פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-07
הסיפור המיתולגי שלה נגמר. היא רכבה במרכבת השמש ויצאה מקורינת- יש כאלו שיאמרו שמדיאה חזרה לשלוט בארצה, אבל זה לא נכון. הצללים שלה שהו זמן רב בארמון הולדתה- אבל שושלת אביה הוכרתה. את אחיה הרגה במו ידיה. אביה נהרג על ידי העם אחרי שנתן לגיזה לחמוק ממנו (עיינו “החיפוש אחר גיזת הזהב” במיתולוגיה היוונית לסיפור המלא) ועתה, זה שעבורו היא הקריבה את כל ידידיה בארצות הנכר, את ביתה ואת כיתרה שלה, ואפילו את ילדיה, רכבה מנצחת בניקמתה מעל הים התיכון, במרכבת השמש של הליוס, העשויה כולה זהב ורתומה לצמד דרקונים שעין אנושית תיכווה בניסיון לראות. אבל לה שזרם בה דם האלים אין עין אנושית. ועבורה מרכבת השמש ירדה מהרקיע, בפקודתה.
מעל הים של הלילה יש צללים רבים. חלק במחשבות, חלק של הסלעים… קולותיהם של ילדיה עם קול האלה שהיה יציב במחשבותיה התערבבו. אין יותר קסם, אין יותר רעל- יותר לא תוכל להשתמש באלו בחיים אלו, גם אם האלים ירשו לה ליטול מכוח העולם שנית, ליבה לא יאפשר זאת. בטוהר האמונה שלה הוטל רבב שאינו ניתן להסרה. אבל היא יודעת מה יסיר אותו. הדבר היחיד שברשותה: אותו פגיון שבו הרגה את ילדיה. לפני שהאלים מספיקים להתערב כבר דמה על המים, וכמה שהיה חשוך… פתאום חשוך יותר. המרכבה חזרה למחרת לרקיע, לאפולו שערך את מסעו בשנית משקיעה לזריחה.
הקטה שמעה על מות קרובתה מהקדירה המכושפת שלה בשאול.מדיאה חייבת להקבר כדי להמשיך הלאה אמרה לעצמה ופעם ראשונה מאז שהיא פרשה מעולם החיים כדי לגור בשאול וללוות את נשמות המתים- היא עלתה לעולם החיים. שלושה ימים היא חיפשה את הגופה. שלושה ימים היא הוציאה לריק- אפילו האדס לא מצא את נשמתה של מדיאה שסירבה להפרד מהגוף שלה. ואז ביום הרביעי היא מצאה אותה. מוטלת על חופי כולכיס מולדתה, שכבה מדיאה. הדגים לא אכלו את בשרה, ושיערה הסתור היה נאה כבחייה. ואז הקטה שלחה את ידה לחזה של מדיאה להוציא את נשמתה כדי לקחת לשאול, ונתקלה בסירוב. “בני תמותה לא יכולים לסרב!” היא נזעקה. אבל כוחה לא עמד לה להוציא את הנשמה מכבלי הגוף. הקטה לקחה מקצף הגלים ושמה על הגוף של מדיאה. מתוך הקצף יצאה צלמית קטנה שהיא שלוחה של הנשמה. “איני רוצה ללכת לשאול הקטה.” אמרה מדיאה. “ומדוע?” נשאלה על ידי הקטה, “כי… איני יכולה לראות את פני ילדי שנית. גם אם לא אלך לשדות האילוזיים ואגיע לנהר הנשמות שסובלות- וגם זה יהיה גורל בו לא אוכל לעמוד”.
הקטה הבינה את דברי ביתה, וחשבה על זה. שלושה ימים ישבה וחשבה עד שבבוקר היום הרביעי אמרה: “ילדתי- גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה- אני מבטיחה לך. את תזכי בחיים חדשים ובגוף חדש ותוכלי לעבור את מסע הנשמה שלך מההתחלה.” כשאמרה מילים אלו מיד נשמתה של מדיאה השתחררה לידיה המצפות.
הקטה חזרה לשאול. שם דיפדפה בספר של האדס על חיים וחלומות ומוות ואלמוות. היא מצאה שם פתרון. היה כתוב שמי שיאכל את פרי הכוכבים שגדל בקערת הכוכבים יזכה בחיים חדשים, גם אם הוא מת זה זמן רב.
