נו- נראה אתכם קוראים לה שמנה!

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-01-09

גילוי נאות- אני שמן. טוב נו, כרגע אחרי שהורדתי את רוב הסוכר מהדיאטה שלי אני רק “”מלא””. תמיד חשבתי שאני שמן, אבל בשלב מסויים למדתי שזה יחסי. לכל לארג’ יש אקסטרה לארג’ ולכל אקסטרא לארג’ יש שניים או שלושה איקסים. החברה הכי טובה שלי בעולם היא בכלל ארבעה איקסים בזמן שאני כבר שניים, מתמזמז עם אחד… בכל מקרה, אני שמן. זה מבנה הגוף שלי- זה לא אומר שאני לא אוהב לאכול סלט ירוק בכל ארוחה, וזה לא אומר שאני לא עושה הליכה מהירה שבע פעמים בשבוע במשך זמן של שעה. (שישה קילומטר למעוניינים). את מי זה באמת מעניין? אני בפנים. אני בעולם הזה. יש לי סימני מתיחה על העור, וגם אם כי בצורה מצומצמת בימים אלה, סנטר כפול. אוקיי, למדתי לחיות עם זה ולאזן את זה. העניין הוא- שזה אופנה. בעבר הרחוק, עד בעצם שיא המאה ה-19, להיות שמן זה בעצם סמל סטטוס, לומר שבעצם יש לך מספיק לאכול ועוד קצת. וונוס של בוטיצ’לי? תבדקו את הצלוליטיס החינני שלה ואפילו מרלין מונרו הייתה נחשבת היום ל””דוגמנית פלוס סייז””. המורה האהובה שלי לתיאטרון בתואר הראשון שלי אמרה בצורה משועשעת, שכשהיא הייתה צעירה, כשמישהו אמר “”השמנת”” זה היה מחמאה. אם היא חזרה מחופשה בים השחור, ואמרו לה שהיא השמינה יפה וברור שכך היא יפה מספיק ומאוד מהר תמצא בעל.

העניין הוא שכמו הרבה מאוד דברים, מדובר באופנה. כאשר חיינו בחברה מתפתחת להשיג מזון בקלות נחשב לתכונה מושכת, אבל בחברת שפע, היכולת להתקיים ולאכול בצורה יומיומית פשוטה ולא בררנית מבלי להשמין נחשב למשהו נהדר. העניין הוא שאבולוציה לא מתקדמת ככה. אבות אבותינו הצליחו להחשב למושכים כי הם השמינו בקלות וביופי, אז הם אלו שהתרבו בצורה מוצלחת יפה הם אלו שהצליחו להעביר את הגנטיקה שלהם הלאה. כן, כל צמיג ועגלגלות שלנו מגיעה ממקור אחר. אני קיבלתי את הבטן שלי מסבתא שלי, ומאבא שלי. הרי כל השנים הללו בתור ילד הכרתי אותם, עירומים ולבושים. אני יודע איך הם נראו. סבתי, בשנות ה-20 של המאה שעברה נדבקה בנגיף הטיפוס. היום הוא אינו ידוע במחוזותינו בגלל תגליות כמו אנטיביוטיקה שהייתה יקרה ולא זמינה בפלשתינה של אז. היא קיבלה תרופות שבין הייתר הביאו אותה להשמנת ייתר. לאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, חוץ מלה עצמה. בתקופות של צנע שבהם הכינו את הלחם בבית, לא היה “”לחם דל קלוריות””, בתקופה שבה חמאה ושומן אווז החליפו את שמן הקנולה ה””דיאטטי””, לא היו הרבה ברירות. היא הרעיבה את עצמה עד שהרגישה טוב עם עצמה. ואז אכלה ביס, והשמינה. והמשיכה להרעיב את עצמה גם בתקופה שבה היו כבר כל הלוקסוס האלה. היא חייתה על לחם שחור, כי האמינה שהוא בריא מלחם לבן, ואכלה סלט חי שלוש פעמים ביום, וסובין שיבולת שועל שהורטב עם מרק ירקות דליל או יוגורט כל ערב. זה לא עזר הרבה כשהסרטן קטף אותה בגיל 84. כשהבטן שלי בשפל שלה, היא באותה קשת חיננית שלה. מספיק שאני אלטף אותה כדי לזהות את את סבתא שלי ולהיזכר בה באהבה. בשיא של הבטן שלי, היא מתרחבת ומזכירה מאוד את הנפיחות הנוקשה של אבא שלי.

