פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-05

עומדת צלמית עגולה ויפה של הקטה. אימא דאגה לנקות אותה מאבק ופעם נשברה לה חתיכה פיצפונת מהחרס. אז הדבקתי אותה חזרה. הקטה זרחה מולי באור כחול וקר, ואני זרחתי מולה. הרעיון הוא לא שיש לי פסל של הקטה, ולא זה שהיא באמצע הסלון בבית, (יחד עם מקדש קטן של נרות וקטורת על גחל, כמו שרק אני יודע להכין…) זה העובדה שזה שם. אני לא מסתיר את האמונה שלי מאף אחד ואת האמנות שלי מאף אחד. רוב אם לא כל המכשפים והמכשפות שאני מכיר כן מסתירים. עובדים בחשכה, לא מדברים על זה עם ההורים… עם בן או בת הזוג… עם הילדים… עם החברים… והם לבד. אני מרגיש את הבדידות שלהם כמו סערת שלג קפואה שסופגת כל טיפה של חום ואמפתיות לתוכה.

וזה לא שיש לי הורים מקבלים או הורים פלורליסטיים במיוחד. אבא מטורף, אימא שהיא מורת בית ספר מותשת שאין לה כוח לכלום- ואין לה אפילו סבלנות לחיית מחמד בבית.

הזמנתי ספרים מאמזון- מאגיה מתקדמת, ספרות וודאנית על צמחים וכדומה. מסתבר שהם לא יעילים. בכלל. הם דוחים שוב ושוב את המשלוחים, עושים בעיות ולא יעילים באופן כללי. I`m pissed לא רק שאני מוציא 300 דולר על הזמנה- אז גם יש עיכובים? הלימודים שלי לא יכולים לשלם את המחיר הזה בשם האלה האם! למה אני לא יכול לגור בארצות הברית שמקבלים שם חבילות עם ספרים תוך יום-יומיים? למה? מה מסובך לומר באתר שלכם שנגמרו לכם הספרים של דורין ווליאנט?!

*נושם*- אני קצת לא פה לאחרונה כי אני חיי את הטרגדיות האישיות שלי (דחייה למשל, אני מתכוון, יצרו עבורי את הגבר המושלם והוא פשוט דחה אותי. אין לי הרבה דרישות… אבל… הנה. אני אקדיש שיר לאריה האהוב עלי באיזשהו שלב.) מה שמצחיק בצורה גרוטסקית בכל הסיפור הזה: שאני מסוגל לשפוט מצב ולתת תשובות לכולם. על אהבה, על משפחה, על סקס (בתולה זקנה שכמוני…) בצורה מושלמת. עדיין לא הייתה לי עצה גרועה או שנכשלה. אני טוב בשיחות אישיות והמאגיה גם לא הכשילה אותי. ואני יודע שאני יכול לכשף אותו ולהפוך אותו לשלי. אבל אני יודע שזה פשוט לא זה. שזה יהיה אקט של מכשפה מטורפת. אקט של מכשפה שכלכך נכנעה מהחיים ומהאהבה עד שהיא מוכנה לזומבי חצי אנושי שייציית לכל מילה שלה מאשר אדם אמיתי. יש לי את הכוח, ולמרבית האירוניה, לא אוכל להשתמש בו שם. לעולם.

"Come, come, come into my world 
Won`t you lift me up, up, high upon your love 

Take these arms that were made for lovin` 
And this heart that will beat for two 
Take these eyes that were meant for watching over you~ 
And I`ve been such a long time waiting 
For someone I can call my own 
I`ve been chasing the life I`m dreaming 
Now I`m home~~ 

Ah~~ 
I need your love 
Like night needs morning "

http://www.absolutelyric.com/lyrics/artist/kylie_minogue/Minogue

Come Into My World

לאחרונה אני רואה את הזריחה בבייתי די הרבה… החלטתי להעניק לכם את המראה של הזריחה מעל הכינרת, התמונה צולמה במרפסת של בייתי.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-02

תחשבו! כן, תחשבו! תטילו ספק, תסירו אקסיומות והכי חשוב, תראו בעיניים לא מעוננות על ידי שינאה.

