פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-09

אני אוהב לעשות את זה לפעמים. להפריח רעיון באוויר, לגרום לו לנצנץ לכמה שניות ולעבור הלאה. אז יש לי כמה רעיונות בשבילכם. כמה דברים לתמוה על קנקנם. דבר ראשון מושג העבדות.

אני תמיד ראיתי את זה בצורה מאוד משעשעת. עבדים באמריקה- כל אחד מהם שני מטר גובה כמעט חורשים בשדות כאשר בעל מטעים לבן שמן עם רובה ציד- שומר עליהם. במחשך, היה אפשר להתגנב, להוציא ממנו את רובה הציד ולשחרר את כולם. עד אחד. אבל זה לא ממש היה עוזר נכון? אם הייתי נותן לכולם את החופש הם לא היו יודעים מה לעשות איתו. זו לא רק הנורמה של החברה, זה הסיפור של האמונה העצמית והרעיון של ככה זה צריך להיות. שמנע מהם את החופש שהגיע להם. מי שחורש שדה, יכול לשבור גולגולת עם אותו כלי חרישה. אבל העבדות האמיתית נמצאת במוח, לא בשלשלאות או שוטים. לא מאמינים לי? אפילו הלבנים ידעו את זה ומנעו חינוך מהשחורים. ידע הוא כוח, כוח הוא חופש. יש סיפור אפריקאי שאומר שבעבר באפריקה לכולם היו כנפיים, אבל כאשר העלו את העבדים על האוניות חתכו להם את הכנפיים- כאשר הכנפיים באופן מובן הוא סמל לחופש. מעולם לא לקחו לשחורים את החופש, פשוט המנטליות של העבד, עשתה אותו בדיוק זה- עבד. חלק מהמיסים שהממשלה האפריקאית שילמה דאז היה באנשים- זה שימש גם כתירוץ של כוח פוליטי להפטר מיריבים. סוחרי העבדים האמיתיים היו בגון שחור.העבדות הייתה בחירה. כמה משעשע.

עכשיו בואו נחשוב למה אנחנו עבדים? כמה פעמים לא עשיתם דבר שרציתם כי הייתם עבדים למערכת חשיבה שקיימת בכם? כמה פעמים מנעתם מאנשים דברים שהם רצו מכל מיני סיבות (ולא משנה איזה)- הדיון פה הוא לא על מה לגיטימי למנוע, ואיזו מערכת ערכים צודקת, כי אין באמת צדק. יש את התפיסה האנושית לצדק, כזו שאני מבטל. כמה דברים עשיתם כעבדים לנורמה? תחשבו על זה.

*~סוף רעיון אחד~*

שיעורים של שינוי. לאחרונה הכל משתנה סביבי. אני רואה שחנויות נפתחות, חנויות נסגרות והכל עובר שינוי. זה התחיל כמובן מדבר אישי- ראיתי חנות מיסטיקה שממנה אני קונה ממנה קטורות וגבישים שנים רבות משם, וגם חפצים אחרים. הביאו לשם בטעות שרביט קווארץ ואבני רובי שקניתי. לאחרונה הבעלים שחזר בתשובה בהדרגה (כיפה סרוגה יאמר לזכותו) פשוט מביא בגדים במקום קריסטלים וקטורות. הגיע סוף עידן המיסטיקה של החנות ועכשיו היא מוכנת בגדים סטייל שאנטי. המוכר כמובן הפטיר שבית מרקחת ליד מוכר כל מיני דברים כמו גבישים וקטורות ואני הפטרתי שזה לא משנה, כי השינוי האמיתי- פנימי.

הלכתי לבית המרקחת. אני שונא בתי מרקחת- התחושה הסטרילית דוחה אותי. קניתי שמנים אתריים של מנדרינה וקורנית אדומה ויצאתי משם. לא מצאתי שום דבר בסטימצקי אז קניתי את השוקולד שאני קונה פעם בחודש והמשכתי הלאה. אני שונא שהכל משתנה ונסגר סביבי. למשל יש את החנות קיטארו. זו חנות שמוכרת ספרים של הוצאה שמייצרת ספרי מאגיה- אישית תמיד מצאתי מה שאני רוצה באמזון- וכך חסכתי לעצמי את התיווך של החנות וקניתי כמות גדולה של ספרים- יחסית בזול. כשמישהו היה מיילל שאין ספרי מאגיה בארץ למכירה שלחתי אותו לקיטארו. ועכשיו החנות נסגרת. מספר ספרים תורגם לעברית והיה בלתי מספק. הספרים היחידים ששווים אולי משהו זה “עוצמת האדמה”- של סקוט קנינגהם ואפשר להשיג מסטימצקי, ואת “כישוף וקסם”. של אמבר ק. הראשון באיכות טובה אבל אסור שיעמוד לבד בשום פנים ואופן. וכישוף וקסם זה ספר פלאף. פשוט ככה. אבל עכשיו המאגיה יצאה מהאופנה שוב, אז לא יהיו יותר. בהתחלה שהמאגיה נכנסה לאופנה והייתה בסדרות טלוויזיה ודוגמאות נוספות דברים אחרים- פשוט הינהנתי שכולם עכשיו רוצים ללמוד מאגיה ודברים כאלו. פשוט צנפתי על כמות הזבל שיש שם. רוב הידע היה ארכאי או פשוט סחורה שיש למכור (כמו רוב הספרות הישראלית המקצועית, אבל את זה אנשים אחרים אומרים הרבה יותר טוב ממני…) ועכשיו קיטארו נסגרת. אולי המכירות לא היו טובות מספיק, אבל עכשיו אני יודע שהידע הרציני יהיה רק של אלו שראויים לו. אבל זו תחושת ניצחון מרירה ובדידות נוראה עוד יותר

*~סוף רעיון שני~*

Maia Enchanted- מישהו ראה את הסרט “הקסם של אלה.”? או תירגום יותר נכון “אלה המכושפת.”? אם לא, אז הסיפור הולך בערך ככה, יש ילדה שהפיה הטובה (הגרועה ביותר בעולם) נתנה לה את מתנת הצייתנות. זאת אומרת שכל מה שאומרים לה היא חייבת לעשות- שאר הסיפור זה עלילת סינדרלה- האחיות החורגות אומרות לה לגנוב דברים וכדומה, והיא עושה את זה. אין לה ברירה. ואני ישבתי וצחקתי כל הסרט. הרי היא פועלת לפי כל פקודה שאומרים לה לא? אז צריך לומר לה “אלה, תעשי מה שליבך חפץ.” או “אלה, אל תקבלי פקודות מאף אחד חוץ מעצמך.” וכאשר הקסם שבתוכה יהיה בפרדוקס מספק, הקללה תשבר.

אבל לא, אף אחד לא באמת חושב בסרט הזה, כנראה.

ואז אני חשבתי על משהו. עדיין לא ערכתי את טקס הברכה לאחיינית שלי. לא נתתי לה מתנה מאגית. ואני יודע בדיוק מה המתנה הזאת תהיה *grin* וכמובן שהיא לא תקבל משהו מזעזע כמתנת הצייתנות… מה עם מתנת… חוסר הצייתנות? מה שיגידו לה היא חייבת לעשות ההפך?! מושלם. גיסי אומר שאני סתם מרושע, אבונית אומרת לי שאני לא אעיז, ומאיה לא נכנסת לחדר שלי יותר. ואני אומר להם “מה?!” אני בסך הכל שובב. לא ממש רע. לאנשים אין חוש הומור. אבל זה בסדר, אני בטוח שיש למאיה את מתנת חוסר הצייתנות. היא חתיכת בנדיטית קטנה.

