פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-07-09

“

למכשפות יש כיפת ברזל משלהן. אני זוכר את מלחמת לבנון השנייה, ישבתי במרפסת, השמש הלוהבת הכתה בשיחי האזוביון, הוורדים והיסמין, שמנים אתריים בישמו את האוויר, ואני צפיתי בטילים שמקפצים להם מעל הבית שלי ובוחרים מטרות אחרות. זה לא שמחשבה יוצרת מציאות סתם ככה. עלינו לקבע את המציאות בגנרטורים, כדי שהיא תקבל רגנרציה. אנחנו לא יכולים כל הזמן לחשוב על ההגנה ולהחזיק את האנרגיה שלה כשאנחנו רוצים לנקות, לסדר ולבשל. לפיכך, אני מציע שיטה יעילה ופשוטה ליצר לחש הגנה לבית. בהגנה הזו תזדקקו לגבישים או אבנים מסויימות. בהרבה חנויות מיסטיקה ניתן להשיג אותן, ותמיד שווה שיש אותן במלאי. בעיקרון האבן המגוננת ביותר והמומלצת ביותר להגנה היא ג`ט הקרוייה גם שונגית. זה בעצם גביש פחם. לא רק שהוא סופח את האלימות סביבו בקלות, הוא גם יוצר שדה קליל וגמיש סביב הגוף שמביא הגנה. עבור אדם, אבן אחת כזו מספיקה. אבל עבור בית צריך ארבע, עבור ארבעת הכיוונים.

הגנה עבור בית:

קטורת כלשהי

נר כלשהו (אין בעיה גם נר נשמה)

ארבע חתיכות ג`ט מטוהרות או תחליפים (עם איכות לפי הסדר- קווארץ, מאלאכית, טורמלין שחור או חצץ שחור או כהה מהריצפה- עדיף את זה מכלום)

חתיכת אופל אש מקסיקני (זה אידיאלי, אבל גם קרנליאן או סיטרין יסדרו אתכם טוב)

פיסת בד שחורה או אחרת.

הוראות: את ההוראות יש לבצע בזמן ובצורת תפילה ככל האפשר: הדליקו את הנר והקטורת. הקדישו אותם לאל או לאלה שלכם- ככל שאותו האל והאלה יותר מגוננים יותר טוב (יעבוד גם אם אתם יהודים, נוצרים או מוסלמים אפשר להתפלל ליהוה, אללה ישו וכדומה להגנה).העבירו את האבנים בלהבת הנר והקטורת (הטילים הם שדים של אוויר ואש וזה ינגוד אותם) וסדרו את הג`טים בצורת מרובע במקום שלא יופרע בבית, הכל מהפינה השמאלית למעלה ועם כיוון השעון. לאחר מכן, שימו במרכז את אופל האש המקסיקני (או הגבישים החלופיים). כסו את המבנה הזה באריג כדי לסמל את ההגנה המאגית מעל הבית שלכם. את האריג ניתן להסיר ללא חשש לשבירת הלחש לאחר שלושה ימים. אם וכאשר האבנים יופרעו או יזוזו ממקומן המקורי, הלחש שבור ויש להטיל אותו מחדש, או לוותר עליו במידה והסכנה חלפה. לאחר מכן יש לנקות את האבנים במי מלח, או עשן מרווה ולאחסן יחד עם האריג הרחק מעיניים חטטניות.

ומה קורה אם מישהו צריך לצאת מהבית המוגן לעבודה למשל? הקמיע הפשוט הזה הגן על אבא שלי בזמן פיגוע מכל נזק, למרות שהוא היה קרוב למרכז הפיצוץ:

אתם צריכים:

נר כלשהו

קטורת כלשהי

נייר אלומיניום

חתיכת ג`ט (ראו תחליפים)

וחתיכת מאלאכית (כאן אין תחליפים- המאלאכית מגנה על הגוף הפיסי בנוקשות וקשיחות. מכיוון שיש לנו גם מרבצים בארץ, האבן “”מבינה”” את המצב כאן בצורה היעילה ביותר. אפשר לקבל תוצאות טובות ביותר עם מאלאכית שנמצאה בארץ, בתמנע למשל, או בתשלובת של אבן אילת).

הוראות: שוב, תוך כדי תפילה: להדליק את הנר והקטורת, להקדיש אותן לישות לבחירכם להכין מרובע קטן מנייר האלומיניום: להעביר את הג`ט והמאלאכית בעשן הקטורת ולהניח את הג`ט קודם, ואז את המאלאכית ולקפל כלפי הגוף של האדם שרוצים להגן שלוש פעמים. האדם צריך להחזיק קמיע זה קרוב לגופו ולא לאפשר לאף אחד מלבדו לגעת בו. שלושה ימים יש לפרק את הקמיע ולעשות אותו מחדש לפי הצורך.