אני פשוט קולט את זה מאנשים… אני הולך ברחוב ואני שומע את המחשבות שלהם מלחששות פחדים שסבתא שלהם העבירה לאימא שלהם, ואימא שלהם העבירה להם. כשאני מדבר עם אנשים על פוליטיקה, דת ומאגיה אני שומע הקלטות- שאין מחשבה אמיתית מאחוריהן. תחשבו בשביל עצמכם, לא בשביל הסביבה. לא בגלל שאנשים אמרו לכם ככה או אחרת. ואני אומר לא סתם להטיל ספק בדברים קטנים- זה קל. אני אומר להטיל ספק בהכל.

“אנחנו קיימים? או שבעצם אנחנו כמו חלום בתוך חלום?”

“אני באמת צריך את מה שאני קונה כרגע? בשביל מה? בגלל שאמרו בפרסומת?”

“אני באמת צריכה לקחת פרוזק?”

“הנאצים באמת היו רעים? או מעוורים על ידי שינאה? מי הם היו מעבר לרשע שכל יום שואה אנחנו מזכירים לעצמינו במרתון של סרטים?”

“למה אני גר בישראל? האם הטמפרמנט המדיני והחיים פה עושים אותי מאושר?”

“למה אנשים עושים פיגועי טרור? ומדוע העם היהודי גם עשה כאלו לפני קום המדינה לבריטים?”

“על מה אני נלחמת לשמור? על המדינה? על האנשים?”

“האם אני באמת אוהבת סלטים? אז למה יש לי חשק לסטייק של 400 גרם, כשאני רוצה להראות כמו הדוגמנית בפרסומת? והאם אותה דוגמנית באמת מאושרת, או שהיא משתמשת בהרואין כמו שכתוב עליה בעיתון?”

“למה אני ביחסים עם האדם מולי?”

“מי אני? מה עושה אותי שמח? מדוע? מה עושה אותי עצוב? מדוע?”

ואלו כמה שאלות קלילות שאני שואל את עצמי באופן יומיומי. לכל השאלות יש תשובות. אם לא אוניברסליות אז תשובות אישיות שזה גם בסדר- צאו מהשיטחיות. ושאלה לי אליכם- אתם אוהבים את החופש שלכם? את הבחירה שלכם? זה בסדר אם אתם מפחדים מזה, באופן מודע או תת מודע רק שתדעו ששנים אנשים היו עבדים לא על ידי שלשלאות, ולא על ידי איומים, אלא רק על ידי תבניות מחשבה. כן, זה מאוד קל לתת למישהו לחשוב בשבילכם. זה גם מאוד קל לתת למישהו לומר לך מה לעשות, להשליך את האחריות של המעשים שלכם. אבל אחר כך, אל תבכו שאין לכם חופש, או שאין לכם חיים טובים. ממה שראיתי וחוויתי השליטה בחיים שלכם היא בידיים שלכם, שום מכשפה, או שליט או מלך או קיסר יכול למנוע מכם מה שאתם באמת רוצים. אפשר לשבור שלשלאות מתכת בקלות, אבל שלשלאות של מחשבה? אנחנו נושאים לנצח.

כרגיל, אתם האויבים הכי גרועים שלכם, והחברים הכי טובים שלכם.

מזכיר לי בדיחה ישנה: בודהיסט אחד מסיט את עיניו מספריו ומביט בחתול שלו: “בטח, אתה יכול לשחק כל היום… אני צריך להתרכז בכתביו של המאסטר וללמוד את התורה הסודית של לחיות את הרגע.”

יש לכם פחדים, תהיו מודעים להם. אם הפחדים הם מכשול, אז תנסו לעבור מעליו, תנו לעצמכם שעה שלמה, רק למחשבות שלכם ביום. תהרהרו, תכתבו יומן, דברו עם אנשים שעושים לכם טוב. שבו בזולה, תאכלו עוגיות תוצרת בית, תנוחו. לא רק הגוף רעב, גם הנפש רעבה וממה שאני רואה בעולם המודרני- מחפשים רכוש בקערות האבק של הרוח. ומתעלמים מהרעב המנקר בנפש.

