פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-30

העולם האסטראלי- כלא הקריסטל.

אני חשתי במשהו מוזר במבנה המתומן שכולא את מהותי. בהתחלה לא הבנתי מה זה אבל מעבר לערפילי מחשבותי שמתי לב שלחש שימור הכלא משתנה. אני מעבירה את ההברות בשפה המשונה על השפתיים שלי, טועמת אותן. רובן נועדו לשמר את הכלא אבל הברה אחת מבוטאת שונה מהשאר. הברה שנועדה ליצור פתח. הם רוצים להכניס אדם נוסף פנימה. אני רואה את האזור המדובר בלחש נעשה שברירי יותר. זה יהיה טיפשי מצידי להתקיף עכשיו. הם מוכנים לתרחיש שכזה. אני מקללת בשקט. אני חושבת על מלכודת עבורם, הם שבטיפשותם לא יכולים לראות לתוך הכלא שהם יצרו בצורת הגן שלי. אני מרפה את שרירי ונופלת על הקרקע. פתותי קריסטל מרחפים סביבי רגע. אני נראית מעולפת או מתה, או סתם ישנה. אני מרגישה את הצעדים שעוברים את הסף למרכז המתומן בו אני שוכבת…

אני מכינה לחש באצבעותי- כאשר גבי אל הדמות- הלחש נראה כמו אבן חן יפה ואדומה כהה. הוא מתקרב… רק עוד צעד אחד.

העולם האסטראלי- יער האורות.

עידן התקרב לעץ שמולו. הוא היה מסוקס וזקן. צמרתו הייתה רחבה ועליו בגון ירוק כהה. אלון אולי? גזעו היה מלא כוכים ובליטות. על חלק מהן עמדו נרות לבנים הבוערים בלהבה בהירה. על ענפים נמוכים היו שרשראות של פנינים.

“אל תיגע בהן.” דיינהיר הזהירה. “הן הגירסא האסטרלית של קורי עכביש, הגבירה שלי נוהגת לאסוף את הרעל שלהם לשיקויים שלה.” עידן עמד לשאול לאיזה שיקויים בדיוק כאשר הוא שמע תו נעים של כלי נגינה. הוא הסתובב לכיוון שלו, אבל לא ראה דבר. כשהוא פנה שוב אל דיינהיר, הוא גילה שהיא פשוט לא שם. הוא הביט אל השער המנצנץ שהיה שם קודם לכן רק לגלות שהוא איננו. הוא באמצע יער של אלונים גבוהים בשעת לילה. לבד. בלי כוחות, בלי משרתות שמצילות ברגע האחרון ובלי אפילו מוות שיחכה בסוף הדרך במידה והכל יהיה גרוע מידי. פחד התגנב אליו, אבל הוא ניער אותו, בעיני האריה שלו הייתה נחישות חדשה. הוא כבר הבין במעט איך הדברים עובדים פה. הכל מבחנים וחידות שהוא מתכוון לעבור בהצלחה. הוא התחיל ללכת לאן שהיה נדמה לו שהתו נשמע ממנו.

מידי פעם היה תו נוסף בדרכו, או ציחקוק נשי או גברי עמוק בזמן שהוא הלך בשביל שנסגר אחרי צעדיו, וכאילו הוא הולך במקום, היער לא משתנה והעצים מכוסי הטחב זהים כמעט לאלו שהוא השאיר מאחור. מידי פעם הוא ראה פטריה או שיח מלא עלווה אפורה שניקד את הדרך. יער שקט, בלי שירת ציפורים ובלי דבר שעשוי להסגיר חיים אחרים. מלבד רמזים של קול פה ושם. עידן דרך על פטריה בדרכו בטעות והחליק ונפל לתוך זרועות משונות שהחזיקו בו בחוזקה, וכאילו בלי מאמץ… הוא הסב פניו להביט בפנים של האוחז בו באימה..

משכן מדיאה בצפון 23:04.

