פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-01

אני שונאת אותך. שונאת כל דבר שבך. השמש שחורכת את בשרי,

היובש שמבקע את עורי (או הלחות לחלופין שגורמת לי להזיע ושוטפת את הבשמים היקרים ממני והלאה) את שיער הקש הצהוב שלך שמכסה את הגבעות שממש לפני רגע היו ירוקות כמו אבן ירקן יקרה, את איך שאתה נראה, כמו אל יווני עם אש בתור שיער וקרניים של אייל.

אני מתעבת אותך עד עמקי נשמתי. כל הלחשים שלי נשברים ביום הזה כמו מאהב שלועג לי. “יום אהבת האלים” בטח. זה היום שבו אתה בשיא אונך גובר על האלה שלי, אבל אתה עוד תראה, אתה עוד תראה, בסאווין אתה תחזור למחשכים שהשריצו אותך. ואז החושך יחבק אותי שוב- והמראה היחידה שבה אשתקף תהיה עצמי, ואז אהיה יפה ככל שארצה. בלי אור שמפיג את האשליות שאני רוקמת, לעזאזל, אפילו לגן שלי איני יכולה לברוח היום. תקולל.

אם אני אשלח כדור של כוח, ואתה תשלח אחד , ושניהם יפגשו, שניהם יתפוגגו באור ובצבע, כי אני ההפך, ואתה ההפך, ואני שונאת אותך.

אבל כמכשפה אני יודעת אמת אחת סודית שנוגעת בכל צעד שלי, אני רשאית לרקוד בין העולמות ולהטיל כשפי בלבד ואהיה מודעת לאמיתות עליהן הם מבוססים. אני שונאת אותך, לפיכך אני אוהבת אותך, כי כל יצור שמכיל בתוכו רגש, מכיל את הרגש ההפכי באותה כמות בדיוק. פונטנצייל של האיזון העולמי. אז כן בלטיין, אני ילדה של החשכה, לא משנה איזה מעטה אבחר ללבוש לי בחיים אלו, אני אוהבת אותך כי אתה בדיוק ההפך שלי. הדברים החשובים לך, הם מוץ עבורי, והדברים החשובים שלי, הם כמו עלעל היביסקוס אדום שלא משאיר שובלו על הלבה שלך ליבך, השמש. אני אסתתר היום…

מחר אתה תתחיל להחלש, ועם כל יום שיעבור אני אתחזק מעט יותר, ובסוואין, כשאגיע לאוני המלא- יהיה זה אתה שתסתתר בין אורות הכוכבים, ולא אני.

אתה תהיה חלש וטובע באפלה קרירה, ואתה תתפרק לגורמים בזמן שאני כמו נמפה מכושפת אדלה אבני חן ממעמקי האדמה. אז כן, אני בורחת היום אהובי, שונאי, אבל מחר יום חדש-

וכוחי במותניי.

רוח הצפון תגן עלי מהחום שלך, גם היום.

“בואי הנה אימא רוח, שאי אותי עלי כנף…”

שלכם,

המכשפה שבארדן.