הגן בין העולמות פרק שלישי: שירה של החרב.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-06

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה.

שברי מחשבות ארעיים לכאורה תקפו את חושי הרדומים:

הכאב עדיין עמום בראשי. מילה אחת מרחפת בין ערנות לחוסר הכרה אצלי- רעל. הגוף שלי מורעל. אחד מהכוחות שלי אומר זאת, כוחות שלא ממש עוזרים כרגע לשכך את הכאב בגופי. הגוף שלי מחלים לאט מידי. למה? אני נותנת למודעות שלי לשקוע בשינה. אין צורך להטריד את עצמי כרגע. אני מנסה לכוון את המערכת האנרגטית שלי לפלוט את הרעל החוצה אבל נחסמת. אני אפילו לא יודעת מה הרעל הזה ומה הוא עושה. הוא לא מזיק למבנה האנרגטי של הגוף האסטרלי שלי, אני לא חולה או חלשה…הוא רק… חוסם משהו משהו ספציפי. אחרי מה שנראה כמו שעות אני ערה. עיני נפקחות לעולם שמסביב, אני נזהרת לא לזוז כדי לשמור על יתרון ההפתעה. טיפשה. כמה זה עזר לך קודם? אני מסתכלת על החדר סביבי. מפואר. תיקרה שטוחה עם עיטורים חרוטים בעץ, אני שוכבת על מיטה רכה מידי ומלאת נוצות. אפיריון ירוק, בצבע של טחב מכסה את רוב התיקרה מעיני. לצד המיטה יש מגש עם מזון- צלי ירקות, דייסה ויין. אין בשר. מעניין. על הקיר שטיח ענק ועתיק שמתאר גבירה אנושית וחד קרן. הם כנראה גנבו את זה. אני לא מאמינה שזו באמת עבודה *שלהם*. אני קמה ומגלה כי עודני עירומה. אני לובשת את הכותונת החיוורת שעל הכיסא היחיד שבחדר. הכיסא עומד ליד שולחן איפור בהיר ומראה אובלית. אני רוכסת את המחוך שכה אופנתי אצל הנשים שלהם. בארון בצד אני מוצאת שימלה מפוארת ורקומה. יותר מידי עבור הטעם שלי. אני מתיישבת מול המראה, הפנים שלי חיוורים. אני מנקה אותם עם ספוגית ומושחת מעט סומק בגון של העור שלי. יש פוך ומסקרה שמאפשרים לי להראות יפה בשנית- למרות הימים שעברתי כלואה. השימלה ירוקה עם אימרה שחורה. הם תמיד מלבישים את המכשפות שלהם בשחור. כמה…קלישאי. אני הולכת אל הדלת של החדר הסגור- נעול. אני מרגישה את הכוח מצטבר בגופי. אני אומרת המילים שישחררו אותו וימיסו את הדלת בחומצה מאגית. אבל… הקסם לא יוצא. באופן מידי אני מחפשת בתוך עצמי. הבנתי מה הרעל. הרעל כובל בתוך עצמי את המאגיה. כאן כרגע אני לא מכשפה, אלא אישה רגילה שמחכה לטוב ליבם *שלהם* הלא קיים- אני חלשה וחסרת יכולת להתגונן והולכת כצאן לטבח.

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה

“לא יודע,” אמר עידן “ציפיתי לפרפרים, ציפיתי לפרחים ומזרקות. לא לגוש סלע מותך ומדבר עם דברים שבורים מסביב.”

דיינהיר הזדעזעה למראה הגן ההרוס. “זה… זה לא אמור להיות ככה. אני שמחה שהגבירה לא רואה מה שקרה לגן שלה. ועדיין, עלינו להזדרז לשם, עלי לראות אם יש סימן למה קרה לה!”

ארגוט הצית סיגר שחור שמילא את האוויר בצחנה. “זה מוזר לי שהיא כה פופלארית היום. כשאני ראיתי אותה לאחרונה רצו לסלק אותה מהבית שלה כי חשדו במניעים אפלים שלה.” הוא נשף.