היא פגשה את הזקנה בעבר – היא הייתה הפטרונית של המורה שלה. תמיד היא הייתה שם מאז שהיא התחילה ללמוד מאגיה והיא ידעה שלא לשאול שאלות. פעם היא שאלה משהו לגבי מסר שהיא קיבלה ממנה והעונש… היא לא רוצה לחשוב על המבט שהיא נתנה לה. היא למדה מאגיה אצלה. שנה ויום, ולמרות שהיא לא הייתה התלמידה הכי משקיעה, היא הייתה הכי מלאת פונטנצייל והבטחה. זה גרם לה לעצלות, אבל זו נעלמה ללא זכר כאשר הזקנה באה בדחיפות ואמרה לה שהיא צריכה לבקר את המורה שלה מיד. היא לקחה את האוטו בערב בלי רשות או הסבר להורים שלה ונסעה ממשכנה בדרום הרחוק עד צפון הארץ. משהו נורא קרה. אני פשוט יודעת את זה בעצמות שלי. ההורים של המורה שלה פתחו את הדלת עבורה. היא באה תמיד לשיעורים ואין שום סיבה שהם לא יבטחו בה. היא פתחה את החדר של המורה שלה וראתה אותה. היא לא ניסתה אפילו להעיר אותה. היה לה ברור שהנשמה שלה חסרה. והיא ידעה מה היא צריכה לעשות. היא צריכה להכנס לעולם האחר ולהציל את הנשמה. שיט, אבל אני לא יודעת הטלה אסטראלית! היא נזכרה בדבר שהזקנה נתנה לה עבור המשימה. חיה שומרת. הזקנה תמיד הלכה עם כלבים גדולים או זאבים, והיא נתנה לה זאב לבן יפיפה וציני בשם ארמיס . ארמיס היה שייך בעבר לשאמן שמת ופשוט התחיל לשרת את הזקנה- ועכשיו את אנבל. כן… חיה משרתת. זו מחשבה נעימה.

ארמיס הפטיר: “חשבתי שמכשפות משתמשות במשחה מיוחדת כדי לעוף.” אנבל בדיוק חשבה על זה. “כן! אני אכין משחה, אלוהים יודע שיש למורה שלי את כל החומרים בחדר… משחת תעופה צריכה לתת לי את הכוח ללכת בין העולמות.” אנבל שלחה את ידה לצינצנת של בלדונה- ובדרך שרוול חולצתה האדומה הפיל קופסא של זרעי אגרימוניה רפואית. שיט. היא שונאת שעושים לה בלגן. אני זוכרת מה קרה כשהפלתי את הקופסא של האניס הכוכבי…היא קישקשה על זה חודשים. לא נורא. מה שקורה עכשיו זה יותר חשוב!

היא ערבבה את המרכיבים. זו הפעם הראשונה שהיא מנסה דבר כזה. המתכון בספר העבה היה מסובך נורא- העשבים היו צריכים לשרות בשומן בזמן שהיא אמרה את הלחש. היא העבירה את הנר השחור הדקיק מעל התמיסה המבעבעת בקדירת הנחושת של המורה שלה.

“נו זה מוכן כבר?!” ארמיס שאל בחוסר סבלנות בולט. מרוב בהלה אנבל יצאה מהריכוז שלה. הנר נפל לתמיסה והבעיר אותה. עשן ירוק צהבהב מצחין מילא את החדר. “זו הייתה השארית של הבלדונה!! כרגע נהרס הסיכוי היחיד שיש לי לעזור למורה שלי!”

העולם האסטראלי- יער האורות.

עידן הביט בדמות המוזרה ותהה על קנקנה. זו הייתה אישה, אבל כמו בוערת בלהבה לבנה, אי היה אפשר לראות את פניה. סביבה דמויות השונות בתכלית ממנה התאגדו. יצורים עם עור כהה ושיער חום ועיניים גדולות מידי. לחלק היו זנבות או קרניים, וחלק החזיקו כלי נגינה משונים או צלחות עם מזון ומשקה. הדמות הבוהקת החוותה לו לשבת לצידה, וסימנה לאחד האנשים להגיש לו צלחת שהייתה בעצם עלה עגול עמוס בחלות דבש ופירות.

אתה העלם הנער
אתה החדש ביער,
לא תיוותר לרקוד
עוד ועוד,
עם ידידי הפיות.
לך הצלה,
כי חברה לך אלה-
ואני פה לעזרתך.
נוח ושקוט ונפשך
תנוח
אכול דבש,
אכול תפוח.
וכשתסיים מנוחתך,
אצרף ידיד לעזור במשימתך