אלו הגירסאות הפשוטות ביותר שהצלחתי להביא לכם קוראי היקרים.

בהצלחה!

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-04-16

“

הרעיון של מלאך שומר אישי צויין בראשונה על ידי אברהם של וורמס, מחבר גרימואר אברמלין הידוע לשמצה, אומץ על ידי מאת`רס משחר הזהב, ובסופו של דבר התקבל על ידי אליסטר קראולי: המלאך השומר הוא החלק הקדוש ביותר בטבע האנושי שהוא לחלוטין אלוהי. “”בעבודה הגדולה”” להגיע למקום של שיחה וידיעה של המלאך השומר, על ידי השקטת המחשבות וזה אחד התהליכים החשובים והמרכזיים בה. אישית, זה ממש לא הקטע שלי. להפך, מבחינתי הכל טבע והכל קדוש- מקישקוש הפלסטיק הזול ביותר, ועד הארה רוחנית- המחשבה שהם נפרדים זה מזה במהותם זה חילול קודש בעיני. אחרי שנכחתי באי אילו טקסים של אנשים שונים שמזמנים לתוך עצמם את המלאך השומר (והשתעממתי). בכל זאת חמדתי את הפרקטיקה הזו לעצמי. המאגיה שלי מגיעה מהאיד, המקום ההישרדותי.מהתשוקה והמיניות. לא מתפיסה כלשהי שאם אפסיק להקשיב למחשבות שלי ואזמן וארטיט את קולי משהו חזק יותר יגיע. אבל מתוך מקום של מכשפה טבעית, אותגרתי- כיצד אני מייצר אופציה “”טבעונית”” או טבעית לזה? מסתבר שלא הייתי צריך לטרוח או לחשוב על זה יותר מידי.

קרלוס מונטנגרו, הידוע לשימצה- כתב מתכון מקוטע של לחש סנטריה למטרה זו בספרו Santeria: Formulary & Spellbook. הוא ניגש למשימה על ידי שימוש בשמנים מקודשים לאורישות אפריקאיות. אבל לפני המתכון, כמה דיסקליימרים: סנטריה היא מסורת חניכה דתית אחת שנוצרה מהתפוצה האפריקאית בארצות הברית. היא נפוצה בקובה ובדרום אמריקה  ווריאציות שונות שלה קיימות במקומות שונים- מזמן הדת הזאת התערבבה עם נצרות והאותנטיות של הצמחים והרפואות כפי שהיו באפריקה הופקעו ממנה בכוח הזרוע והנסיבות. לא נדיר למצוא במתכונים שלה דברים כמו “”שמן סיגליות””. אין צורך לרוץ ולחפש שמן אתרי נדיר ויקר שמשמש רק את תעשיית הבשמים. אין גם צורך להשרות פרחי סיגלית בשמן, למשך שלושה חודשים (פרקטיקה הנפוצה בוודון). תמצית בריח סיגליות שנמכרת למבערי שמן, גם אם היא עשויה חומר סינטטי לחלוטין תספיק כאן. הניחוח הנעים יספק את האורישה גם אם זה לא הצמח המקורי. שוב, מדובר כאן בהקשר של סנטריה, לאו דווקא בהקשר של אפריקה עצמה. בנוסף, עלי לציין שהישות המרכזית בלחש הזו היא אובטלה. אובטלה, מלכת הבד הלבן, היא היוצרת של הגוף האנושי, והיא הקרובה ביותר למה שהאדם יכול לתפוס כ””אלוהים””. אותו איש עם זקן לבן בשמיים. זה נראה הולם כישות שממנה מבקשים את הקשר למלאך השומר. אספתי אפוא את חלקי הלחש ואני מציין אותם כאן:

שמן שלווה של אובטלה:

שמן בסיס

שבע טיפות שמן סיגלית

שלוש טיפות שמן וויסטריה

ארבע טיפות שמן קוקוס

נר לבן

ותפילה לאובטלה.

ערבבתם הכל ויש לכם שמן. לאחר מכן, אתם לוקחים נר שבעה ימים לבן, מורחים אותו בשמן זה ומוסיפים:

כפית פרחי סיגלית יבשים

כפית וורדים לבנים

כפית אבקת קליפת ביצים לבנות.

ההוראות: מדליקים את הנר לשבעה ימים ומתפללים.