אתם מבינים, במיוחד בגלל שגורם התמותה המרכזי בעולם היום הוא סרטן, אתם יכולים להיות טבעונאים אורגניים ששוקלים בדיוק בBMI הנכון ולמות בגיל שלושים. תם עידן התמימות הפלספנית שמנסה לומר שהצמיגים שלכם עשויים לקצר את חייכם. חיים לא בריאים מובילים אולי לתמותה מוקדמת, אבל סבא רבא שלי, שעישן שתי קופסאות ביום, והיה שמן מאוד מת בגיל יפה של 97, לפני ארבע שנים בערך. יש לנתק את ערך השומן מפילוסופיה של “”חוסר בריאות””, ולקרוא בילד לשמו- מדובר כיום בדבר אסתטי. עכשיו, לאחרונה אני נתקלתי בגזענות נגד אנשים בעלי משקל ייתר. אם לרגע נחשוב בטעות שיש להם בעייה בריאותית, בואו ננסה לאבחן אותה: האם יש להם בעיה בבלוטת התריס? האם יש להם חילוף חומרים איטי במיוחד ואנמיה? זו בעיה רפואית שלהם, ומה שהם יאכלו, או לא יאכלו לא ישנה את הנטייה הטבעית שלהם להשמין, שמראש נחשבה לחיובית שלושה דורות אחורה וקיבלה עידוד! זה שלכם קל להוריד במשקל או שניחנתם בגנטיקה של חילוף חומרים מהיר לא עושה אתכם בריאים יותר, אלא יותר מתאימים לאופנה האסתטית הקיימת היום. אלו שמעולם לא היו שמנים, כמו שאני למשל מעולם לא הייתי שחום עור, אתם לא יודעים כיצד היחס משתנה בהתאם למשקל שלכם. כגזענות ואפליה מדובר באותו הדבר בצורות שונות- לשים את השונה ממך בקטגוריה אחרת ממך ולהתייחס אליו בצורה נמוכה ואפלה.

צאו מזה, אנשים.

ארדן, של הגן.