מיד הקטה נשאה את נשמת מדיאה ועפה אל הכוכבים. אבל כוח רב עצר בעדה. כוח שהוא לא שלה. אחרי שלושה ימים של נסיונות הרמס הגיע אליה. “גברתי הקטה, אתנה וזאוס מזמנים אותך למשפט שמימי מול כל האלים על החלטתך להתערב בגורל נשמת מדיאה”. אמר. הקטה צנפה והלכה לשערי האולימפוס. בבית המשפט היו ארבעה שופטים שישבו על כס שיש לבן ובוהק: זאוס, אתנה, אפרודיטה ודמטר. הם יצגו את הכוחות של העולם שמשפיע על הדברים מסביב.
זאוס פתח בדברים.
“את, הקטה נשבעת לתת חיים לילדתך שמתה. אנחנו פה להחליט האם לתת לך גישה לקערת הכוכבים של השמיים או לא. אבל לפני הכל- אנחנו ניתן למדיאה לומר את דבריה.” הוא החווה בידו ומדיאה הופיעה לזמן קצר, בגופה החי לשעבר
“אני מדיאה. ילדתה של אדיאה, ילדתה של הקטה. שאל ואענה.” אמרה בהכנעה.
אתנה שאלה: “מדוע את בוחרת שלא להמשיך בשביל שנועד לבני המוות האנושיים?”
מדיאה נאנחה ואמרה: “חטאים רבים חטאתי, כנגד האלים, כנגד ילדי ובעיקר כנגד עצמי. לא אוכל לשאת את מראה ילדי ואני יודעת שאסבול בדרך שאולה, אבל,” היא הרימה את פניה מול אפרודיטה “אתם האלים חייבים לזכור שחלק מחטאי הוא אשמתכם! מי שיחד את קופידון בכדור אמייל כחול ומוזהב למען ליבי שאותו אתן ליאסון ושאגן עליו במסעותיו? הרי היא את אפרודיטה. גם אם אין אתם מתכוונים לתת לי חיים חדשים, אני אלך לי כרוח רפאים ולא אחיה ולא אמות נצח ויום”.
דמטר הביטה בכעס אל הקטה- “את, שרוצה לתת חיים לילדתך, הזוכרת את? הזוכרת את ילדתי פרספונה שנחטפה על ידי האדס? את היית קרה ושלווה בזמן שאני חיפשתי אותה. אני כשופטת אומרת שזה יהיה פשע לתת למדיאה חיים נוספים! ילדתי שלי לא קיבלה עזרה מידי שמיים!”
אתנה הביטה בקרירות: “מדיאה חייתה ומתה כבת תמותה. איני רואה שום סיבה לתת לה זכויות של אלים. קולי מוטל.”
זאוס אמר: “אני סומך על השיפוט של הקטה. היא הייתה בעזרת כל האלים מאז שחר. היא גידלה את רובנו והייתה פה לפני שכולנו היינו פה.”
אפרודיטה חתמה את הדיון: “חטאתי למדיאה, ואם קולי יעניק לה חיים חדשים ואת סליחת הנשמה שלה, אז זהו קולי.” אמר והסיטה קיצווה מוזהבת של שיערה שנפלה על פניה הצחות.
זאוס חתם את המשפט ונעלם. אחריו אפרודיטה ואחריו דמטר. אתנה נותרה.
“שני קולות בעד ושניים כנגד. זאת אומרת שאם תנסי ללכת לקערת השמיים ולהאכיל את מדיאה בפרי הכוכבים לא יעצרו בעדך, אבל גם לא יעזרו לך. אף אל מעולם לא הגביה עוף עד קערת הכוכבים. אבל אם תצליחי, אני אחכה פה באולם הזה כדי להטיל שיפוט על חייה החדשים של מדיאה, ועל הגורל החדש שאולי יפצה על הישן.” הקטה נשארה דמומה. היא נשאה את נשמת מדיאה אל הכוכבים.