אף אחד לא יאשים אתכם אם תחפשו מחליפים. אם תבחרו דברים לבנים שמריחים טוב, תוכלו אולי להחליף את את הוויסטריה והסיגלית בוורדים לבנים ויסמין. המלאך השומר אולי לא בא, אבל המתכון הזה אכן “”קירב”” אותו. שבעה לילות של חלומות חיים שבהם רוחות שונות, בלתי נראות הראו לי טעויות, הסבירו לי את המקומות שבהם הייתי צריך יותר חמלה, ניקו טראומות והשאירו, למרות השיעורים הקשים דרך חלקה יותר. אני רכנתי על המזבח שלי, לבוש חולצת שינה לבנה, ללא חרוזים על צאוורי (שזה נדיר ביותר) ובדמעות אמרתי שלום לאותן ישויות חיוביות כאשר הנר הגיע לסופו וכבה. זכוכיתו נותרה נקייה, וכל טיפת שעווה נשרפה בו. ידעתי שכשיגיע הזמן, אדליק אותו שוב ואתפלל שוב להבנות הנדירות שהוא מביא עימו- והוא יכין עבורי שיעורים עמוקים של חכמה והעמקה.

ארדן

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-04-15

“

לקח לי זמן השנה לחגוג את אוסטרה. האם זה בגלל שאני וודאני והחג הזה חסר משמעות עבורי? (לרוב החגים נחגגים באמצעות אבו- זבח קהילתי והם סביב ישות אחת ולאו דווקא חוגגים את העונות של השנה)  אני כבר מזמן מאמץ את הגירסא הכנענית של החגים הוויקאנים כמשהו שמסמן את שינויי הטבע. אוסטרה היא אלה גרמנית, כבר הספיקו לשכוח אותה- מי היא ומה המיתולוגיה שלה. הספקנו גם לשכוח שהיא “”זכתה”” בלהיות כותרת העיתונים האינטישמיים שהשפיעו כל-כך הרבה על אדולף היטלר בצעירותו. אבל עבורי אוסטרה היא בעצם חיפוש אחרי פרחים ואביב ויופי. בשנים האחרונות אמנים כבר לא מעוניינים לייצר יופי. אם יופי מתרחש באמנות שלהם זוהי הרי “”צירוף מקרים””. אני כמו הרבה אחרים מחפשים בטבע את פרימוורה של בוטיצ`לי או יצירת אמנות אחרת שמשקפת את איך שאנחנו מדמיינים את העדן שכפגאנים יודעים שנמצא כאן. בתור ילד צרם לי שרוב פרחי ארצי הם צהובים. ראיתי בשימוש המוגזם בצבע הזה בזבוז. הרי השמש תהפוך את הגבעות הירוקות לזהב בכל מקרה, מדוע שגם הפריחה תהיה צהובה כל-כך? ביכיתי את חוסרם של הגוונים הכחולים החסרים כלכך (בדיעבד למדתי שזה פשוט עניין של מאביקים- הצהובים מושכים חרקים מאביקים מסויימים שיש כאן בשפע) התענגתי על כל כתם של אדום וסגול בהיר, כל דמומית וכל כלנית, כל ורד בר ואפילו על פריחת הדובדבן החרמוני הנדיר- עד כמה שגופי השמנמן היה יכול לקחת אותי הרחק…

אבל התמימות פגה. בבגרותי הבנתי שהאביב הוא רק שער קצר של כמה ימים לקיץ שהוא אויבי המרעיל, שהשמש תצלה את עורי העדין שאינו עומד בה ותביא עימה זיעה וחוסר נוחות. אני שמנהל מלחמה רוחנית כדי שהחורף יהיה קר יותר, לח יותר שישאר כאן. שיוצר מבנים גבישיים לגשם, שמטיל לחשים ונותן מנחות לאלי המקום כדי שהשמיים יפערו את פיהם ו… ולפעמים זה לא עובד. אבל האביב הוא סימן התבוסה, סימן שכוחה של אלתי האפלה מתפוגג לו. אני בסופו של דבר מתמסר לזה. בתמונה הראשית, פרגמנט של המזבח שלי שמוכן לקבל את אוסטרה.