“הממ… כשאני פגשתי אותה בגילגול הנוכחי שלה, היא הייתה די נחמדה.” אמר עידן. “כל הזמן בכתה על בעלה שנטש אותה ולא נתנה לאף אחד לאהוב אותה, עד שהיא התאהבה בי.” ארגוט עצר לרגע. שריריו העצומים נדרכו. “היא ממש דיברה על בעלה?” עידן נחנק קצת מהעשן. “כן, סיפור מיתולוגי כזה עם הרבה טרגדיה. בדרך כלל לא הקשבתי להתפלספויות שלה.” ארגוט עמד להעיר משהו אבל פתאום עידן חטף מכה עזה מדבר בלתי נראה ועף על אחד מהפסלים הגדולים. ארגוט שלף את הגרזן שלו. הוא הרגיש תנועה והניף את הגרזן לכיוונה. שאגה של כאב חייתי נשמעה ואז הוא הופיע. ענק קירח שלבוש שריון עור התקיף. הוא הניף בזמן שאגת הכאב שלו את האלה הכבדה לכיוון של ארגוט. אני אהרוג את האלוף שלה. אני אהרוג אותו ואעשה את המלכה שמחה… כן… ארגוט קפץ על הפסל הגבוה שעליו עידן הוטח, וטיפס בזריזות עד פסגתו. הענק התקרב, וכשהוא הגיע ארגוט בזריזות לא אופיינית השליך את הגרזן שלו אל ראש הענק. הדם התחיל לזלוג ממנו. ארגוט לא התמהמה ושלף את קשתו. הוא שילח חץ בדיוק קטלני לעין הענק שהתחיל להסתובב בזעם ובכאב. חץ שני שהזדקר מצווארו של הענק עשה את העבודה והענק נשכב על הארץ. מת. גופו האסטרלי מתחיל להתמוסס ולהתמזג עם הסביבה. דיינהיר שהייתה בגן כדי לוודא שאין בו אויבים חשה במהירות אל עידן, מצמידה לפיו בקבוקון זעיר ושחור. כל הפצעים שלו נעלמו וגם הכאב. “שתה. שתה. זה שיקוי שמדיאה הכינה, היה מחבוא סודי שלהם בגן שלה למקרה חירום.” ארגוט חיטט בשאריות של הענק. הוא החזיר לעצמו את הגרזן וקרא לדיינהיר. הוא השליך חפץ לזרועותיה. “זה נראה לך מוכר במקרה?” על תחתית הבקבוקון היה סמל חרוט, שלושה נחשים בצורת משולש והשם מדיאה כתוב בקליגרפיה כולוכיאנית. דיינהיר השוותה לבקבוק השחור והזעיר שבידה. “זה היה שלה…” דיינהיר הריחה. “שיקוי שרכים ופרג לבלתי נראות.” ארגוט הינהן. “אני מזהה את העבודה שלה בכל מקום.” עידן היה עדיין בהלם. ארגוט הרים אותו והתחיל לקחת אותו לכיוון הגן.

העולם האסטראלי- יער האורות.

כל דבר בעולם האסטרלי נראה שונה מפרספקטיבה של אדם אחר. היער של אנבל היה פורח ומואר עם עצי ערבה ורוח קלילה ומבושמת. עבורה לא היה מבחן או סיכון שם. טוב… בערך. אחרי כמה שניות הופיע ארמיס לצידה. “זה לא היה כלכך קשה נכון?” הוא שאל והוציא לשון. “זה היה כיף! אני אעשה את זה שוב. והיער הזה יפיפה, והרבה יותר ריחני מאשר היער בליטא. אבל… מה עושים עכשיו?” הזאב הלבן התיישב. “מחכים. יש זאבה אחרת שאמורה לעבור פה. ואני בטוח שהיא תעזור לנו.” אחרי זמן מה אנבל התחילה להשתעמם. היא שיחקה עם מקל, והרגישה את היער אבל… היא רצתה שמשהו יקרה כבר, והזאבה מתמהמהת. היא הביטה הצידה וראתה מערה. המערה הייתה שם קודם, אבל קודם היא גם ריחפה וזה היה יותר מעניין מחור בסלע. ארמיס שיעשע את עצמו עם סנאי שהוא תפס בציפורניו.

אנבל החליטה שהיא חוקרת את המערה. היא התכופפה ונכנסה פנימה. בתוך המערה היה אוויר צלול ונקי, ורוב התחתית של המערה הייתה מקווה של מים.

נשמע לפתע קול הד צלול ונקי- ספק גברי, ספק נשי.

“אה. ציפיתי לך.”

אנבל פחדה. היא קראה מספיק כדי לדעת שרוב ישויות האסטרל לא ידידותיות במיוחד.

“מי אתה? או את?” אנבל שאלה בזמן שהיא עושה סימן הגנה באצבעותיה. אור ירוק אופף אותה בבועה. מגניב.. פה אשכרה רואים את זה עובד.

“אני גבירת האגם.”