*~סוף רעיון שלישי~*

תחת הלחש של דמטר- היום הלכתי לקניות. יש לי נסיעות והרבה דברים לקנות ולעשות ומעט כסף. אז באופן טבעי התפללתי לדמטר שיהיה לי שפע ומספיק כסף עבור המטרות שלי. כמובן שזה לא עבד כמו שציפיתי כמו רוב הלחשים שלא ערכתי להם דיוונציה קודם. דבר ראשון היה לי קצת יותר כסף ממה שציפיתי, ובחנות שעמדתי לשלם בה עם וויזה המכונה של הוויזה התקלקלה והסכימו שאני אבוא בחודש הבא לשלם, את שאר הדברים שרציתי פשוט לא מצאתי. היה לי די והותר כסף בסוף. רציתי מסכת פנים של ג`יג`י לוטוס, אבל לא בסופר פארם, לא במשביר, בשום מקום לא היה. לא נורא, כשאימא שלי תקבע עם הקוסמטיקאית שלה היא תביא לי כנראה אחת. בקיצור, ביום חמישי אני צריך להגיע לחיפה- יש מפגש ואני גם צריך לבוא לאחותי לראות את האחיינים שלי קצת

וזהו להיום עם רצף המחשבות שלי.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-06

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה.

שברי מחשבות ארעיים לכאורה תקפו את חושי הרדומים:

הכאב עדיין עמום בראשי. מילה אחת מרחפת בין ערנות לחוסר הכרה אצלי- רעל. הגוף שלי מורעל. אחד מהכוחות שלי אומר זאת, כוחות שלא ממש עוזרים כרגע לשכך את הכאב בגופי. הגוף שלי מחלים לאט מידי. למה? אני נותנת למודעות שלי לשקוע בשינה. אין צורך להטריד את עצמי כרגע. אני מנסה לכוון את המערכת האנרגטית שלי לפלוט את הרעל החוצה אבל נחסמת. אני אפילו לא יודעת מה הרעל הזה ומה הוא עושה. הוא לא מזיק למבנה האנרגטי של הגוף האסטרלי שלי, אני לא חולה או חלשה…הוא רק… חוסם משהו משהו ספציפי. אחרי מה שנראה כמו שעות אני ערה. עיני נפקחות לעולם שמסביב, אני נזהרת לא לזוז כדי לשמור על יתרון ההפתעה. טיפשה. כמה זה עזר לך קודם? אני מסתכלת על החדר סביבי. מפואר. תיקרה שטוחה עם עיטורים חרוטים בעץ, אני שוכבת על מיטה רכה מידי ומלאת נוצות. אפיריון ירוק, בצבע של טחב מכסה את רוב התיקרה מעיני. לצד המיטה יש מגש עם מזון- צלי ירקות, דייסה ויין. אין בשר. מעניין. על הקיר שטיח ענק ועתיק שמתאר גבירה אנושית וחד קרן. הם כנראה גנבו את זה. אני לא מאמינה שזו באמת עבודה *שלהם*. אני קמה ומגלה כי עודני עירומה. אני לובשת את הכותונת החיוורת שעל הכיסא היחיד שבחדר. הכיסא עומד ליד שולחן איפור בהיר ומראה אובלית. אני רוכסת את המחוך שכה אופנתי אצל הנשים שלהם. בארון בצד אני מוצאת שימלה מפוארת ורקומה. יותר מידי עבור הטעם שלי. אני מתיישבת מול המראה, הפנים שלי חיוורים. אני מנקה אותם עם ספוגית ומושחת מעט סומק בגון של העור שלי. יש פוך ומסקרה שמאפשרים לי להראות יפה בשנית- למרות הימים שעברתי כלואה. השימלה ירוקה עם אימרה שחורה. הם תמיד מלבישים את המכשפות שלהם בשחור. כמה…קלישאי. אני הולכת אל הדלת של החדר הסגור- נעול. אני מרגישה את הכוח מצטבר בגופי. אני אומרת המילים שישחררו אותו וימיסו את הדלת בחומצה מאגית. אבל… הקסם לא יוצא. באופן מידי אני מחפשת בתוך עצמי. הבנתי מה הרעל. הרעל כובל בתוך עצמי את המאגיה. כאן כרגע אני לא מכשפה, אלא אישה רגילה שמחכה לטוב ליבם *שלהם* הלא קיים- אני חלשה וחסרת יכולת להתגונן והולכת כצאן לטבח.

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה

“לא יודע,” אמר עידן “ציפיתי לפרפרים, ציפיתי לפרחים ומזרקות. לא לגוש סלע מותך ומדבר עם דברים שבורים מסביב.”

דיינהיר הזדעזעה למראה הגן ההרוס. “זה… זה לא אמור להיות ככה. אני שמחה שהגבירה לא רואה מה שקרה לגן שלה. ועדיין, עלינו להזדרז לשם, עלי לראות אם יש סימן למה קרה לה!”

ארגוט הצית סיגר שחור שמילא את האוויר בצחנה. “זה מוזר לי שהיא כה פופלארית היום. כשאני ראיתי אותה לאחרונה רצו לסלק אותה מהבית שלה כי חשדו במניעים אפלים שלה.” הוא נשף.

“הממ… כשאני פגשתי אותה בגילגול הנוכחי שלה, היא הייתה די נחמדה.” אמר עידן. “כל הזמן בכתה על בעלה שנטש אותה ולא נתנה לאף אחד לאהוב אותה, עד שהיא התאהבה בי.” ארגוט עצר לרגע. שריריו העצומים נדרכו. “היא ממש דיברה על בעלה?” עידן נחנק קצת מהעשן. “כן, סיפור מיתולוגי כזה עם הרבה טרגדיה. בדרך כלל לא הקשבתי להתפלספויות שלה.” ארגוט עמד להעיר משהו אבל פתאום עידן חטף מכה עזה מדבר בלתי נראה ועף על אחד מהפסלים הגדולים. ארגוט שלף את הגרזן שלו. הוא הרגיש תנועה והניף את הגרזן לכיוונה. שאגה של כאב חייתי נשמעה ואז הוא הופיע. ענק קירח שלבוש שריון עור התקיף. הוא הניף בזמן שאגת הכאב שלו את האלה הכבדה לכיוון של ארגוט. אני אהרוג את האלוף שלה. אני אהרוג אותו ואעשה את המלכה שמחה… כן… ארגוט קפץ על הפסל הגבוה שעליו עידן הוטח, וטיפס בזריזות עד פסגתו. הענק התקרב, וכשהוא הגיע ארגוט בזריזות לא אופיינית השליך את הגרזן שלו אל ראש הענק. הדם התחיל לזלוג ממנו. ארגוט לא התמהמה ושלף את קשתו. הוא שילח חץ בדיוק קטלני לעין הענק שהתחיל להסתובב בזעם ובכאב. חץ שני שהזדקר מצווארו של הענק עשה את העבודה והענק נשכב על הארץ. מת. גופו האסטרלי מתחיל להתמוסס ולהתמזג עם הסביבה. דיינהיר שהייתה בגן כדי לוודא שאין בו אויבים חשה במהירות אל עידן, מצמידה לפיו בקבוקון זעיר ושחור. כל הפצעים שלו נעלמו וגם הכאב. “שתה. שתה. זה שיקוי שמדיאה הכינה, היה מחבוא סודי שלהם בגן שלה למקרה חירום.” ארגוט חיטט בשאריות של הענק. הוא החזיר לעצמו את הגרזן וקרא לדיינהיר. הוא השליך חפץ לזרועותיה. “זה נראה לך מוכר במקרה?” על תחתית הבקבוקון היה סמל חרוט, שלושה נחשים בצורת משולש והשם מדיאה כתוב בקליגרפיה כולוכיאנית. דיינהיר השוותה לבקבוק השחור והזעיר שבידה. “זה היה שלה…” דיינהיר הריחה. “שיקוי שרכים ופרג לבלתי נראות.” ארגוט הינהן. “אני מזהה את העבודה שלה בכל מקום.” עידן היה עדיין בהלם. ארגוט הרים אותו והתחיל לקחת אותו לכיוון הגן.