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-03-21

“

בימים לפני היהדות, לפני האל האחד ששחרר את חמתו על הארץ הנאווה, האביב היה נחגג בצורה מינית, מושקית ופוריה. כוהנות עשתרת, אלת היופי, המין והצדק היו מהלכות חשופות שד, ומציעות עוגות מיוחדות בצורת משולש, הממולא בפרג כדי לייצג את ערוותה של האלה. הפרג היה גם אחד הפרחים המקודשים לה ביותר, וריבוי הזרעים שבו סימל את פיריון הארץ המוגנת בכוחה. בני אדם היו מתחפשים לחיות ושדים, ורצים, מלאי זימה ברחובות, ולוגמים מיינה המתוק של גישתננה השומרית. בימים שבהם המיניות הייתה קדושה, והנשיות הייתה שווה לגבריות בכוחה, אונה ויופיה. הסיפור של נצחון היופי על החרב היה מקובל ומסופר בכל פה. הסיפור היה כה מקובל שאפילו בתחילת היהדות לא היה ניתן להפנות ממנו ראש, והיה צורך לייצר עבורו גירסא יהודית מקובלת כדי שבעצם אנשים לא יפנו מן היהדות בסלידה- כמו שראוי.

וכך עשתרת, הפכה לאסתר, ומורדוך הפך למורדכי. כך עוגות הפיריון שלה, הפכו לאוזניים הנלעגות של אויב השלום וההרמוניה. רבים אלו שניסו לסתור את הסיפור הזה, להסתיר אותו בהיסטוריה מסולפת, אבל הנה, כאן הוא נחשף במערומיו! ברוכה תהיה עשתרת המינית והצודקת, יקוללו אלו אשר ישקרו בשמך!

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-03-09

“

האישה הזיעה ודיממה… המגיפה הנוראה קרעה את גופה. אופון הביט בה, בזמן שהיא מכוסה שמיכות. למרבית המזל, לא היה נר לרגליה. זה אמר שהוא יכול היה להציל אותה. הוא קרא לילדה הקטנה ששיחקה בחוץ. “”את אנאנאגו הבת של האישה החולה הזו?”” הוא שאל. היא הנהנה. “”האם את אוהבת סוסים, ילדה? הסוס שלי אוהב ילדות קטנות. אנא לכי להביא את התיק שלי מהסוס כי איני רוצה לעזוב את אימך. הוא לא יפגע בך.”” הילדה מיהרה להביא את התיקים מהסוס. השמש מיהרה לשקוע. הילדה הביאה שני תיקים שהיו קשורים לסוס כי היא לא ידעה לאיזה התכוון המרפא. הוא הוציא צמח מסתורי וניקה את גופה של האישה באמצעותו. החום נשבר מיד והיא נרדמה לשינה מרפאה. המרפא לקח בד לבן ואסף את הצמח שמכיל עכשיו את המחלה, כי הוא היה מיודע במלאכת הכשפים ורצה לכלוא את נשמת המחלה הזו לנצח כדי שלא תרוץ בעולם ותפגע באנשים. הוא הכניס את הבד המגולגל לתיק השני.

לפני שנים רבות, איקו (מוות) סבתו של אופון פנתה אליו ולקחה אותו לטיול מסתורי ביער. היא לקחה אותו לפני עץ אירוקו גדול, ואמרה: “”כאן האלים ירדו פעם ראשונה לעולם. כאן הכוח שלי עלה ונשבר וכאן אנו נעשה את העיסקה שלנו.”” אופון המתין להסבר. “”הנה אני מוסרת בידיך צמח מופלא שגדל ליד עץ האירוקו, ולמרות שכאן הוא בצורתו הקדושה ביותר, הוא צמח נפוץ וגדל בכל מקום. אם תשתמש בו כדי לנקות את גוף החולה, ואפילו יהיה זה חולה אנוש ביותר שכל שאר המרפאים יכשלו בריפוי שלו, אתה תצליח לרפא אותו.”” אופון לקח את הצמח והמתנה הנפלאה, אבל לא בטרם איקו סיפרה לו על התנאי הנורא. “”יש אנשים שהם שייכים לי והם צריכים למות. אלו הנדירים, אתה תראה נר לרגלם, ואותם לבדם, אסור לך לרפא.””

האישה שאופון ריפא נעה והתעוררה. היא הודתה לו בחום ואמרה לו שאין לה איש בעולם, ואם השכנים שלה לא היו טובי לב ונדיבים וקוראים לו, היא הייתה מתה. האישה הניחה את ידה על אופון וביקשה ממנו שיהיה הסנדק של ביתה אנאנאגו. הוא הסכים, וכך שתי המשפחות אוחדו. אופון, אנאנאגו ואימה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית, ובכפר הקטן, אימה של אנאנאגו לא מצאה עבודה. היא שקלה זאת מול עצמה ופנתה לאופון: “”אני רוצה ללכת לעבוד, אבל אני חוששת שלא אוכל לקחת את ביתי עימי. האם תשמור עליה בזמן שאני מחפשת עבודה במקום אחר?”” אופון אמר לה: “”אני מכשף, אני יכול להשתמש בכשפים עבורך, או להתפלל לרוחות הטבע עבורך.”” אימה של אנאנאגו ענתה: “”אין לי צורך בכשפים או בתפילות. יש לי צורך בעבודה.”” אופון השתכנע והסכים לקחת את אנאנאגו תחת חסותו. האם והבת נפרדו, ושלושתם בכו מרה על הפרידה. הבת ארזה את חפציה ועברה לביתו של אופון.

