בבקבוק יין אדום שכוס ראשונה הוקרבה ללגבה, חצי חופן קינמון וחצי חופן ציפורן. זה יהיה נסך נהדר עבורו. נסך אחר, הוא בקבוק רום עם 21 פלפלי צ’ילי יבשים חריפים, כוכב אניס, קינמון וציפורן שהושרו למשך שלושה שבועות גם הם. נותנים לפאפא לגבה שלוש כוסות צ’ייסר מאלה כמנחה.

ניתן לתת ללגבה, מטבעות, ממתקים ופירות לפי המספרים שלו.

מנחות גדולות לפאפא לגבה (קורבן):

הקורבן הבסיסי של פאפא לגבה הוא בעצם שלוש רגלי תרנגול אפויות בצורה שילדים אוהבים. אם לא מצליחים למצוא תרנגול, גם תרנגולת זה בסדר. ניתן להסיף עוגות, פירות, ממתקים, טבק ואלכוהול למנחות שלו וזה אפילו רצוי. מנחות גדולות ניתנות כאשר אנחנו רוצים לקבל משהו משמעותי במיוחד, או כאשר רוצים להודות לפאפא לגבה עם הברכות שלו בימי החג שלו.

צמחי מרפא: בתרבות היורבה, ובכלל בתרבויות אפריקאיות, לא ניתן לעורר שום ישות ללא צמחי מרפא מתאימים המקודשים לה. אני מתרגם כאן רשימה חלקית של צמחי מרפא זמינים שמעוררים או מכילים חלקים מכוחו של פאפא לגבה:

פלפל שחור, פלפל אנגלי, אניס, אניס כוכבי, אנג’ליקה, חלתית (אספוטדיה), ריחן- בזיליקום, ברגמוט, צרי גלעד, קפה, קמפור, ציפורן, קופל, כמון, פלפלים חריפים אדומים, קאלאמוס, שרף דם דרקונים, שמיר, אקליפטוס, פלפל גינאה, גויבה, גרניום, שום, ג’ינג’ר, גרדניה, היביסקוס, זנב העקרב, יערה, יקינטון, זעתר, ערער, מליסה לימונית, ליים, אזוביון-לוונדר, לילך, לוטוס, משפחת הנענע והמנתה, חלמית, מור, חרצית, דודא רפואי, דבקון, לענה שיחנית, מימוסה, תפוז, אירוס, אורן, פטיט גריין (זיקוק גס של פריחת הדרים), רוזמרין, פיגם ריחני (רודה), גרניום וורדי, מרווה, סנדלווד, ווטיבר, סיגלית, וולריאן, וורבנה רפואית, אכיאלה אלף עלה, טבק, אבוקדו, סרפד, שעועית לוביה, אלת המסטיק, תירס, קוקוס, דקל השמן, וורדים אדומים, סנה, אגוז קולה, עץ הובנה, שרכים.

אבנים קדושות: כסף, ג’ט-שונגייט, אוניקס, סרד-אוניקס, אובסידיאן, אפאצ’י טיר, רובי, קרנליאן, רילגר, נואומייט, אגט בוצוואנה אדום ושחור, ספינל אדום, טורמלין שחור, דיופסיד שחור עם כוכב, אנדלוסייט, אוקטהדרייט, מטאור מתכתי פאלאסייט, רוטיל, אבני לבה שחורות ואדומות, ואבנים בצורה של כיפה טבעית.

הרשומה תתעדכן עם מידע נוסף שאקבל.

 

ארדן,

של הגן.

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-08-27

“

היו תקופות של שלווה שבהן ג’ון הכובש היה נוהג ללכת עם האדון הזקן לדוג. האדון היה נהנה לנוח מחובות החווה, והוא וג’ון היו דגים שפמנונים בנהר, מנקים אותם ומביאים אותם לאחוזה, שם ג’ורג’ היה צולה אותם לארוחת הערב, עם תערובת של פלפל שחור, זנגביל וציפורן. באחד הימים השקטים הללו, ג’ון חיכה לאדון שיצא מהבית. האדון יצא בלבוש הרגיל שלו לדיג השפמנונים, ובא עם מקל הליכה חדש מלאכת מחשבת- גופו עשוי מעץ הובנה נדיר, וקצהו עבודת צורף של פיתוחים בכסף, ובקצה קצהו, אופל אש נדירה מאתיופיה. ג’ון לא אמר מילה והם הלכו לדוג. האדון הניח את מקלו בצד, ופנה לחכה. אחרי מספר דגים שמנים וטובים, ועישון סיגר אחד, האדון פנה לג’ון. “אתה לא אמרת מילה על מקל ההליכה החדש שלי”. ג’ון הביט במקל ואמר, “אדון, זה מקל מופלא ביותר! מקל בעל שלושה קצוות.” האדון הביט במקל ואמר, “ג’ון, החום בוודאי גורם לך לאבד את שפיות דעתך. למקל יש רק שני קצוות.” “אני לא רוצה להעליב את האדון, אבל האדון טועה. למקל ההליכה הזה יש שלושה קצוות.” האדון הבטיח לג’ון תרנגולת שמנה אם הוא יראה לו את שלושת קצוות המקל. ג’ון החזיק את המקל והצביע על גולתו. “זה קצה אחד.” ואז הוא הצביע על תחתיתו של המקל. “זה קצה שני.” ואז הוא לקח את המקל, והשליך אותו לאגם שם הוא נבלע בתאוותנות על ידי המים. “וזה הקץ השלישי של המקל.” האדון נאלם דום, הוא ידע שהוא לא יכול להעניש את ג’ון כי הוא נתן את הפקודה, והוא העניק לג’ון תרנגולת גדולה בהתאם להתחייבות שלו.

בכל חג מולד היה זה התפקיד של ג’ון לטפל בתרנגול ההודו. הוא היה בוחר אותו, כורת את ראשו, מורט נוצותיו, מבתק את ביטנו, מוציא את מעיו, ומושח את עורו החם עדיין בתערובת של תבלינים, שמן ומיצי חמוציות בטרם הוא נכנס לתנור. יום אחד האדון החליט להשתעשע עם ג’ון. הוא בא למגורי העבדים, ואמר לג’ון- “אתה יודע, אני והמשפחה שלי החלטנו בחג המולד, שהשנה, כל מה שתעשה לתרנגול ההודו, נעשה לך.” פניו של ג’ון נפלו. עבדים באותה תקופה, שימשו קורבן לכל מיני סוגים של בדיחות אכזריות, תלייה, שריפה ועוד. אם ג’ון יכרות את ראש ההודו, ראשו שלו יתגלגל. אם הוא יבתק את ביטנו, עורו שלו יוסר מעליו, אם הוא יוציא את מעיו, מעיו של ג’ון יהיו בעצם למאכל חיית השדה. הוא ניסה כל הלילה לישון, ללא הצלחה. בנתיים האדון, שחשב את עצמו לחכם גדול, הלך וסיפר את הבדיחה לכל בני משפחתו. למחרת בבוקר, כל המשפחה התייצבה על המרפסת בהמתנה לג’ון. הגברת צחקקה מתחת למניפה שלה. ג’ון הגיע עם תרנגול הודו קשור בחבל אדום. הוא התקרב למשפחה, הביט בהם ובלי בושה או היסוס הרים את תרנגול ההודו ונישק אותו בישבנו. לאחר מכן, הוא הסתובב אל המשפחה, הרים את כנפות מעילו ואמר. “זה בסדר- יש לי את כל היום…”

 

הערות:

ואלו שלושת סיפורי ג’ון הכובש שבא לי לספר…

 

ארדן,

של הגן.

 

“