“הפחד הוא קוטל הבינה” קוטל הבינה הוא שליט, עריץ ומלך. אחד שימשול בצבא של זומבים חסרי מחשבה. זוכרים את הנאצים? זוכרים את הפשיסטים? זוכרים את השינאה העיוורת של כתות, של זרמים באיסלם (וביהדות) זוכרים את האינקוויזיציה? שם הפחד היה קוטל הבינה. אז היום יש לנו טלפונים ופקס, אבל הנפש האנושית לא השתנתה.

“אעמוד מול פחדי, ואתן לו לעבור בפני”- אכיר את עצמי בחלק התחלתי של פתרון. “דע עצמך” היה כתוב על פתח האורקל של דלפי.

“וכאשר יעבור, אביט על נתיבו- ורק אני איוותר”- כשהפחד יעלם, אני אלמד ממנו. אני אלמד למה הוא היה שם, ואיך הוא נעלם. ובסוף, ישאר רק החלק הרצוי שבי, החלק שהוא ביטוי מושלם שלי, כמו אבן-חן מלוטשת.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-01

אני שונאת אותך. שונאת כל דבר שבך. השמש שחורכת את בשרי,

היובש שמבקע את עורי (או הלחות לחלופין שגורמת לי להזיע ושוטפת את הבשמים היקרים ממני והלאה) את שיער הקש הצהוב שלך שמכסה את הגבעות שממש לפני רגע היו ירוקות כמו אבן ירקן יקרה, את איך שאתה נראה, כמו אל יווני עם אש בתור שיער וקרניים של אייל.

אני מתעבת אותך עד עמקי נשמתי. כל הלחשים שלי נשברים ביום הזה כמו מאהב שלועג לי. “יום אהבת האלים” בטח. זה היום שבו אתה בשיא אונך גובר על האלה שלי, אבל אתה עוד תראה, אתה עוד תראה, בסאווין אתה תחזור למחשכים שהשריצו אותך. ואז החושך יחבק אותי שוב- והמראה היחידה שבה אשתקף תהיה עצמי, ואז אהיה יפה ככל שארצה. בלי אור שמפיג את האשליות שאני רוקמת, לעזאזל, אפילו לגן שלי איני יכולה לברוח היום. תקולל.

אם אני אשלח כדור של כוח, ואתה תשלח אחד , ושניהם יפגשו, שניהם יתפוגגו באור ובצבע, כי אני ההפך, ואתה ההפך, ואני שונאת אותך.

אבל כמכשפה אני יודעת אמת אחת סודית שנוגעת בכל צעד שלי, אני רשאית לרקוד בין העולמות ולהטיל כשפי בלבד ואהיה מודעת לאמיתות עליהן הם מבוססים. אני שונאת אותך, לפיכך אני אוהבת אותך, כי כל יצור שמכיל בתוכו רגש, מכיל את הרגש ההפכי באותה כמות בדיוק. פונטנצייל של האיזון העולמי. אז כן בלטיין, אני ילדה של החשכה, לא משנה איזה מעטה אבחר ללבוש לי בחיים אלו, אני אוהבת אותך כי אתה בדיוק ההפך שלי. הדברים החשובים לך, הם מוץ עבורי, והדברים החשובים שלי, הם כמו עלעל היביסקוס אדום שלא משאיר שובלו על הלבה שלך ליבך, השמש. אני אסתתר היום…

מחר אתה תתחיל להחלש, ועם כל יום שיעבור אני אתחזק מעט יותר, ובסוואין, כשאגיע לאוני המלא- יהיה זה אתה שתסתתר בין אורות הכוכבים, ולא אני.

אתה תהיה חלש וטובע באפלה קרירה, ואתה תתפרק לגורמים בזמן שאני כמו נמפה מכושפת אדלה אבני חן ממעמקי האדמה. אז כן, אני בורחת היום אהובי, שונאי, אבל מחר יום חדש-

וכוחי במותניי.

רוח הצפון תגן עלי מהחום שלך, גם היום.

