פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-08-29
“
כמו כל הפגאנים, תחילת הדרך שלי כללה מרד. מרד בחגי ישראל, במשמעות שלהם (“”מה זה הגביע של אליהו הנביא על השולחן שלי?! הוא רצח מאות אנשים!””) ובמסורת היהודית. אבל, כשהשנים חלפו להן, מצאתי את עצמי במקום שמבין לאט לאט שהיהדות לא חידשה דבר, ושכל החגים שלה פגאנים. אז עברתי משלב ההחרמה, לשלב המעצבן שבו אני מסביר שביום כיפור, כוהני תחות במצרים עברו טהרה וצום, ואוזני המן הן בעצם עוגות פסטיבל לאלה עשתרת ועוצבו בצורת איבר מינה של האלה. זה היה שלב ב`- שהיה חביב עלי מאוד- לראות את האנשים מהופנטים מההסברים ששופכים אור חדש (מה חדש?! עתיק!) על הקלישאות החגיגיות שהם בחרו בהן. אבל כשאני מתחיל לגרד את גיל שלושים- וכן, ב-2014 הבלוג הזה חוגג לו עשור, חגים כאלה ואחרים כבר הפכו פחות חשובים. יותר חשובה לי חוויית המשפחה. אז כן, כל יום בשנה אני נותן מנחות לאלים ואני גם חוגג חגי מכשפות ספציפיים ועוד, אני גם השנה קיבלתי מקום מכובד מאוד בטקס הראשי של פסטיבל מאבון- אבל מבחינתי זה כבר הכל אדמתי, שורשי, אמיתי. המילים והאישים התנכיים לא חשובים- ואני כבר לא פעם הפגזתי עם שרימפס ביין לבן לילדים בחג יהודי זה או אחר (לאף אחד לא איכפת- הרי מדובר במורשת ולא בדת אצלנו)- אבל עתה, הגיע הזמן לפרגן בענק לאלו שמחדשים ומעניקים שמלה חדשה לקיטש החגיגי והתרבותי. אני מדבר כמובן על: אריאלה וחיה`לה פותחות שולחן.
את אריאלה הכרתי בצורה הזויה: אני קראתי את הבלוג שלה בשקיקה יום אחד, סתם כשחיפשתי מתכון לפאי רועים. הבלוג היה מלא בסיפורים מן החיים של ישראל הישנה. עכשיו אני בדרך לא כזה ציוני בעצמי אבל ברור היה לגמרי שהבלוג נכתב על ידי מורדת שעוד זכתה לראות בקולנוע את מופע האימים של רוקי ואני מודה, התאהבתי. בצורה הזוייה משהו, כאילו היא חשה את אהבתי על גלי האתר, אריאלה התחילה להגיב לי בבלוג. עכשיו, בתקופה ההיא כשתפוז עדיין תמך בתרבות שוליים והיה סובלני, הבלוג שלי היה אחד מ-37 שקודמו כמעט באופן אוטומטי. אריאלה הצטרפה למועדון הזה כמעט מיד עם פתיחת הבלוג שלה. צרפתי אותה לפייסבוק שעוד היה צעיר, שם היא עשתה את ה””טעות”” של לפרסם את המספר שלה. באותה תקופה הייתי בשנה המבאסת הראשונה של תואר ראשון והרמתי טלפון. זהו. התחברנו מיד. עם הזמן, הפכתי לקרוב משפחה אהוב ומפונק במיוחד- ואריאלה עדיין לא יודעת כמה באמת היא עזרה לעצב אותי כמכשפה. עכשיו ואני אומר את זה ברצינות: לאריאלה יש כוח מאגי אדיר. היא מכניסה את עצמה למאכלים שלה, ואין שפית מוכשרת ממנה בארץ, וספק אם בעולם. כאשר אני מגיע לביתה לביקור, השאריות משישי במקרר מענגות אותי כאילו אני יושב במסעדת השף הפלצנית ביותר. אין ספק שזמנים קשים (קראו את בלוגה!) חישלו אותה, זיקקו אותה כמו פלדה יפנית משובחת.
אז מה יש לחוברת שלה לתרום? ובכן, אני מודה שאיני מכיר את חיה`לה. אבל היא משלימה בצורה קסומה את אריאלה. אריאלה מבשלת כמו לוחמת. שורפת מגבות, חותכת עם סכינים מפחידים ומשליכה חופני תבלינים לסיר שעומד לשפוך עליכם לבה. זה כמעט פלאי שמזה יוצא משהו כה נפלא, מעודן וריחני. אבל חיה`לה מביאה איתה עידון, רכות ונשיות שמעניקים אופי רך ואימהי לבישולים המאגיים של אריאלה. מכל מתכון בחוברת הזו, עולה הניחוח של שתיהן- וזו הסיבה שברגע שהחוברת יצאה לאור, רכשתי אותה. היא כרגע יצאה מהמעטפה, ואני כבר אימצתי תוך כדי רפרוף שלושה מאכלים שאני הולך להכין למשפחה שלי לחג. לא בגלל שזה חג, לא בגלל שאלו מתכונים מדהימים (והם מדהימים- ארי שלי סוף סוף שחררה לאור את סלט המריבה הקלאסי שלה שחמדתי) אלא בגלל שכל המשפחה שלי תהיה כאן, ואין דבר יותר טוב מזה שאני יכול להעניק.
ארדן,
של הגן.
“