העולם האסטראלי- יער האורות.

כל דבר בעולם האסטרלי נראה שונה מפרספקטיבה של אדם אחר. היער של אנבל היה פורח ומואר עם עצי ערבה ורוח קלילה ומבושמת. עבורה לא היה מבחן או סיכון שם. טוב… בערך. אחרי כמה שניות הופיע ארמיס לצידה. “זה לא היה כלכך קשה נכון?” הוא שאל והוציא לשון. “זה היה כיף! אני אעשה את זה שוב. והיער הזה יפיפה, והרבה יותר ריחני מאשר היער בליטא. אבל… מה עושים עכשיו?” הזאב הלבן התיישב. “מחכים. יש זאבה אחרת שאמורה לעבור פה. ואני בטוח שהיא תעזור לנו.” אחרי זמן מה אנבל התחילה להשתעמם. היא שיחקה עם מקל, והרגישה את היער אבל… היא רצתה שמשהו יקרה כבר, והזאבה מתמהמהת. היא הביטה הצידה וראתה מערה. המערה הייתה שם קודם, אבל קודם היא גם ריחפה וזה היה יותר מעניין מחור בסלע. ארמיס שיעשע את עצמו עם סנאי שהוא תפס בציפורניו.

אנבל החליטה שהיא חוקרת את המערה. היא התכופפה ונכנסה פנימה. בתוך המערה היה אוויר צלול ונקי, ורוב התחתית של המערה הייתה מקווה של מים.

נשמע לפתע קול הד צלול ונקי- ספק גברי, ספק נשי.

“אה. ציפיתי לך.”

אנבל פחדה. היא קראה מספיק כדי לדעת שרוב ישויות האסטרל לא ידידותיות במיוחד.

“מי אתה? או את?” אנבל שאלה בזמן שהיא עושה סימן הגנה באצבעותיה. אור ירוק אופף אותה בבועה. מגניב.. פה אשכרה רואים את זה עובד.

“אני גבירת האגם.”

“ה-גבירת האגם המפורסמת שנתנה למרלין את אקסקליבר?”

“כן. את יודעת, את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה לפני דורות רבים… הייתי עלמה שהייתה אמורה להיות כוהנת לאגם, אבל השנים היו רעות והגבירה של האגם הייתה חולה, ובזמן הבצורת הקריבו אותי לאלי המים לשכך את היובש.”

איזה מזל שהתקופה הזו עברה ואיננה… חשבה אנבל.

“בכל אופן, עכשיו שאת פה ישנם דברים שאת צריכה לדעת, וישנם דברים שאת צריכה לקבל.”

אנבל עיוותה את פניה:” תגידי לי שאני לא הולכת לקבל את אקסקליבר! אני ממש לא החומר המתאים להיות מלכת אנגליה”. אבל במחשבה שנייה..

הצחוק של גבירת האגם היה צלול כבדולח וגרם למים ליצור אדוות.

“זה עשוי להפליא אותך קוילוק צעירה אבל החרב אקסקליבר נמצאת על פני השטח בעולם האדם. לא, זו לא החרב שארצה לתת לך.”

אנבל לא אמרה דבר. המים היו שקטים מלבד האדוות שקולה של גבירת האגם שלחו. לפתע מהאגם יצאה יד נשית עם עירומה מלבד צמיד של דר ופנינים, ובתוכה חרב מחוטבת ודקה שנראית עשויה מאור ירח כחול שבוער בלהבה תכולה.

“החרב הזו, שאין לה שם לא יכולה להיות מוחזקת ביד של בת תמותה. עליך להשתנות מבפנים כדי לקבל אותה לתוכך, והיא תהיה חלק ממך לנצח, וכך תמיד תוכלי לשלוף אותה מתוך עצמך כאשר הצורך יעלה.”

אנבל הייתה המומה. החרב כמו קראה לה, שירתה היה צלולה- והיא ידעה להזהר שלא לקבל שום דבר מיד ישות זרה בעולם הזה. אבל… החרב הזו הייתה חלק מסיפורים שהיא סיפרה לעצמה שנים. היא חשה נוח במערה הזו ותחושת דז`ה וו אפפה אותה.זה אמור לקרות. “אני אקבל את החרב.” אמרה אנבל בקול נייטרלי.

היד השליכה את החרב אל אנבל, וזו פילחה את ליבה. אש כחולה התחילה לאפוף אותה, לחנוק אותה ולנסות לשלוט בה. אנבל נאבקה בכוח הרצון של החרב- לשים את כוחה מולה. בסוף המאבק החרב נכנעה. והיא נעשתה כנועה לזו שמחזיקה בה. היא נעלמה מהעין. אנבל קראה לה והיא הופיעה בידה, שלופה ומוכנה לקרב. היא רצתה שהחרב תעלם וזו נעלמה שנית. נוח.

אנבל ניסתה להפרד מגבירת האגם, אבל זו כבר לא הייתה שם. רק הד מילא את האוויר בקולה של גבירת האגם- “עליך לראות את הקיסרית, לאחוז בשפירית ובסביון אם את רוצה לעוף.”

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה

פתחתי את תיבת התכשיטים וענדתי לצווארי קולר פנינים שחורות ובחרתי עגילי פנינה ואופל תואמים כשהדלת נפתחה (בלי חריקה כמובן, המבנה עצמו אורגני. הם מגדלים אותם ככה) ואז קולו של משרת כחכח בנימוס כדי לקבל את תשומת ליבי. לא הסתובבתי אליו. “אם אתה מצפה שאני אלך לאיזשהו סוג של ראיון או חקירה, שלח לפה תופרת. אני לא יוצאת עם שימלה אשר לא מתאימה למידותי או טעמי.” המשרת לא התווכח איתי. אני אעכב את מה שצריך לקרות כמה שיותר. איני יודעת מה המשרתות שלי עושות, הקשר שלי איתן מאגי ומנותק אבל אולי הן מחפשות אותי או מביאות עזרה. ההוראות של המשרת היו כנראה לספק את הצרכים שלי פה, כעבור דקות מספר הוא חזר עם תופרת נמוכה. גמדה כנראה. עדיין הייתי מטושטשת מידי בדיוק לשים לב לפרטים. התופרת מדדה אותי והמשרת הציע כמה כמה גלילי בד שדחיתי בשאט נפש. אמרתי לו את צרכי והוא רץ מיד להביא את הבד שדרשתי, אריג טול עדין ושחור, שקוף למחצה, וגליל של קטיפה שחורה. ציינתי את הגיזרה והמידות והתופרת החלה באופן מידי לתפור עלי את השימלה שדרשתי. לאחר מכן, אכלתי מעט דייסה וירקות מבושלים ושתיתי מעט יין. קמתי והצטרפתי למשרת. הגיע הזמן לפגוש את מי שאחראי לכל הטירוף הזה

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה.