“בואי הנה אימא רוח, שאי אותי עלי כנף…”

שלכם,

המכשפה שבארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-26

אני מכשפת צמחים. ויש לי ידע, אף אחד לא יכחיש. אבל את רוב הצמחים ניתן לגדל, או לקנות- או אפילו לשלח משרתות אליהם. אבל לא הדודאים. לא… להם יש סיפור אחר לגמרי. שנים שאני רוצה להשיג שורש דודא, מלך הצמחים המאגיים שגדל דווקא בישראל (הפתעה!) מנעו ממני להשיגו שני דברים עיקריים. האחד- אני לא סובל טיולי טבע. מופתעים? אני לא. יש שמש חזקה מידי, צריך לעשות פעילות גופנית מאומצת- ושלא לדבר על הקוצים שנוטים לעשות לי חיים קשים במיוחד.

בכל אופן, טיול תוכנן. היו בו שלושה משתתפים.

1. אנוכי- הרגיש והעדין ששכח להביא מים או כלי חפירה- אבל שינן כמה לחשי יציאה קלילים לפני היציאה מהבית וקיווה שנמצא את הדודא מה שיותר מהר כדי שנוכל לברוח משם מה שיותר מהר.

2. מישהי עם טוטם זאב שחזק יותר ממנה, ואוהב לתת לי נשיכות אהבה קטנות, והיא גם במקרה התלמידה שלי שהצטרפה יותר עבור הכיף ופחות עבור השלל- למרות שהיא השיגה שלל משל עצמה.

>3. ומישהו שכבר תיכנן איתי את הטיול הזה זמן רב שזקוק לדודאים עבור ההתפתחות הרוחנית שלו, ובא כמייצג לקבוצה גדולה יותר.

קצת על הדודא לפני הסיפור עצמו. הדודא הוא מלך הצמחים המאגיים. הוא ידוע בשם מנדרגורה, ManDrake (איש- דרקון) אשכי- השטן ועוד כמה שמות נחמדים. הערבים קוראים לו “תפוח המשוגעים”. משום מה אני לא מופתע. בכל אופן, הצמח הזה גדל בכל החבל הים תיכוני של הארץ, יש לו עלים מסודרים בשושנת עלים, פרחים סגולים ופירות שהם ענבה ירוקה שהופכת לצהובה בתחילת הקיץ. הצמח מקושר ליסוד האש ומרקורי- חשיבה ותעוזה. התכונות הכי יפות בגזע האנושי (והכי בעייתיות אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת) ברפואה המערבית משתמשים בשורש לנטרל ארס נחשים ובפרי לרפא כאבים- הצמח עצמו ממשפחת הסולניים וקרוב לתפוח אדמה ועגבניה. עד פה לתיאור בוטני יבש. השורש עצמו בצורה של אדם. ולפיכך לפי דוקטרינת החתימות, דומה בדומה ירפא. כוחו להשפיע על האדם. לפי האגדות הקדומות הצמח כאשר הוא נעקר צורח צווחה חזקה שקטלנית לבני האנוש וכמוה כקללת מוות. לפיכך בזמן עקירת דודא קושרים כלב אל הצמח החפור למחצה וזה לאחר שעקר את הצמח, נהרג במקום העוקרים. כבר בתנ”ך רחל משתמשת בדודאים כדי להביא לעצמה פיריון. הצמח עצמו רעיל ויכול להיות קטלני לשימוש לאנשים שלא נזהרים.

"כי לאדמה יש סודות
ואם תלעג לעושרה,
היא תעניק לך קבר עמוק,
עטוף בשממה."

אז נסענו במונית לצומת יהודיה. מקור ללא אכזב כיוון אותי ואמר שבנחל יהודיה יש המון דודאים. אז לבשתי מכנס קצר, נתתי לתלמידה שלי סל וכיוונתי לכיוון הנכון. זה היה באמת יום משוגע, כאילו כל העולם אכל מפירות הדודא הזוהרים במחשך, כל הכספומטים לא עבדו, העיר שלי הייתה מלאה באנשים והיה יותר מידי רעש. לא משנה. הגענו למקום. שממה ועזובה ושאריות של כפר ערבי עתיק. הראייה המאגית שלי נתנה לי חזיונות של נשים שוטפות בגדים בנהר, ובתים שלמים במקום שיש בו רק ערמת אבנים. חצינו את הנחל שהיה מקסים ונקי, עם אבנים בולטות ופריחת הרדוף שמילאה את המים בשלל פרחים וורודים ויפים. היה חם.