כל הישויות המוזרות ביער והחוויות של עידן התחילו להתעכל מעבר לרגש ההתחלתי שלו. הוא צחק וצחק, גם האווירה של המוסיקה המשונה והמזון המתוק והמתובל… והיין התחילו להשפיע עליו. ישויות זכריות ונשיות רקדו סביבות במעגלים יפים וענוגים, וורדים מכסף וסחלבים ממשי בשיער ועל גופם. רובם לא היו לבושים כלל וגופם היה מושלם ויפה כמו תמונה או סרט. כל פעם שאישה יפה מרוחות היער או גבר נאה היה בא להתנות עימו אהבים הישות המוארת סילקה אותן בעדינות. הוא פשוט רצה להשאר שם לנצח, בלי דמע, בלי דבר מלבד תענוג וצחוק. המקום היה מואר ונעים. ואז היין ביעבע בצורה חשודה והוא הפיל את גביע העץ. הנוזל הארגמני שנמזג על האדמה שינה צורה כמו כספית והתחיל לצמח רגליים וידיים, ראש בקע מהגוש, והוא ראה אישה שהוא מכיר. שיער חום, נמוכה, עור כהה ועיניים ירוקות. שמנמנה קצת. הוא לא שם לב לזה בעבר. המילה הנכונה כמובן תהיה שופעת…. ואז היא התממשה מולו, והתיישבה בנוחות לצידו.

עידן ששם לב שהרקדנים והזמרים לאט מתרחקים, ואילו הדמות המוארת נשארת במקום. דייהניר התנצלה ואמרה שהיער בלע אותה זמנית כנראה בגלל חלק מהמבחן של המקום, אבל הישות המוארת ביטלה את זה ברגע האחרון באמירה שאין זמן וכל שניה חשובה להציל את מדיאה מכליה.

“אז… מה התחנה הבאה?” עידן שאל.

“הגן המרחף בין העולמות-” ענתה הישות המוארת. “שם עליך לחפש רמזים לגבי מה שקרה למדיאה. במידה והיא מתה, עליכם לגלות הכיצד כדי שנדע את האמת. שם בגן יש את הכוח לזה.” דיינהיר הנהנה.

הישות נעלמה לאט. האור החוויר ונעשה פחות ופחות חזק. ממש לפני שהיא נעלמה עידן ראה אותה בלי הילת האור שלה- שיער זהב, עיני ים עמוקות, עור בגון השמנת וגלימה מאריג אחד בלתי תפור כחול שאפף את גופה. דייהניר פערה את פיה למראית האישה הזו.

עידן שאל מה לא בסדר. “זו אפרודיטה, אלת היופי והאהבה! מדוע היא תרצה לעזור למדיאה שנשבעה נקם בה? זה לא הגיוני. היא זו שנתנה לה את האהבה עם יאסון שהביאה מוות וחורבן עליה…. זה פשוט… מפליא ומוזר. אני לא מבינה איך זה מתחבר…” ובמקום בו הייתה הדמות המוארת האדמה נבקעה, לבה וקיטור יצאו מהבקע וריח גופריתי מילא את האוויר. משם יצא גבר חזק. גבוה מעידן בראש, עם גוף חזק ולסת רבועה. הוא החזיק גרזן דו ראשי שחור שמעוצב בצורה של נחש ומגולף על גבי הקת היה פיו הארסי והפעור. הוא לבש חליפה אפורה ונטולת שרוולים שנראתה כאילו היא עשוייה קשקשים של חיה דמיונית. ועל גבו הייתה חגורה אשפה וקשת ארוכה תואמת. שיערו השחור אפור היה אסוף בשרוך עור ומגפיו מעור חום ורך. חזהו היה רחב והיה ברור מתנועותיו ומחוסן גופו כי הוא לוחם.

“שמי… שמי ארגוט. הגבירה של הגן קיללה אותי לפני שנים רבות, לא לחיות, לא למות, רק לסבול כי… בגדתי בה. אני אצטרף להצלה שלה כי כך האלים ירחמו עלי וישחררו אותי מהקללה הזו ויתנו לי למות כראוי ללוחם ולא… כשיקוץ.”

דיינהיר פערה את פיה. “הוא רועה גופות. רק מוות ישחרר אותם מהקללה שלהם, לא ידעתי שגבירתי עסקה בכישוף כה… אפל.”

ארגוט חייך חיוך ציני ולא נעים “הגבירה שלך השתנתה. לא תמיד היה הגן, ולא תמיד הייתה הנחמה שיש לה בחיים הללו.”

עידן הרהר. הוא ראה צדק בבקשה של הלוחם. וגם הוא היה בטוח שהוא היה יעיל למטרות של העולם הזה. לפעמים היה צריך כוח פיסי גם ביערות ובעמקים השלווים בדרך כלל של האסטרל. ביחד הם עברו את גבול היער.