עידן עמד מבולבל על האדמה שמתחת לגן המרחף. איך לעזאזל אני אמור להגיע למעלה?! הוא שאל את עצמו כאשר הוא וארגוט ראו את דיינהיר נעלמת אל תוך הגן בריחוף כמו אדים. הניסיון של המעבר ממקום למקום בצורה הרגילה (של לחשוב על המקום ולהופיע בו תוך כדי הבהוב) לא עבדה פה יותר. גבול אנרגטי פשוט מנע ממנו מחשבה צלולה לפתח הגן. לפני שהוא הספיק לשאול את ארגוט את השאלה הזו בקול רם, הריצפה של הגן נפתחה כמו שושנה מתכתית ושחורה ואור ירוק בקע משם- גורם להם לרחף באוויר לכיוון הגן. “זה סוג של מנגון שאמור למנוע חדירת אויבים- למרות שספק רב שהוא מגן על מדיאה עכשיו.” אמר ארגוט בהיסח הדעת,ובסופו של דבר הם הגיעו לגן עצמו.

כן, מתומן ענק ומרחף, מלא חול ואדמה יבשה וקרושה, עם בריכת מים מרוקנת, עצים עירומים ומושחרים, ושברים של פסלי שיש בכל מקום, הגן שלי עמד שם, חשוף כמו הגבירה שלו. כמוני. המקדש הקטן היה הרוס ובשמיים של הגן ריחפו כל מיני קרעים של דפי קלף. דף אחד ריחף קרוב ונחת על חזהו של עידן. עידן הרים אותו בסקרנות וראה תיאור אנטומי גזור למחצה של גוף האישה ותיאורים של צמחים בכתב קליגרפי מסולסל ועדין- כתב היד שלי. דיינהיר מהירה לחטוף את הדף ממנו. “זה ספר האורות שלה! כל הידע מפוזר על הגן עצמו. ידע שלקח שנים לאסוף אותו!” דייהניר התחילה לרוץ בכל הגן, ולרחף כשצריך ואספה בזרועותיה את כל הקרעים.

בנתיים עידן וארגוט חקרו את הגן, או מה שנשאר ממנו. עידן התקרב לציור קיר על החומה החיצונית והמותכת למחצה בזמן שברקע נשמע צליל שבור של פעמוני רוח מוכספים.

“מה הציור הזה מתאר?” הוא הצביע על תמונה של אישה יפה שיושבת על כס שיש שחור. ”

“הממ…” ארגוט חכך בדעתו. “התמונה הזאת היא האחרונה מסדרת אנגרמות שמתארות את היסטורית הגן. בתחילה הגן הזה נועד לאישה שנקראה “מלכת האמרלד.” אבל זו מתה או אבדה ומעולם לא קיבלה את הגן. הגן נותר גלמוד וריק בין העולמות, עד שהאלים החליטו לתת אותו למדיאה.”

עידן עיכל את המידע הזה “מדוע הגן ניתן לה דווקא? הרי…” דיינהיר חזרה שאוסף הדפים בידה.

“הגן ניתן לה כי היא היחידה שמעולם הצליחה להכנס אליו, ולשלוט בו אני לא יודעת מה גרם לה בילדותה להגיע דווקא לפה, איזה זרוע מכוונת אלוהית, אבל אני יודעת שהגן מגיב רק אליה והוא שלה עד שמלכת האמרלד תחזור. אם היא תחזור.” דיינהיר לקחה סכין חדה וחתכה קבוצת שיער שלה. עידן וארגוט היו בהלם. דיינהיר הייתה יפה ולהטיל בעצמה מום כזה היה פגם נוראי כמעט.

השיער שלה התפתל כמו נחשים וכרך את ספר האורות של מדיאה שנית. הספר הונח על כן השיש ליד המקדש, ושיערה של דיינהיר החל לצמוח בשנית במקום בו הוא נגזר. מה שעידן וארגוט לא ידעו זה שאשר ישנה בצללי המקדש, החלה לזוז במקום זה בדיוק… לכיוונם.

המשך יבוא…

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-04

שמתי לב שכל פעם שאני מלמד את השיעור על קלפי הטארוט, לאנשים סביבי- מעניק להם מידע על הקלפים שבמקור עוצבו עם טעויות מכוונות על ידי הציירת שלהם בהנחיית אדוארד וויט כדי לשמור על סודות המסדר שלהם, אני לומד דבר חדש. איזה פרט שנעלם ממני נחשף. לדוגמא, קלף הכוהן הגדול או האפיפיור. הוא אינו מחזיק צלב. הוא מחזיק סמל דומה מאוד לקמיע המצרי “עמוד השידרה של אוזיריס.” סמל ליציבות ואחד הקמיעות שהוסיפו בחניטה למומיה.

היום בבוקר הלכתי למכולת. אימי תעדר ימים מספר והייתי צריך רכיבים לכל מיני מאכלים. דברים די בסיסים האמת, גבינות, אולי פלפל אדום בשביל מוקפץ סיני שאני אכין בשבילי ובשביל אבי…

אז הלכתי למכולת ראשונה, קניתי גבינות אבל הפילפלים שהיו להם היו קמוטים וישנים, ולא היה להם כרטיסי חיוג שהזדקקתי להם. הלכתי למכולת אחרת שבדרך כלל אני נמנע לקנות ממנה כי הם מאוד יקרים. קניתי פלפל שצריך לעלות לדעתי אגורות בודדות בשקל וחצי. כן כן יקירי. שקל וחצי עבור פרי שאינו שוקל מאומה בארץ ישראל. ולא מספר פלפלים, אלא רק אחד ויחיד. אם הייתי ישראלי מצוי הייתי מתלהם ורב עם המוכרים. אבל למצער איני כזה ופתאום שמעתי רעש של מים מאחורי. ראיתי מרעה חשוך אבל מואר ומים. לאט הצטייר קלף הכוכב מולי. אספתי את הקניות שלי והמשכתי למכולת שלישית כדי לקנות את אותו כרטיס חיוג שלא היה במכולת השנייה. בדרך ראיתי אישה זקנה שפנתה אלי. התעלמתי. ואז חשבתי על הכוכב. זה קלף שמעולם לא הבנתי כמו שצריך בטארוט. אחד מהקשים לפיענוח עבורי. הוא מסמל מאגיה, או אפילו כישוף חיובי או עזרה אלוהית אבל לא הבנתי למה. סך הכל אישה ערומה (העירום רמז על לבוש שמים- ושהאישה מכשפה והפעולה בלילה, זמן המכשפות באמת) שמוזגת מים- מצד אחת לאדמה, ומצד שני לתוך המים. כשהגעתי למכולת השנייה הייתה ילדה צעירה שאמרה שגם הם לא מוכרים את את כרטיסי החיוג. אני מבין את האסטרטגיה- השיטה של כרטיסי החיוג לא רווחית אז מנסים לצמצם את המכירות כדי שאנשים יעברו מסלול. הגיוני בארץ, שיטת מכירה אגרסיבית. אני נאנח.