אני נורא סובל מחום אבל שריעת פשוט לבשה את דמות הטווס שלה ועשתה לי רוח. היה יותר טוב. הגענו לקבוצת עצי אקליפטוס ונחנו שם. כל הדרך לאותו קלסטר עצים מריאנה מצאה עצמות שונות. הצד הזאבי שלה עובד חשבתי. טוב שהיא באה, היא צריכה לחדד שיניים. היינו צריכים לגבש אסטרטגיה. רוב הדודאים מחביאים את עצמם עם מקסמים שונים. למרות שהם אמורים להיות ירוקים באמצע העזובה הצהובה, לחשים יכולים לפתור הכל. אני עשיתי לחש מציאה ולחידוד חושים למרות שחשתי כיוון בטוח. המכשף הנוסף שהצטרף אלינו התחיל לנסות לחפש כיוונים גם הוא. אני והתלמידה שלי שאבנו כוח בשביל הלחש הזה שבמהלכו סיחררתי רונות ולחשים באוויר. וחלק כתבתי על עץ.

הכיוון היה ברור, והלכנו בו. חרשנו כל גבעה וכל עץ, וכל סנטימטר של נחל, ולא. כלום. נדה נישט. שעה שלמה של חיפושים לא הובילה לדבר. אני נכנעתי פעמיים. המכשף הנלווה אמר שהיינו צריכים לחפש דודאים בגבול של סוריה. הוא גם צדק אני חושב.

ישבנו מול הנחל. רעש המים הרגיע אותי. כמה תפרחות וורודות וצחורות ניקדו את הנחל בחינניות. שתינו מים צוננים. הנחל בטח לא היה הכי נקי בעולם, אבל האלכימיה הלא מודעת ניקתה את הכל עבורינו. נחנו ולא דיברנו יותר מידי על דברים. והמכשף הנוסף ביקש עזרה מאגית מידידים אחרים בקבוצת הלימוד שלו. הוא גם היה מאוד יעיל. עזר לי לעבור חלקים קשים וכדומה.

הלכנו עוד ועוד ונחנו פעם נוספת תחת קבוצת עצים. הייתה לנו תחושה שאנחנו מתקרבים, אבל העובדה שלא מצאנו דודא אחד ייאשה אותי. החום, השריטות של הקוצים, חוסר המים- כל זה גרם לי לרצות לוותר וללכת הבייתה. והייתי גם עושה זאת לולא החברה הנחמדה. דיברנו על טכניקות מאגיות- ועל כל מיני דברים מצחיקים אחרים. התיישבנו בקיבוץ אחר של עצים. ישבתי תחת עץ עם שורשים וגזע פעורים ושאלתי אותו היכן יש עוד דודאים. הוא נתן לי חיזיון ערני וחד של שלושה מתחת סלע.

אספתי מעט עלים של שיח אברהם מצוי. מריאנה מצאה קרני אייל (אנחנו מתחלקים :-)) וכדומה. אבל אז היא מצאה דבר אחר, עלה נבול ומקומט- כמעט בלתי נראה בכר העשב היבש. היא הביאה אותו אלי. זה היה דודא. ליבי צהל מאושר.

אני מצאתי כמה נוספים באזור, אבל היא מצאה את הראשון. הכישורים הטבעיים שלה היו טובים כרגיל. לקח לנו זמן רב לאסוף את כל שאר הדודאים- ועבור המכשף הנוסף לסמן דודא אחד לפעם הבאה שהוא יגיע. לקח זמן רב להוציא את השורש. שורש אחד לי, ושורש אחד לזאבה, ושורשים נוספים שלא נעקרו עבור אותו מכשף.