העולם האסטראלי- כלא הקריסטל.

הדמות התקרבה אל גופי הנח. הוא התחיל לדבר בקול גברי ומלודי עדין.

“גבירתי, אנחנו מסירים אותך מפה, רק בתנאי שתוותרי…” גופי ריחף לעמידה מולו תוך שבריר שניה, והשלכתי את הלחש על גופו הלא מוכן. גופו התפורר מולי לאבק שחור בזמן שהוא צרח. הלחש התחיל לעבור מהרגליים ומעלה. דאגתי שהוא יהיה כואב ככל האפשר. עיוותי פני לחצי חיוך מריר הנה לך! כל כל דקה שסבלתי פה.

לפתע, חשתי כאילו העולם התפוצץ. כאב. כאב עז. וקול נשי ומלודי לא פחות התיז בזעם: “וולנדריוס היה טוב המאגים שלנו פרוצה! יקחו שנים לסמסרה להחזיר אותו אלינו!…” ואת שאר כבר הגידופים לא שמעתי. העולם נעשה שחור ודמום.

משכן מדיאה בצפון 00:00.

אנבל הלכה סביב עצמה עד שהיא הרגישה סחרחורת. היא התיישבה על הכיסא המרופד וכמעט עמדה לומר נואש. רגע. היא… היא תמיד התכוננה למקרה כזה לא? תמיד הכינה הר של שיקויים שהיא לא הייתה צריכה! ארמיס הביא מחברת דקה עם ציורים אסטרולוגיים עליה. היו שם תיעודים של כל מיני דברים. אנבל דיפדפה בחוסר סבלנות במחברת. תחזיות בקלפים, מתכונים של שיקויים, הא,

הנה זה! ידעתי שהיא לא תאכזב. רשימת מלאי! אנבל התרוממה והלכה לשולחן הכתיבה הלבן שבחדר, מול המזבח היה שולחן עם מגירות ניסתרות. היא פתחה אחת והוציאה משם צנצנת כסף מעוטרת באבני אופל כחולות וזורחות. משחת תעופה! סוף סוף. היא לקחת נוצת עורב והחלה למרוח את המשחה האדומה והריחנית על בית השחי שלה, ועל המפרקים. היא חזרה לשבת. בחמש דקות הראשונות לא אירע דבר.

היא שמה לב שהגבולות של דברים בחדר… זרחו? פתאום היה סוג של צליל, לא כזה שלא היה קודם, אלא אחד שהיה תמיד ועכשיו התעצם. המהום שנמשך נצח והיא ידעה מהו. היא התחילה לשמוע את הלב שלה פועם חזק יותר ויותר והבינה שההמהום הוא החיים שלה. העולם התחיל להסתחרר סביבה, היא עצמה עיניים כדי לא ליפול מהכיסא.

העולם האסטראלי- יער האורות.

היא הסתחררה יותר ויותר מהר, ופרסה את ידיה כדי לא ליפול- כדי לשמור על שיווי המשקל. ולפתע היא התחילה להאיט. כשהיא פתחה את עיניה היא ראתה שהיא לבושה שמלה אדומה שופעת, סביבה עצים עם פריחה סגולה לילכית שמפזרים עלי כותרת בגלל האיוושה שנוצרת מסיבובה שלה. והיא מרחפת מספר מטרים מעל הקרקע ביער ססגוני. היא התענגה על המראה ופתאום העולם נעצר. כל עלעל ריחף במרכז הרשת של הלחש, והיא כשידיה שלוחות לצדדים היא התענגה על המראה. ואז בפתאומיות העולם חזר לתנועה, והיא נפלה על קרקע היער הנוחה והמרופדת.

היא קמה, מנערת עלעלים שדבקו בשימלתה. אבל… לאן עכשיו?

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה.

היער נגמר בפתאומיות. כשעידן ניסה להסתכל אחורה היער נסוג כמו שפל לאחר הגאות. הם הלכו במדבר, בשממה. בדרך היו פסלי שיש קבורים למחצה בחול. הם ראו משהו מעופף באופק והלכו לקראתו. לאחר הליכה מתישה בשביל מרוצף למחצה- הם הגיעו.

“זה הגן המפורסם?” שאל עידן.

“כן, זה זה.” אמרה דיינהיר שהסיטה קיצוות שיער חומה מעיניה.

עידן הביט בתדהמה אל עיי החורבות שנגלו לפניו.

המשך בפרק הבא…