אני חוזר באותה הדרך והאישה הזקנה שם. נתתי לה מעט כסף. ואז סוף כל סוף הבנתי את הקלף! נתינה. המכשפה נותנת למים- מים, ולאדמה- מים מבחינתה הכל שווה. הכל חלק ממנה עצמה. כי נתינה לדבר אחר, זה נתינה לאני העצמי ברשת החיים. זהו קלף שיש בו שמונה כוכבים. השמונה ששוכב על הצד הוא סמל האלמוות. זה לא קלף של כוכב, זה קלף של מהות. קלף של חיים. על ידי הנתינה של הכסף לזקנה אני בעצם נותן בצורה סימלית כסף לעצמי. שפע עבור שפע. בלי לציין כמובן שזה מעשה שהחברה מגדירה כטוב, כי לא עסקינן בטוב ורע פה, אלא ברעיון פילוסופי מאגי.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-30

העולם האסטראלי- כלא הקריסטל.

אני חשתי במשהו מוזר במבנה המתומן שכולא את מהותי. בהתחלה לא הבנתי מה זה אבל מעבר לערפילי מחשבותי שמתי לב שלחש שימור הכלא משתנה. אני מעבירה את ההברות בשפה המשונה על השפתיים שלי, טועמת אותן. רובן נועדו לשמר את הכלא אבל הברה אחת מבוטאת שונה מהשאר. הברה שנועדה ליצור פתח. הם רוצים להכניס אדם נוסף פנימה. אני רואה את האזור המדובר בלחש נעשה שברירי יותר. זה יהיה טיפשי מצידי להתקיף עכשיו. הם מוכנים לתרחיש שכזה. אני מקללת בשקט. אני חושבת על מלכודת עבורם, הם שבטיפשותם לא יכולים לראות לתוך הכלא שהם יצרו בצורת הגן שלי. אני מרפה את שרירי ונופלת על הקרקע. פתותי קריסטל מרחפים סביבי רגע. אני נראית מעולפת או מתה, או סתם ישנה. אני מרגישה את הצעדים שעוברים את הסף למרכז המתומן בו אני שוכבת…

אני מכינה לחש באצבעותי- כאשר גבי אל הדמות- הלחש נראה כמו אבן חן יפה ואדומה כהה. הוא מתקרב… רק עוד צעד אחד.

העולם האסטראלי- יער האורות.

עידן התקרב לעץ שמולו. הוא היה מסוקס וזקן. צמרתו הייתה רחבה ועליו בגון ירוק כהה. אלון אולי? גזעו היה מלא כוכים ובליטות. על חלק מהן עמדו נרות לבנים הבוערים בלהבה בהירה. על ענפים נמוכים היו שרשראות של פנינים.

“אל תיגע בהן.” דיינהיר הזהירה. “הן הגירסא האסטרלית של קורי עכביש, הגבירה שלי נוהגת לאסוף את הרעל שלהם לשיקויים שלה.” עידן עמד לשאול לאיזה שיקויים בדיוק כאשר הוא שמע תו נעים של כלי נגינה. הוא הסתובב לכיוון שלו, אבל לא ראה דבר. כשהוא פנה שוב אל דיינהיר, הוא גילה שהיא פשוט לא שם. הוא הביט אל השער המנצנץ שהיה שם קודם לכן רק לגלות שהוא איננו. הוא באמצע יער של אלונים גבוהים בשעת לילה. לבד. בלי כוחות, בלי משרתות שמצילות ברגע האחרון ובלי אפילו מוות שיחכה בסוף הדרך במידה והכל יהיה גרוע מידי. פחד התגנב אליו, אבל הוא ניער אותו, בעיני האריה שלו הייתה נחישות חדשה. הוא כבר הבין במעט איך הדברים עובדים פה. הכל מבחנים וחידות שהוא מתכוון לעבור בהצלחה. הוא התחיל ללכת לאן שהיה נדמה לו שהתו נשמע ממנו.

מידי פעם היה תו נוסף בדרכו, או ציחקוק נשי או גברי עמוק בזמן שהוא הלך בשביל שנסגר אחרי צעדיו, וכאילו הוא הולך במקום, היער לא משתנה והעצים מכוסי הטחב זהים כמעט לאלו שהוא השאיר מאחור. מידי פעם הוא ראה פטריה או שיח מלא עלווה אפורה שניקד את הדרך. יער שקט, בלי שירת ציפורים ובלי דבר שעשוי להסגיר חיים אחרים. מלבד רמזים של קול פה ושם. עידן דרך על פטריה בדרכו בטעות והחליק ונפל לתוך זרועות משונות שהחזיקו בו בחוזקה, וכאילו בלי מאמץ… הוא הסב פניו להביט בפנים של האוחז בו באימה..

משכן מדיאה בצפון 23:04.

היא פגשה את הזקנה בעבר – היא הייתה הפטרונית של המורה שלה. תמיד היא הייתה שם מאז שהיא התחילה ללמוד מאגיה והיא ידעה שלא לשאול שאלות. פעם היא שאלה משהו לגבי מסר שהיא קיבלה ממנה והעונש… היא לא רוצה לחשוב על המבט שהיא נתנה לה. היא למדה מאגיה אצלה. שנה ויום, ולמרות שהיא לא הייתה התלמידה הכי משקיעה, היא הייתה הכי מלאת פונטנצייל והבטחה. זה גרם לה לעצלות, אבל זו נעלמה ללא זכר כאשר הזקנה באה בדחיפות ואמרה לה שהיא צריכה לבקר את המורה שלה מיד. היא לקחה את האוטו בערב בלי רשות או הסבר להורים שלה ונסעה ממשכנה בדרום הרחוק עד צפון הארץ. משהו נורא קרה. אני פשוט יודעת את זה בעצמות שלי. ההורים של המורה שלה פתחו את הדלת עבורה. היא באה תמיד לשיעורים ואין שום סיבה שהם לא יבטחו בה. היא פתחה את החדר של המורה שלה וראתה אותה. היא לא ניסתה אפילו להעיר אותה. היה לה ברור שהנשמה שלה חסרה. והיא ידעה מה היא צריכה לעשות. היא צריכה להכנס לעולם האחר ולהציל את הנשמה. שיט, אבל אני לא יודעת הטלה אסטראלית! היא נזכרה בדבר שהזקנה נתנה לה עבור המשימה. חיה שומרת. הזקנה תמיד הלכה עם כלבים גדולים או זאבים, והיא נתנה לה זאב לבן יפיפה וציני בשם ארמיס . ארמיס היה שייך בעבר לשאמן שמת ופשוט התחיל לשרת את הזקנה- ועכשיו את אנבל. כן… חיה משרתת. זו מחשבה נעימה.