חזרנו לביתי. צילמתי עבור המכשף שמעדיף לא להשתמש בספרים כל מיני פיסקאות מידע על הדודא שהיו רלוונטיות ורשימה של חנויות להשגה של חומר שיש לי והוא צריך. בסופו של דבר ניקיתי שורשים במי וורדים, והתחלתי תהליך של חניטה עם שרפי לבונה ובנוזיאין. ואני בסוף אמשך אותם במושק משמר.

הכנתי לעצמי משחה מאלוורה, קמומיל כחול ולוונדר. עבור החתכים שלי ועבור זה שנשרפתי. הכאב נעלם לחלוטין ובבוקר גם הפצעים החווירו. מחר גם הם יתדאו אל תהום הנשייה.

אבל לא הדודאים שנחנטים באבקה מאגית. בסוף כוחם של חיים ומוות יהיה שלי.

ארדן- של הדודאים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-24

דבר ראשון לכל היהודים בחמולה שקוראים את הבלוג שלי: פסח שמח, יש לינק חדש במצחיקים רק בשבילכם.

אני חושב על הגיון. ברקע יש מוסיקה אלקטרונית אורגנית משהו, ואני מסתכל בצלעות מסותתות היטב של אמרלד ירוק. האבן הזאת מעלה שאלות בחדות שלה, במהות שלה ששואבת כל מושג של יופי כשהיא מונחת על צלחת פורצלן לבנה כמו רפא, עם אבני חן אחרות שנראות חיוורות בהשוואה לאור הירוק הזה, במרכז חיי. האבן הזאת מיועדת למשהו ספציפי. אבל זה מיסתורין שנפתור לכם אחר כך.

הטקס הברברי שמשפחתי מבצעת נמצא במקום טוב בין החלטתי לדגדג מאסטר זן, לבין ניסיון לשלוט באנרגיות של חידלון ומוות. אני פשוט מחמיץ את היין שבכוסו של אליהו הנביא. אין לי הרבה מה לספר על ליל הסדר של השנה. היה אוכל טוב כרגיל (הדוניסט שכמוני… *חיוך רווה נחת*) משפחה- למרות שכסוף הגב המקומי, שהוא הרי – אבי בחר להעדר בגלל מריבה שכוללת מושב מכונית ומשהו שקרה לפני שלושים שנה בערך. אז זה היה. כולם באו בשביל האוכל, אבל אווירת המשפחתיות והקירבה חדרה לאט לאט מעבר לערפילי חיוורון החושים.

ובמרכז- סבתא שלי מנצחת על החגיגה. זה הלילה שלה – הערב שלה.

“אתה יודע שדודה רחל… זה כנראה הסדר האחרון שלה.” היא אומרת בקול עצוב לאף אחד במיוחד. רחל היא אחותה, והיא גוססת מזיקנה (והיא האחות הצעירה גם).

“היא לא שמרה על עצמה.”

ויש משהו… משהו בתאורה, בניחוח של המאכלים המעורבבים, באינטונציה של קריאת ההגדה (על כל הברותיה המשמימות- והפילסופים המיובשים על רב גמליאל זה או אחר…) שנתלה באוויר. סבתא שלי לא צעירה. יום אחד בשנים הבאות היא תמות כמו כולנו. ולי יש עוד זמן רב יותר (ביולוגית) בחיים. אני יודע שכל הערב והטקס של פסח תלוי על חוד סיכה אחד קטן- היא.

כשהיא תמות המנהג יכחד לחלוטין. ואז יום אחד- אני אלך מתחת לבניין של שכנים, ואריח ניחוח מסויים, ואשמע מלמול מסויים על חכם גמליאל, ואראה תאורה עמומה שבאה מנורות מיצור ישן, אור רך וכבד ולא הפלורסצנטיות של היום… והרגע יחזור עלי כמו קרע זיכרון מילדותי.

אני עומד מול האדמה, אני אני לא לבוש בדבר ואני זורע זרע אחד של אור ירוק. כמו אוד עשן בידי, ומושקה במי וורדים ודמעות, זרע האמרלד שלי.

האדמה נתנה, והאדמה לוקחת חזרה.

ארדן.