ביתו של אופון היה גדול משל אנאנאגו וביתה. אופון פנה אל אנאנאגו: “”בבית זה יש שני חדרים אליהם אסור לך בתכלית האיסור להיכנס. מלבד זאת את רשאית להיכנס לכל מקום: המקום הראשון הוא חדר השינה שלי. אני לא בעלך, וזה יהיה לא יאה אם תיכנסי לשם. והשני זה חדר הכשפים שלי. את לא עברת חניכה ויש שם דברים שאת לא תביני ושעשויים להזיק לך.”” אנאנאגו הבינה והבטיחה שלא לבוא לחדרים אלו. בלילה הראשון, בזמן שאנאנאגו ישנה, היא שמעה קולות, נשים, גברים, ילדים קוראים בשמות ואומרים דברים, מתחננים שישחררו אותם. אחד הקולות היה חזק מכל האחרים, היה זה קול אישה והוא קרא בשמה “”אנאנאגו! שחררי אותי! קורים לי דברים איומים!”” אנאנאגו ניעורה, והלכה לכיוון הקולות, שנבעו בעצם מחדר הכשפים של אופון. היא הצמידה את לחייה לדלת והקולות נשמעו חזק יותר, והיא חשה חום ורטט. “”שחררי אותנו! הוציאו אותנו לחופשי!”” היא הבינה את מעשיה וחזרה מיד למיטתה. היא נרדמה והחליטה לחכות לבוקר ולהסביר את שקרה לאופון.

אופון שמע בתדהמה את סיפורה. “”אז הם יודעים את שמך? זה לא טוב. אינך יכולה להישאר בבית הזה אם הרוחות הללו יודעות את שמך. את ילדה קטנה וזה יכול מאוד להזיק! אני אצא אל הכפר, ואשכור שליח שימצא את אימך כדי שתחזור לקחת אותך.”” אנאנאגו התעצבה וסירבה לקבל שזה בעצם לטובתה. כאשר אופון הלך לכפר לשכור שליח, הוא לא ידע שאימה של אנאנאגו חשה חרטה כה מרה, וגעגועים כה רבים לביתה עד שכבר הייתה חצי הדרך חזרה אל הכפר והשליח לעולם לא יגיע אליה. כאשר אופון יצא שנית אל הכפר, הקולות נשמעו שוב, חזקים וברורים יותר.

“”אופון לא אמר שאיני יכולה לפתוח את הדלת… הוא אמר לי שאסור לי להיכנס, זה הכל- הצצה קטנה לא יכולה להזיק!”” היא פתחה את הדלת. החדר היה חשוך, אז היא הדליקה מנורת שמן קטנה. החדר היה קטן, וכל כולו היה מכוסה בבדים לבנים. על הריצפה היה אריג פרוס עליו היו עשבים מיובשים. רוח מילאה את האריג ונראה שהוא מכסה אישה עירומה. “”אנאנאגו!”” היא קראה. “”הוא כולא אותנו ועושה לנו דברים נוראיים! שחררי אותי, שחררי אותנו בבקשה…”” רחמיה של הילדה נכמרו עליה. היא לקחה סכין ונכנסה לחדר, וקראה את האריג שתחתיו ה””אישה”” הייתה. כאשר היא קרעה את האריג, האריגים כולם בחדר התחילו להיקרע, ורוחות רשע שונות יצאו ממנו ושאבו ממנה את דם חייה והרגו אותה.

אופון חזר הבייתה ראה את האסון, נפל על ברכיו ובכה. בנתיים אימה של אנאנאגו באה לבית וראתה את גופתה של ביתה. “”אתה מכשף אפל לב ומפלצת! אתה רוצח ואיש רשע. אני אדאג שכל הכפר ידע על האכזריות שלך! היא ירקה בפניו של אופון, לקחה את גופתה של אנאנאגו והלכה. הם לא התראו מאותו יום, וכל המגיפות, הרעב, סבל ומוות נפוצו בעולם. אופון סיים את חייו במרירות, אפלה, צער ועוני אבל מגיפה אחת שהוא כלא לא השתחררה- חוסר התיקווה, ולכן, לא משנה כמה סבל יהיה לאנושות, תמיד יהיה להם תקווה לעתיד טוב יותר.

 

“