ארמיס הפטיר: “חשבתי שמכשפות משתמשות במשחה מיוחדת כדי לעוף.” אנבל בדיוק חשבה על זה. “כן! אני אכין משחה, אלוהים יודע שיש למורה שלי את כל החומרים בחדר… משחת תעופה צריכה לתת לי את הכוח ללכת בין העולמות.” אנבל שלחה את ידה לצינצנת של בלדונה- ובדרך שרוול חולצתה האדומה הפיל קופסא של זרעי אגרימוניה רפואית. שיט. היא שונאת שעושים לה בלגן. אני זוכרת מה קרה כשהפלתי את הקופסא של האניס הכוכבי…היא קישקשה על זה חודשים. לא נורא. מה שקורה עכשיו זה יותר חשוב!

היא ערבבה את המרכיבים. זו הפעם הראשונה שהיא מנסה דבר כזה. המתכון בספר העבה היה מסובך נורא- העשבים היו צריכים לשרות בשומן בזמן שהיא אמרה את הלחש. היא העבירה את הנר השחור הדקיק מעל התמיסה המבעבעת בקדירת הנחושת של המורה שלה.

“נו זה מוכן כבר?!” ארמיס שאל בחוסר סבלנות בולט. מרוב בהלה אנבל יצאה מהריכוז שלה. הנר נפל לתמיסה והבעיר אותה. עשן ירוק צהבהב מצחין מילא את החדר. “זו הייתה השארית של הבלדונה!! כרגע נהרס הסיכוי היחיד שיש לי לעזור למורה שלי!”

העולם האסטראלי- יער האורות.

עידן הביט בדמות המוזרה ותהה על קנקנה. זו הייתה אישה, אבל כמו בוערת בלהבה לבנה, אי היה אפשר לראות את פניה. סביבה דמויות השונות בתכלית ממנה התאגדו. יצורים עם עור כהה ושיער חום ועיניים גדולות מידי. לחלק היו זנבות או קרניים, וחלק החזיקו כלי נגינה משונים או צלחות עם מזון ומשקה. הדמות הבוהקת החוותה לו לשבת לצידה, וסימנה לאחד האנשים להגיש לו צלחת שהייתה בעצם עלה עגול עמוס בחלות דבש ופירות.

אתה העלם הנער
אתה החדש ביער,
לא תיוותר לרקוד
עוד ועוד,
עם ידידי הפיות.
לך הצלה,
כי חברה לך אלה-
ואני פה לעזרתך.
נוח ושקוט ונפשך
תנוח
אכול דבש,
אכול תפוח.
וכשתסיים מנוחתך,
אצרף ידיד לעזור במשימתך

כל הישויות המוזרות ביער והחוויות של עידן התחילו להתעכל מעבר לרגש ההתחלתי שלו. הוא צחק וצחק, גם האווירה של המוסיקה המשונה והמזון המתוק והמתובל… והיין התחילו להשפיע עליו. ישויות זכריות ונשיות רקדו סביבות במעגלים יפים וענוגים, וורדים מכסף וסחלבים ממשי בשיער ועל גופם. רובם לא היו לבושים כלל וגופם היה מושלם ויפה כמו תמונה או סרט. כל פעם שאישה יפה מרוחות היער או גבר נאה היה בא להתנות עימו אהבים הישות המוארת סילקה אותן בעדינות. הוא פשוט רצה להשאר שם לנצח, בלי דמע, בלי דבר מלבד תענוג וצחוק. המקום היה מואר ונעים. ואז היין ביעבע בצורה חשודה והוא הפיל את גביע העץ. הנוזל הארגמני שנמזג על האדמה שינה צורה כמו כספית והתחיל לצמח רגליים וידיים, ראש בקע מהגוש, והוא ראה אישה שהוא מכיר. שיער חום, נמוכה, עור כהה ועיניים ירוקות. שמנמנה קצת. הוא לא שם לב לזה בעבר. המילה הנכונה כמובן תהיה שופעת…. ואז היא התממשה מולו, והתיישבה בנוחות לצידו.

עידן ששם לב שהרקדנים והזמרים לאט מתרחקים, ואילו הדמות המוארת נשארת במקום. דייהניר התנצלה ואמרה שהיער בלע אותה זמנית כנראה בגלל חלק מהמבחן של המקום, אבל הישות המוארת ביטלה את זה ברגע האחרון באמירה שאין זמן וכל שניה חשובה להציל את מדיאה מכליה.

“אז… מה התחנה הבאה?” עידן שאל.

“הגן המרחף בין העולמות-” ענתה הישות המוארת. “שם עליך לחפש רמזים לגבי מה שקרה למדיאה. במידה והיא מתה, עליכם לגלות הכיצד כדי שנדע את האמת. שם בגן יש את הכוח לזה.” דיינהיר הנהנה.

הישות נעלמה לאט. האור החוויר ונעשה פחות ופחות חזק. ממש לפני שהיא נעלמה עידן ראה אותה בלי הילת האור שלה- שיער זהב, עיני ים עמוקות, עור בגון השמנת וגלימה מאריג אחד בלתי תפור כחול שאפף את גופה. דייהניר פערה את פיה למראית האישה הזו.

עידן שאל מה לא בסדר. “זו אפרודיטה, אלת היופי והאהבה! מדוע היא תרצה לעזור למדיאה שנשבעה נקם בה? זה לא הגיוני. היא זו שנתנה לה את האהבה עם יאסון שהביאה מוות וחורבן עליה…. זה פשוט… מפליא ומוזר. אני לא מבינה איך זה מתחבר…” ובמקום בו הייתה הדמות המוארת האדמה נבקעה, לבה וקיטור יצאו מהבקע וריח גופריתי מילא את האוויר. משם יצא גבר חזק. גבוה מעידן בראש, עם גוף חזק ולסת רבועה. הוא החזיק גרזן דו ראשי שחור שמעוצב בצורה של נחש ומגולף על גבי הקת היה פיו הארסי והפעור. הוא לבש חליפה אפורה ונטולת שרוולים שנראתה כאילו היא עשוייה קשקשים של חיה דמיונית. ועל גבו הייתה חגורה אשפה וקשת ארוכה תואמת. שיערו השחור אפור היה אסוף בשרוך עור ומגפיו מעור חום ורך. חזהו היה רחב והיה ברור מתנועותיו ומחוסן גופו כי הוא לוחם.

“שמי… שמי ארגוט. הגבירה של הגן קיללה אותי לפני שנים רבות, לא לחיות, לא למות, רק לסבול כי… בגדתי בה. אני אצטרף להצלה שלה כי כך האלים ירחמו עלי וישחררו אותי מהקללה הזו ויתנו לי למות כראוי ללוחם ולא… כשיקוץ.”

דיינהיר פערה את פיה. “הוא רועה גופות. רק מוות ישחרר אותם מהקללה שלהם, לא ידעתי שגבירתי עסקה בכישוף כה… אפל.”

ארגוט חייך חיוך ציני ולא נעים “הגבירה שלך השתנתה. לא תמיד היה הגן, ולא תמיד הייתה הנחמה שיש לה בחיים הללו.”

עידן הרהר. הוא ראה צדק בבקשה של הלוחם. וגם הוא היה בטוח שהוא היה יעיל למטרות של העולם הזה. לפעמים היה צריך כוח פיסי גם ביערות ובעמקים השלווים בדרך כלל של האסטרל. ביחד הם עברו את גבול היער.

העולם האסטראלי- כלא הקריסטל.

הדמות התקרבה אל גופי הנח. הוא התחיל לדבר בקול גברי ומלודי עדין.