“ה-גבירת האגם המפורסמת שנתנה למרלין את אקסקליבר?”

“כן. את יודעת, את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה לפני דורות רבים… הייתי עלמה שהייתה אמורה להיות כוהנת לאגם, אבל השנים היו רעות והגבירה של האגם הייתה חולה, ובזמן הבצורת הקריבו אותי לאלי המים לשכך את היובש.”

איזה מזל שהתקופה הזו עברה ואיננה… חשבה אנבל.

“בכל אופן, עכשיו שאת פה ישנם דברים שאת צריכה לדעת, וישנם דברים שאת צריכה לקבל.”

אנבל עיוותה את פניה:” תגידי לי שאני לא הולכת לקבל את אקסקליבר! אני ממש לא החומר המתאים להיות מלכת אנגליה”. אבל במחשבה שנייה..

הצחוק של גבירת האגם היה צלול כבדולח וגרם למים ליצור אדוות.

“זה עשוי להפליא אותך קוילוק צעירה אבל החרב אקסקליבר נמצאת על פני השטח בעולם האדם. לא, זו לא החרב שארצה לתת לך.”

אנבל לא אמרה דבר. המים היו שקטים מלבד האדוות שקולה של גבירת האגם שלחו. לפתע מהאגם יצאה יד נשית עם עירומה מלבד צמיד של דר ופנינים, ובתוכה חרב מחוטבת ודקה שנראית עשויה מאור ירח כחול שבוער בלהבה תכולה.

“החרב הזו, שאין לה שם לא יכולה להיות מוחזקת ביד של בת תמותה. עליך להשתנות מבפנים כדי לקבל אותה לתוכך, והיא תהיה חלק ממך לנצח, וכך תמיד תוכלי לשלוף אותה מתוך עצמך כאשר הצורך יעלה.”

אנבל הייתה המומה. החרב כמו קראה לה, שירתה היה צלולה- והיא ידעה להזהר שלא לקבל שום דבר מיד ישות זרה בעולם הזה. אבל… החרב הזו הייתה חלק מסיפורים שהיא סיפרה לעצמה שנים. היא חשה נוח במערה הזו ותחושת דז`ה וו אפפה אותה.זה אמור לקרות. “אני אקבל את החרב.” אמרה אנבל בקול נייטרלי.

היד השליכה את החרב אל אנבל, וזו פילחה את ליבה. אש כחולה התחילה לאפוף אותה, לחנוק אותה ולנסות לשלוט בה. אנבל נאבקה בכוח הרצון של החרב- לשים את כוחה מולה. בסוף המאבק החרב נכנעה. והיא נעשתה כנועה לזו שמחזיקה בה. היא נעלמה מהעין. אנבל קראה לה והיא הופיעה בידה, שלופה ומוכנה לקרב. היא רצתה שהחרב תעלם וזו נעלמה שנית. נוח.

אנבל ניסתה להפרד מגבירת האגם, אבל זו כבר לא הייתה שם. רק הד מילא את האוויר בקולה של גבירת האגם- “עליך לראות את הקיסרית, לאחוז בשפירית ובסביון אם את רוצה לעוף.”

העולם האסטראלי- עיר לא ידועה

פתחתי את תיבת התכשיטים וענדתי לצווארי קולר פנינים שחורות ובחרתי עגילי פנינה ואופל תואמים כשהדלת נפתחה (בלי חריקה כמובן, המבנה עצמו אורגני. הם מגדלים אותם ככה) ואז קולו של משרת כחכח בנימוס כדי לקבל את תשומת ליבי. לא הסתובבתי אליו. “אם אתה מצפה שאני אלך לאיזשהו סוג של ראיון או חקירה, שלח לפה תופרת. אני לא יוצאת עם שימלה אשר לא מתאימה למידותי או טעמי.” המשרת לא התווכח איתי. אני אעכב את מה שצריך לקרות כמה שיותר. איני יודעת מה המשרתות שלי עושות, הקשר שלי איתן מאגי ומנותק אבל אולי הן מחפשות אותי או מביאות עזרה. ההוראות של המשרת היו כנראה לספק את הצרכים שלי פה, כעבור דקות מספר הוא חזר עם תופרת נמוכה. גמדה כנראה. עדיין הייתי מטושטשת מידי בדיוק לשים לב לפרטים. התופרת מדדה אותי והמשרת הציע כמה כמה גלילי בד שדחיתי בשאט נפש. אמרתי לו את צרכי והוא רץ מיד להביא את הבד שדרשתי, אריג טול עדין ושחור, שקוף למחצה, וגליל של קטיפה שחורה. ציינתי את הגיזרה והמידות והתופרת החלה באופן מידי לתפור עלי את השימלה שדרשתי. לאחר מכן, אכלתי מעט דייסה וירקות מבושלים ושתיתי מעט יין. קמתי והצטרפתי למשרת. הגיע הזמן לפגוש את מי שאחראי לכל הטירוף הזה

העולם האסטראלי- הגן של מדיאה.

