פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-08
כשהייתי צעיר, בערך בגיל עשר, נהגתי, אחרי ה”זמן הציבורי” שבו הענקתי את כל כולי לבית הספר- להתרכבל לכדור פנימי ולהתחיל ללכת בחדר שלי. הייתי עושה תנועות משונות, מעגליות מדבר עם עצמי- למשך שעות. ציפיתי שזה יתיש אותי, אבל להפך, זה העניק לי אנרגיה מחודשת- התנועות נעשו מהירות יותר ויותר-ובזמן הזה, העניים שלי היו פקוחות אבל הייתי במקום אחר. פעמים רבות אהבתי להוסיף מוסיקה- 1812 של צ`ייקובסקי למשל, מורשת- מוצאי הרוסי-אוסטרי. כשהתותחים הרעימו ביצירה הזו- האנרגיה שלי הגיעה לשיאים- וחזיונות של ערים שלמות מגולפות אבני חן- ארמונות ירח ויופי של העולם האחר- ואיך אפשר בלי- הגן שלי, הופיעו מול עיני בחיות מופלאה- מצייר עצמו באור וצבע לחזיון של רגע, בהיר כמו ברק.
אני עדיין שומר חלק מהתמונות הללו בתודעה שלי. כוחן עצום. ההורים שלי- הם לא ראו זאת בעין יפה. העדפתי את חברת עצמי מאשר חברים- את העולם האחר על יופיו ועוצמתו על פני עשייה יומיומית. היום אני יכול לדמיין ולהבין כמה זה הבהיל בוודאי את אלו שאינם מאומנים בכך- הם החליטו שמשהו פגום בי, והחליטו לטפל בזה. (בדיעבד- התמכרות לעולם האחר היא סכנה- גם היום. אבל עכשיו יש לי כלים לטפל בעצמי) אני נלקחתי לפסיכיאטר. הוא תיעב אותי באופן אישי- מערכת היחסים שלו עם אבי הייתה טובה בהרבה. עשיתי לו יותר מידי רעש כשהובאתי מוקדם והושארתי אצלו ללא השגחה בחדר הקבלה, או דיברתי על דברים שהוא לא הבין, או העדפתי להישאר בשקט. הוא בתורו רשם לי כדורים ירוקים וקטנים. עד היום איני יודע מהם.
אני זוכר את אימי מתפרצת עלי אחרי כמה חודשים של טיפול בכדורים שלהם היה טעם דוחה: “רק אחרי שאני מסממת אותך, יש לי שקט!” לאט לאט- העולם האחר עזב, וחשתי בדידות עזה. כאילו רעש סטטי ממלא את חלל ראשי ולא מאפשר לי את הריכוז והתדרים שמאפשרים לי להכות במציאות הפיסית הזאת כמו פעמון מאבן ירקן צלולה- ולעבור למקום אחר. בסופו של דבר, הפסיכיאטר עלה הרבה מידי. ועזבנו אותו. כמה חודשים לאחר מכן, הייתה עליו כתבה בעיתון שמתארת שהוא נתן תרופות שלא לצורך. כמה הולם, אני חושב היום. בעולמו הפנימי הוא בוודאי היה הצדיק הגדול, האדם שיכול לרפא עם כדורי קסמים צבעוניים. אצלו הפנטזיה רלוונטית- מדוע שלי לא?
אני זוכר ניסיונות פאתטיים שלי ליצור לעצמי חברים אחרי שנים שבהם הייתי סגור בתוך עצמי. זה היה נורא. ניסיתי להתחבר עם צעירים ממני, ועם מבוגרים ממני. לא הייתי לי אמונה כלל בבני גילי שלי. המבוגרים מצאו אותי מעניין לכמה שניות- ואז התעייפו מזרם המידע האין סופי שפי המחונך ייתר על המידע יכול היה לשחרר (וזו אותה תכונה בדיוק שמרצים היום באוניברסיטה מעריצים- היכולת שלי לקלוט, היכולת שלי לזכור פרטים לכאורה לא חשובים- ולצייר עימם תמונה מדוייקת ביותר) והצעירים- שיעממו אותי בערך כמו בני דורי. טבריה לא הייתה מקום תומך לשונים. אנשים חסרי חינוך יכולים להיות אכזריים במיוחד לאלו ששונים מהם לטוב ולרע. אנשים שלא החלפתי עימם אפילו מחווה אחת שפטו את חיתוך דיבורי השוטף כסימן למוזרות. הפרידו אותי מחייהם לפני שהכירו אותי. אבל ההתעלמות הייתה בזמנים הטובים שלי- ההתעללות בבית הספר כשלא התעלמו ממני הייתה חמורה בהרבה.
עד היום אני זוכר את השמות שלהם. קול פנימי אמר לי לזכור אותם- כדי שכשיהיה לי הכוח, תבוא גם נקמה. הנקמה הזו- לא תבוא מידי החיוורת לעומת זאת. אני נותן לעולם להביא להם כאב מבלי שאתערב. אני חושב שהכאב המרכזי שלי מהתקופה הזאת לכאורה, לא בא מהילדים האחרים שהתעללו בי- אלא מהורי. אימי שהתעייפה ממני, אבי שציפה ממני להיות פופלארי והיכה אותי כאשר הייתי שנוא- אני חושש שאלו הם שהכאיבו לי הכי הרבה.
הריקוד חזר לאחר מכן. כשעברתי בית ספר בגיל 13. עברתי לבית ספר שהיה גן ענקי, והייתה לי שוב שלווה. הוא התגבר בזמן הצבא. הושארתי בדממה שעות ארוכות. הפעם הריקוד היה מדוד יותר. לא הייתה לי אנרגיה לתנועה מעגלית מסודרת, אבל המחוות שלי התעדנו, הצליחו לתפוס בקווי אנרגיה שיוצרים שינוי ומהות. תמיד הרגשתי שהריקוד שלי- הוא אישי ביותר. אינטימי. הרגשתי שלא בנוח אם אדם ראה אפילו חלק שלו תצפית של אדם אחר הייתה שוברת את הקסם שטוויתי במחוות יד.
כשאני אצל אחותי, אין לי חדר משלי- אלא סלון קטן ומרחב מצומצם ביותר. לא נוח לרקוד כאן. כשאני בבית, אני רוקד יותר. לבד, בחדר, כשהדלת שלי נעולה, והפלאפון שלי סגור ואני מזהיר אנשים שלא להטריד אותי לפני כן.
וכאן זה הנזק הזה שנגרם בין ילדות לבגרות- זה מצב שבו מבחינה תיאורטית אתה לומד שאין מפלצות מתחת למיטה. הורי רצו אותי בוגר במהירות כי אני הילד היה בלתי נסבל מבחינתם.
וכאן זה הנזק הזה שנגרם בין ילדות לבגרות- זה מצב שבו מבחינה תיאורטית אתה לומד שאין מפלצות מתחת למיטה. הורי רצו אותי בוגר במהירות כי אני הילד היה בלתי נסבל מבחינתם.
ואני שלא ששתי לדבר על האנרגיה, הצבע והריקוד- חשבתי שאני היחיד, שאני פשוט בקצרה- דפוק. שאין עוד אנשים כמוני. הסביבה הטבעית שלי לא הכילה אותם. אף אחד, מבוגר או ילד לא השכיל להסתכל עלי ולומר “זה הכל בסדר- אתה לא דפוק”… וכך נותרתי עד כיתה י` שם הכרתי אדם שהיה דומה לי. אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.
ארדן