“גבירתי, אנחנו מסירים אותך מפה, רק בתנאי שתוותרי…” גופי ריחף לעמידה מולו תוך שבריר שניה, והשלכתי את הלחש על גופו הלא מוכן. גופו התפורר מולי לאבק שחור בזמן שהוא צרח. הלחש התחיל לעבור מהרגליים ומעלה. דאגתי שהוא יהיה כואב ככל האפשר. עיוותי פני לחצי חיוך מריר הנה לך! כל כל דקה שסבלתי פה.

לפתע, חשתי כאילו העולם התפוצץ. כאב. כאב עז. וקול נשי ומלודי לא פחות התיז בזעם: “וולנדריוס היה טוב המאגים שלנו פרוצה! יקחו שנים לסמסרה להחזיר אותו אלינו!…” ואת שאר כבר הגידופים לא שמעתי. העולם נעשה שחור ודמום.

משכן מדיאה בצפון 00:00.

אנבל הלכה סביב עצמה עד שהיא הרגישה סחרחורת. היא התיישבה על הכיסא המרופד וכמעט עמדה לומר נואש. רגע. היא… היא תמיד התכוננה למקרה כזה לא? תמיד הכינה הר של שיקויים שהיא לא הייתה צריכה! ארמיס הביא מחברת דקה עם ציורים אסטרולוגיים עליה. היו שם תיעודים של כל מיני דברים. אנבל דיפדפה בחוסר סבלנות במחברת. תחזיות בקלפים, מתכונים של שיקויים, הא,

הנה זה! ידעתי שהיא לא תאכזב. רשימת מלאי! אנבל התרוממה והלכה לשולחן הכתיבה הלבן שבחדר, מול המזבח היה שולחן עם מגירות ניסתרות. היא פתחה אחת והוציאה משם צנצנת כסף מעוטרת באבני אופל כחולות וזורחות. משחת תעופה! סוף סוף. היא לקחת נוצת עורב והחלה למרוח את המשחה האדומה והריחנית על בית השחי שלה, ועל המפרקים. היא חזרה לשבת. בחמש דקות הראשונות לא אירע דבר.

היא שמה לב שהגבולות של דברים בחדר… זרחו? פתאום היה סוג של צליל, לא כזה שלא היה קודם, אלא אחד שהיה תמיד ועכשיו התעצם. המהום שנמשך נצח והיא ידעה מהו. היא התחילה לשמוע את הלב שלה פועם חזק יותר ויותר והבינה שההמהום הוא החיים שלה. העולם התחיל להסתחרר סביבה, היא עצמה עיניים כדי לא ליפול מהכיסא.

העולם האסטראלי- יער האורות.

היא הסתחררה יותר ויותר מהר, ופרסה את ידיה כדי לא ליפול- כדי לשמור על שיווי המשקל. ולפתע היא התחילה להאיט. כשהיא פתחה את עיניה היא ראתה שהיא לבושה שמלה אדומה שופעת, סביבה עצים עם פריחה סגולה לילכית שמפזרים עלי כותרת בגלל האיוושה שנוצרת מסיבובה שלה. והיא מרחפת מספר מטרים מעל הקרקע ביער ססגוני. היא התענגה על המראה ופתאום העולם נעצר. כל עלעל ריחף במרכז הרשת של הלחש, והיא כשידיה שלוחות לצדדים היא התענגה על המראה. ואז בפתאומיות העולם חזר לתנועה, והיא נפלה על קרקע היער הנוחה והמרופדת.

היא קמה, מנערת עלעלים שדבקו בשימלתה. אבל… לאן עכשיו?

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה.

היער נגמר בפתאומיות. כשעידן ניסה להסתכל אחורה היער נסוג כמו שפל לאחר הגאות. הם הלכו במדבר, בשממה. בדרך היו פסלי שיש קבורים למחצה בחול. הם ראו משהו מעופף באופק והלכו לקראתו. לאחר הליכה מתישה בשביל מרוצף למחצה- הם הגיעו.

“זה הגן המפורסם?” שאל עידן.

“כן, זה זה.” אמרה דיינהיר שהסיטה קיצוות שיער חומה מעיניה.

עידן הביט בתדהמה אל עיי החורבות שנגלו לפניו.

המשך בפרק הבא…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-27

מאגיה for dummies.

קמת, ציחצחת שיניים, שתית קפה של בוקר- הלכת לבית הספר/עבודה וגילית שמשהו חסר. משהו בוער בעצמות שלך שנים, משהו שתקוע כמו שביב עץ במוח שלך. ויום אחד רפרפת ברשת, וראית שרשור נבחר בתפוז. פורום מאגיה וכישוף. פתאום את מרגישה את המחבת הכבד של ההארה נוחת על ראשך. “מאגיה וכישוף?! כאילו… זה לא שאני מאמינה בדברים כאלה… אבל סבתא שלי תמיד דיברה על שחור, ופעם כשאימא שלי חשדה שאבא שלי בוגד היא הלכה להיא, מה שמה מעכו.” ופתאום חשת צמא. צמא שכל תשובה שיענו לך על הנושא רק תפציץ במוח שלך עוד אלף שאלות. אולי את מבוגרת ואת יודעת שאם את רוצה ללמוד את זה את צריכה להשקיע זמן, סבלנות ולברור ספרים וחומרי לימוד. את יודעת שיש הרבה זבל בשוק. ואז ההודעה תהיה “יש ספרים טובים על הנושא?!” שזו שאלה שכמובן ענו עליה חמישים אלף פעם. ושוב מפנים אותך למאמרים ואת במקום מסויים מאוכזבת כי ציפית ליחס יותר אישי. אולי את בת עשרה ואז כמובן את תשאלי הרבה שאלות למשל אם אפשר לתת לך כישוף לגרום לצבע העיניים שלך להפוך לכחול במקום החום המשעמם שהגנים (ואבא) נתנו לך- או אם אפשר להחזיר את האקס המיתולוגי שכל סיפור על היחסים שלך איתו הופך להיות יותר מיתי עם כל סיפור… ועדיין, הפנייה למאמרים והערה צינית על כישופי אהבה שגורמת לך להרגיש כאילו זו או זה שכתב אותה הוא: אבא/סבתא/אימא/בוסית/רופא/ או איזה דום בדנג`ן- מחקי את המיותר.

סביר להניח שהיחס פשוט יגרום לך לשנוא את האנשים שעוסקים בנושא ברצינות ולעבור הלאה. ייתכן שתחפשי עזרה מאגית מקצועית על ידי אותה זקנה בעכו, שמבטיחה שכל הקמטים שנוצרו בפנייך בגלל הצער של החיים יעלמו- במחיר הנכון.

וייתכן שפשוט נשארת בפורום, גומעת כל טיפה של מידע או מושג מעורפל שהדיונים מופנים אליהם מידי פעם- כי המאגיה מעניינת אותך ולא פתרונות לדברים שבין כה וכה פותרים את עצמים ככל שהחיים משתנים סביבך. ייתכן שידעת שאת תמיד מיוחדת. ייתכן שהחברה מסביב גרמה לך להבין את זה. ייתכן שבעצם את נזכרת בקולות ששמעת בילדות שלך, בחלומות שדחקת הצידה על סף ההכרה… וייתכן שאת רואה כבר עכשיו את המאגיה בחיים שלך בדרך של צירופי מקרים בלתי מוסברים. אם התיאור של הפיסקה האחרונה נכון- אז מה שכתבתי פה בשבילך. אם לא, אז אין פתרונות קלים, גם לא במאגיה. אנא, אני מאחל בהצלחה במציאת ריפוי אמיתי לכל תחלואי הגוף והנפש, כי המאגיה היא דרך רוחנית, ובהחלט לא מתכון לעוגה. (מתכונים לעוגות אני מפנה לפורום מתכונים פה בתפוז, או ליעל שפשוט אוהבת לאפות).