על העכבר והדג

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-11-12

זו הייתה שעת לילה, והנחל הדק, הזרים זרם דליל של מים… בין עשבי הנהר השתופף לו עכבר אפור ומטולא. במים חיכה בשקט דג. החתול היה קרוב, היה אפשר להריח אותו על פני רוח הלילה. הדג והעכבר לא זזו. החתול חיטט מעט בבוץ בחיפוש אחר סרטנים קטנים או חרקים, ובסופו של דבר, נפנה משם והלך. “”זה פשוט נורא!”” אמר הדג לעכבר, שהיה חברו. “”כל ערב אותו סיפור, כל ערב אנחנו ניצודים על ידי החתול הנורא הזה!”” העכבר הסכים וצייץ “”מה יש לעשות בנידון? הוא טורף ואנחנו טרף- זה דרך החיים!”” אבל הדג היה עקשן. “”יש חוזה עתידות מפורסם בעיר בשם מופה. אם נלך אליו, הוא יוכל לומר לנו כיצד נוכל לחיות חיים שקטים.”” וכך העכבר נשא על גבו את הדג, עד העיר- בדרך הדג פשוט נשנק, והתקשה לנשום מחוץ למים. חוזה העתידות יצא אליהם, והבין את מטרתם, כי מראם היה מוזר. “”בוודאי צורך עז הוא זה שמוביל דג מחוץ למים.”” מיד הוא לקח את הדג, והניח אותו בדלעת ממולאה במים. מיד הגיע מופה לעניין: “”עכבר, כדי לחיות חיים ארוכים וטובים, עליך לתת לרוחות מנחה של אלכוהול, טבק, אגוזי קולה,  שתי עיזים ושלוש יונים לבנות””. העכבר ראה שזו מנחה גדולה מיכולתו. “”אבל מה עם חברי כאן?”” שאל העכבר את חוזה העתידות. “”אני וידידך צריכים לדבר בפרטיות- ולך יש מנחה גדולה להקריב. לך ותתחיל לארגן אותה.”” העכבר נעלב קצת והלך. הוא החליט שלא לתת את המנחה. “”מהר!”” אמר מופה, “”עליך למרוח את גופך בסבון ובעלי במיה. זוהי הגנה קסומה- והיזהר מחברך העכבר, כי הוא יבגוד בך.”” הדג היה קצת מבולבל, אך נתן את המנחות הרצויות. בזמן זה העכבר כבר חזר לנהר, ומופה שפך את הדג חזרה לנהר עם המים בדלעת. בזמן שהעכבר חיטט בין הקנים, תפס אותו החתול. “”הו! איזו ארוחה דשנה תהיה לי!”” העכבר צייץ באימה. “”אוי לא! אני רק עכבר קטן ומסכן, אין עלי בשר רב, מדוע שתאכל אותי?!”” החתול הביט בו וענה: “”חיפשתי מזון זמן רב, ואני רעב, אני אוכל אותך כדי למלא את ביטני.”” העכבר ענה: “”אבל אין עלי הרבה בשר, אולי… במקום לאכול אותי, תאכל במקום זה דג?”” העכבר סיפר לחתול על חברו הדג. החתול הבטיח לעכבר שאם יביא לו את הדג, אז הוא לא יאכל אותו, אבל בעצם חשב: “”מדוע שפשוט לא אוכל את שניהם ברגע שאתפוס גם את הדג?”” החתול התחבא, בזמן שהעכבר עמד על הגדה: “”היי! דג!”” הוא קרא. חברו הדג, הגיח מהמים. “”שלום עכבר! הנתת כבר את המנחות הדרושות?”” עכבר ענה: “”איני שומע אותך דג! התקרב נא!”” הדג התקרב מעט. “”האם זו תוצאה של המנחות, אובדן שמיעתך?”” עכבר ענה: “”התקרב עוד קצת בבקשה!””. הדג התקרב והיה בהישג ידו של חתול. החתול קפץ למים, אבל הדג גידל קשקשים חלקלקים בעקבות ההגנה של הבמיה והסבון שלא אפשרו את תפיסתו על ידי החתול. הדג הצליח לברוח, והחתול פנה לעכבר. “”עכשיו גרמת לי להתאמץ, ובגלל זה אני אוכל אותך לאט.”” ואכן, החתול אכל את העכבר לאיטו, מן הזנב עד האוזניים. המצב הורע במיוחד, בגלל שהעכבר ידע שהעונש מגיע לו, ומלבד זאת, חברו הדג לא יבוא לעזרה, בגלל שהוא בגד בו.

טיפ טיהור מהיר ופשוט

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-11-09

כשאין מרווה או דברים אחרים, נר לבן ופשוט יכול לשמש כמטהר. יש להעבירו מעל הראש ולבקש מן הרוחות הרוצות בטובתנו שיטהרו אותנו מאנרגיה שלילית, ואז לגלגל אותו מהגוף והלאה שלוש פעמים (לסמל גירוש). לאחר מכן, יש להעביר את הנר מעל הראש ועל הגוף כחמש פעמים עד שהנר מרגיש “”כבד”” מאנרגיה לא רצויה. אני מהסס להשתמש במונח אנרגיה שלילית מכיוון שאין באמת דבר כזה, יש רק אנרגיה שאינה במקומה- ושיש להחזיר אותה במקומה. אנרגיה של סורגי כלא יעילה מאוד להגן עלינו מפני אנשים מסוכנים אבל לא בדרך הרוחנית שלנו. יש להדליק את הנר, אבל להימנע מלמרוח אותו בשמנים או בצמחי מרפא מטהרים- כי בעצם הנר “”ניזון”” מהאנרגיה השלילית שלנו. זהו תרגיל “”Hoodoo”” מספר חדש ונפלא שאני קורא.