עידן עמד מבולבל על האדמה שמתחת לגן המרחף. איך לעזאזל אני אמור להגיע למעלה?! הוא שאל את עצמו כאשר הוא וארגוט ראו את דיינהיר נעלמת אל תוך הגן בריחוף כמו אדים. הניסיון של המעבר ממקום למקום בצורה הרגילה (של לחשוב על המקום ולהופיע בו תוך כדי הבהוב) לא עבדה פה יותר. גבול אנרגטי פשוט מנע ממנו מחשבה צלולה לפתח הגן. לפני שהוא הספיק לשאול את ארגוט את השאלה הזו בקול רם, הריצפה של הגן נפתחה כמו שושנה מתכתית ושחורה ואור ירוק בקע משם- גורם להם לרחף באוויר לכיוון הגן. “זה סוג של מנגון שאמור למנוע חדירת אויבים- למרות שספק רב שהוא מגן על מדיאה עכשיו.” אמר ארגוט בהיסח הדעת,ובסופו של דבר הם הגיעו לגן עצמו.

כן, מתומן ענק ומרחף, מלא חול ואדמה יבשה וקרושה, עם בריכת מים מרוקנת, עצים עירומים ומושחרים, ושברים של פסלי שיש בכל מקום, הגן שלי עמד שם, חשוף כמו הגבירה שלו. כמוני. המקדש הקטן היה הרוס ובשמיים של הגן ריחפו כל מיני קרעים של דפי קלף. דף אחד ריחף קרוב ונחת על חזהו של עידן. עידן הרים אותו בסקרנות וראה תיאור אנטומי גזור למחצה של גוף האישה ותיאורים של צמחים בכתב קליגרפי מסולסל ועדין- כתב היד שלי. דיינהיר מהירה לחטוף את הדף ממנו. “זה ספר האורות שלה! כל הידע מפוזר על הגן עצמו. ידע שלקח שנים לאסוף אותו!” דייהניר התחילה לרוץ בכל הגן, ולרחף כשצריך ואספה בזרועותיה את כל הקרעים.

בנתיים עידן וארגוט חקרו את הגן, או מה שנשאר ממנו. עידן התקרב לציור קיר על החומה החיצונית והמותכת למחצה בזמן שברקע נשמע צליל שבור של פעמוני רוח מוכספים.

“מה הציור הזה מתאר?” הוא הצביע על תמונה של אישה יפה שיושבת על כס שיש שחור. ”

“הממ…” ארגוט חכך בדעתו. “התמונה הזאת היא האחרונה מסדרת אנגרמות שמתארות את היסטורית הגן. בתחילה הגן הזה נועד לאישה שנקראה “מלכת האמרלד.” אבל זו מתה או אבדה ומעולם לא קיבלה את הגן. הגן נותר גלמוד וריק בין העולמות, עד שהאלים החליטו לתת אותו למדיאה.”

עידן עיכל את המידע הזה “מדוע הגן ניתן לה דווקא? הרי…” דיינהיר חזרה שאוסף הדפים בידה.

“הגן ניתן לה כי היא היחידה שמעולם הצליחה להכנס אליו, ולשלוט בו אני לא יודעת מה גרם לה בילדותה להגיע דווקא לפה, איזה זרוע מכוונת אלוהית, אבל אני יודעת שהגן מגיב רק אליה והוא שלה עד שמלכת האמרלד תחזור. אם היא תחזור.” דיינהיר לקחה סכין חדה וחתכה קבוצת שיער שלה. עידן וארגוט היו בהלם. דיינהיר הייתה יפה ולהטיל בעצמה מום כזה היה פגם נוראי כמעט.

השיער שלה התפתל כמו נחשים וכרך את ספר האורות של מדיאה שנית. הספר הונח על כן השיש ליד המקדש, ושיערה של דיינהיר החל לצמוח בשנית במקום בו הוא נגזר. מה שעידן וארגוט לא ידעו זה שאשר ישנה בצללי המקדש, החלה לזוז במקום זה בדיוק… לכיוונם.

המשך יבוא…

ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.