הרבה פילוסופים ויצורים שמשעמם להם בחיים ניסו להגדיר מה זה מאגיה. אני כתבתי מאמר על זה, ואת מוזמנת לחפש אותו במאמרי פורום מאגיה או בבלוג שלי. (רואים תבנית? ) אבל זה לא משנה בעצם מה זה מאגיה, או מה ההגדרה הפורמלית שלה. מאגיה זה כלי שיכול לתת לך הרבה, אם רק תבחרי בזה. אבל בתמורה את תצטרכי להשקיע שעות על גבי שעות במדיטציה, תרגילים ושלא לדבר על הימים השלמים בהם את תשבי מהורהרת ותשאלי את עצמך אני באמת צריכה טלקניזיס? מצד אחד… זה מגניב… מצד שני… מה זה כבר ייתן לי? או שאלות יותר קריטיות כמו גלימה סגולה או שחורה? מה יותר סקסי עלי? הרי… אהבת חיי יכולה להיות בטקס הבא! לזו אני יכול לענות בקלות אגב. שחורה- גם כי זה צבע נייטרלי וגם כי היא מרזה ותתן לך אווירה של מיסתורין. את רואה? גם אני עברתי שאלות קריטיות כאלו. ואת כבר יודעת- פייג` ממכושפות את לא תהיי, וספר הצללים שלך יהיה לכל היותר קלסר מקושט עם מדבקות זוהרות ומצוייר עם לורדים. אם את אישה בוגרת, אז יומן עור אלגנטי. מקסימום. ואם את שרי אריסון את יכולה להזמין עיצוב מיוחד ומקושקש שלא תוכלי לראות אחרי יומיים מאיזה אתר פופולארי אבל יקרן לחלוטין באנגליה. ואם את רוצה להסתיר מההורים שלך את העיסוק המאגי, אז יומן וורוד וזעיר של Hello Kitty יסדר את העניין. ועכשיו את תחפשי מישהו שילמד אותך את זה לא? הרי זה לא שיש תוכניות כישוף שאפשר ללמוד מהם לכשף כמו תוכניות בישול שאפשר לפקשש איזה פוקצ`ה שרופה למחצה במקום הערמה המסודרת של צחי בוקששתר. אז מה שמפריד בינך לערמת ספרים זה מורה. אם את ילדה, זה רחוק ממך. למה? כי זה לא חוקי שאיזה מורה שכרגע אין לך שום יכולת שיפוט בוגרת בנוגע אליו יקריב אותך לאיזה אלה אפלה או לכת השטן, או שפשוט ילמד אותך את המאגיה. אי אפשר לדעת, והעולם של היום רחוק מנחמד. ואם את בוגרת, את תדעי שאין שום סיכוי שהמורה יכניס את ערמת הספרים הענקית שמול עינייך (והיא רק הבסיס חמודה, חכי שתצטרכי להתמקצע בנושאים מסויימים במאגיה!) ל12 שיעורים מסודרים. אם את בוגרת את מתחילה לקבל דז`ה וו מטורף מהבגרויות והפסיכומטרי (בעיקר הפסיכומטרי שפתרו איזה תרגיל קל על הלוח ונתנו לך חמישים הבייתה ברמת קושי עולה). אז את יכולה להחליט ללמוד אצלו ואז להכות בספרים או לעשות את זה במקביל, אבל גם, *הפתעה*- קשה למצוא מורה. בלי קשר למורה טוב או רע. חשבת שזה גרוע? בסופו של דבר אחרי הלבטים הללו את מוצאת את עצמך לבד- בחדר שלך עם ערמה של ספרי מאגיה, מחברת לתיעוד חלומות, קלפי טארוט עם ציורים מאיימים ספר צללים ריק והר של חומר להשלים כולל מדיטציה הודית מוזרה שאת לא מבינה, וערמה של צמחי מרפא שלא ייבשת כמו שצריך ועכשיו הם נרקבו והפיצו ריח של זבל בכל החדר.

פתאום המאגיה לא כלכך מושכת הא? איפה הנצנצים- איפה הטלקניזס?! וזה ה-שלב שבו כולם נכנעים, אורזים את הספרים וחוזרים לפרוייקטים של החיים שלהם. המאגיה כנראה נועדה למישהו שיש לו זמן סבלנות ותחת לשבת על הספרים וללמוד אותם. בטח, יש לך ידידות שאשכרה הקדישו זמן ועכשיו הם מרפאות במגע יד והחיים שלהם מלאים באור ובשמחה בגלל המאגיה, אבל את? יש לך הר של דברים לעשות גם בלי זה. ואז אני חושבת על מה שמשך אותך במאגיה בהתחלה ומהרהרת במשפט הקלאסי: הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד אחד… ואז את עושה מדיטציה כל יום. חמש דקות, זה הכל. לאט לאט את נזכרת בחלומות שלך ומידי פעם רושמת כמה משפטים במחברת תיעוד החלומות שלך. פתאום את שמה לב לקו הדק שיש מעל כל דבר חי, לפעמים טיפה של צבע. הכל מתחדד פתאום… פתאום את מבקשת משהו, והמשהו הזה מתגשם מיד מולך! צירוף מקרים.. זה חייב להיות צירוף מקרים… אני רוצה להאמין אבל… ואז עוד אחד, ועוד אחד ולפני שאת יודעת החיים שלך מוצפים בצירופי מקרים. חלק מופלאים ושמחים, וחלק לא כלכך. את לומדת דרך ריטואלים לשלוט בהם. לאט לאט את אוגרת עוד תובנות רוחניות. תובנות שלמדת ממזמן שאי אפשר להכניס בספרים. ספר הצללים שלך מתמלא בפיסות מידע חשובות: אבן רובי מעלה לחץ דם וחום- יש להסיר מאנשים שיש להם תסמינים כאלו או מרווה זה צמח מטהר ושריפה שלה יכולה להביא לטיהור אנרגטי של מקום או סביבה… ידע שעכשיו באנלי עבורך הוא אקזוטי ונדיר עבור אחרים. פתאום כולם שואלים אם רזית, אם שינית תיספורת, ולא עשית כלום בעצם. את אותו אדם.. כן? כן?? את עוברת משברי אמונה, את עוברת כישופים שעבדו בצורה עקומה, חוטפת סטירות לחי מהמשאלות שלך- אבל אחרי שאת עוברת את כל התקופות הקשות את סופרת על אצבעותיך מה באמת רכשת פה- משמעת עצמית, ביטחון עצמי- הבנה של היקום ודרך הפעולה שלו… המון דברים. יופי פנימי ואפילו חיצוני! וואו….

ואז לרגע, הדמות שהיית את לפני אותו שרשור גורלי לתפוז מופיעה לרגע להזכיר לך מה שהיית… ונעלמת. לנצח. פעם היית סתם אחת מהקהל, ועכשיו את עומדת מול העולם עם כוח.

את מכשפה.

ארדן.