שרשרת מחשבות IV

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-09-14

כשערכתי חיזוי עבור עצמי, המתנות של ימיה היו סגורות. מה שמסמל את ימיה בעצמות אותן אני משליך היא צדפה עם קשוות גליליים. ימיה היא האימא הגדולה של העולם, הימים הם מי השפיר שלה, ושביל החלב הוא בעצם חלב השדיים שלה. המתנות שלה תמיד היו פתוחות עבורי. אני סך הכל יצור טבעי שפועל לפי מה שהטבע דורש ממנו, מרבית הכוחות הטבעיים לטובתי. אבל המתנות שלה היו סגורות. שוב ושוב הן היו סגורות. לא משנה כמה השלכתי את העצמות. כשימיה כועסת אני מודאג. לא מדובר בכוח זוטר שאיבד את שלוותו. זו הלידה והבריאה. השער השמימי דרכו החיים מגיעים לכאן. הייתי חייב להתייעץ. לא הבנתי מדוע.  בשיעור עם תלמידי המתנות היו סגורות גם לו, וגם לאחרים. מיד פניתי למורה שלי. הלכנו לים התיכון, הגלים רחשו וכירסמו בסלע, והיה כמו רעש כזה- לא ברור, זמזום עצבני בגלים. השלכנו את הפירות והירקות

אג`ה שלוגה וחמדנות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-08-30

לפני הרבה מאוד שנים, אובטלה היה שליט שתי ערים. אינג`ה אוקו ואירנג`ה אילה. כל יום הוא היה הולך בתהלוכה בין שתי הערים- כדי לנהל אותן. בפמליה שלו ליוו אותו חברים רבים, והוא קיבל את האזהרה מן האורקל של איפה שאסור לו לעצור ואפילו לרגע בדרך בין עיר אחת לאחרת. יום אחד ליוו את אובטלה שני ילדים של אולוקון, והם צחקו וסיפרו בדיחות בדרך. לפתע, הם ראו בצד הדרך את אחיינם, ילדה של אג`ה שלוגה. הם שאלו אותו מה קרה לאימו. אג`ה? הוא האחיין אמר שהיא מתה. אובטלה האט את הקצב אבל התריע שאל עליהם לעצור בדרך. זוג האחים המשיך מעט עם אובטלה. אבל לאחר כברת דרך קצרה החליטו לעצור להשתין. אובטלה הנהן ואפשר להם לעזוב את השיירה. הם באו לבית של אג`ה שלוגה על אם הדרך. אג`ה היתה מכוסה תכריכים ושיערה היה קלוע כולו צדפי פי כושי (אלו שימשו כמטבע רב עוצמה בממלכת היורבה) האחים גזרו מספר שיערות ושמו אותם בכף אחיינם, כדי שילך לקנות אוכל. האחים ישבו וזממו כיצד הם יהרגו את האחיין שלהם כדי לרשת את כל ממון אחותם המתה. אבל לאחיינם הצעיר היה רעיון משלו: הוא יקנה רעל חריף, ויכניס למזונם כך שלא תהיה לו תחרות על הכסף. הוא בישל את המזון המורעל והביא אותו לאחים. האחים היכו אותו למוות על שאיחר להביא את המזון- ואז הם ישבו ואכלו אותו, חלו ומתו בעצמם. למחרת, אובטלה חזר ובדרכו מצא את גופותיהם של שלושת קרוביו. הוא נגע בהם במטהו ואמר להם ברכת שלום. הוא הבין שהם שברו טאבו, ולא היה מופתע לראות אותם מתים. הוא הביט עליהם בחמלה ואמר שזה הגורל של כל אלו שמחפשים כסף בחמדנות. הם לא יחיו זמן רב. קללה זו רובצת עליהם עד שהם ילמדו סבלנות בחיפוש לאחר ממון.


הערות:

לאחרונה ערכתי אבו לאושון ולאג`ה שלוגה. הסיפור הזה תורגם כדי לתת לאג`ה שלוגה מקום בידע העברי- כי באמת אין עליו מספיק ידע. אג`ה שלוגה היא-הוא אנדרוגני/ת בחלק מהסיפורים הוא זכר, בחלק נקבה. הוא מסומל על המזבח על ידי צדפת פי כושי גדולה, שלמרות שלא שימשה ככסף, מסמלת ברכה ממנו. בפיה שמים מטבעות, מכל מיני מדינות. יש למקם את הצדף על המזבח לצד אושון. הסיפור הזה גם מזכיר לי את השחיתות המאוד רלוונטית שמתרחשת כרגע בחברה שלנו. הכסף לא כל-כך חשוב ושכחנו זאת.

ארדן,

של הגן.

*בתמונה: מזבחה של שלאויה, מורתי.