המסע בחשיכה לקח שלושה ימים. ואז היא פגשה (עדיין רחוק מדופן הקערה) את כירון (מזל קשת). כירון היה קנטאור- חצי סוס וחצי אדם, הוא היה גם המורה של הרקולס, והוא היה בן אלמוות. הרקולס פצע את כירון בחץ מורעל. כירון התחנן בפני זאוס למוות. הרקולס לעג לכירון כי הוא חלש. אז כירון ירה חץ וביקע את קערת השמיים ובכך הוכיח שהוא הטוב ביותר מכל קשתי העולם. זאוס התרשם והניח את כירון בכוכבים, ונתן לו בצורה זו סוג אחר של אלמוות. הקטה ביקשה בצורה מכובדת “כירון, אני צריכה מעט מפרי הכוכבים עבור הבת שלי. אתה היחיד שאי פעם ביקע אותה. עתה אני מבקשת שתבקע את קערת הכוכבים כדי שפרי הכוכבים יפול לידי.” כירון חייך ואמר:”האלים מנועים לעזור לך במשימתך. אבל אני מוכן להפר את הצו האלוהי רק בתנאי אחד. אני בודד פה בשמיים ואני רוצה אישה שתהיה לי חברה.” הקטה הנידה ועשתה מסע של שלושה ימים חזרה לאדמה. היא הלכה על חוף כולכיס ומצאה נערה צעירה. הנערה הייתה כוהנת שלה. “הגידי לי אילניי, התחפצי בחיי אלמוות לצד האלים?” שאלה הקטה. עיני הילדה נאורו, “בוודאי!” חיוכה אמר- באותה תקופה לא ידעו כי חיי אלמוות הם קללה ולא ברכה, חיים שהם התמכרות ולא אהבה. אבל זה סיפור אחר שיוספר זמן רב מאז. הקטה לקחה את אילניי לכוכבים, והפכה אותה למה שאנחנו מכירים בתור מזל בתולה. שיערה הזהוב הפך להיות הינומת כוכבים זוהרת. כירון היה מרוצה. הוא לקח את קשתו והוציא חץ מוכסף מאשפתו. הוא שלח את החץ בתנועה חיננית ומהירה כאחד. לפתע היה מפץ אורות יפיפה, וכל הכוכבים החלו לרחף סביב סביב, כמו פנינים באוקיינוס רעבתני וסוער. החץ של כירון חזר אחרי תשעה ימים, שעל חודו, מנצנץ בכסף, פרי הכוכבים.
הקטה חזרה מהר לאולם השיפוט. מדיאה ששתקה זמן רב צחקה צחוק פעמונים, זך, נקי מדם הנקמה שנשפך… ושקטה. אתנה לבושת הבעה מרוחקת הביטה בהקטה. “הלכתי רחוק כדי להשיג את הפרי, ובקרוב ביתי תחייה שנית- אך אנחנו מחכים להחלטת האלים.”
“מדיאה לא תיוולד שוב בתקופה הזאת, לא. היא צריכה להוולד בתקופה שבה הקסם יהיה נפוץ, כמו היום, כדי שתשמר את אופיה ומהותה המקורית, אבל זה צריך לבוא אליה במאמצים ולא בקלות.” אמרה אתנה. הקטה ידעה שבקרוב האלים יאבדו את כוחם ורובם ימותו. אלים חדשים יעלו, ואל אחד… חזק. היא לא ראתה מעבר לזה אבל היא ידעה שזו תהיה תקופה שבה המאגיה תהיה נרדפת. לא. הבת שלה לא תוכל לחיות בתקופה שבה ירדפו אותה על אמונותיה. וקבעה את תקופת החיים שלה לאחרי ציד המכשפות העתידי.
“ביתך השתמשה בקסמיה הנשיים לפגוע, היא למדה כוח, ובחיים החדשים היא צריכה ללמוד חמלה. היא צריכה ללמוד אהבה. היא צריכה ללמוד להיות אנושית. כי אחרי החיים הבאים שלה, אם עדיין האלים ייתקיימו כפי שהם היום, אחרי מותה היא תאלץ לחזור לשדות האילוזיים בלי כל תענית או שינוי. הבת שלך תיוולד בחיים הבאים שלה בתור זכר. היא תראה דברים אחרת, כדרך הגברים אבל עדיין תהיה אישה בליבה.” הקטה הרכינה את ראשה. זו הייתה מצוות כל האלים, ואפילו היא, הטיטאנית הזקנה ביותר לא יכלה לסרב. “זכרי הקטה, שהתקופה שבה ביתך תיוולד… היא תהיה חלשה מהרגיל. האנשים יהיו חזקים יותר, וייתכן שלא תחייה זמן רב, והאלים במחווה מיוחדת שנובעת מעצת אפרודיטה מאפשרים לך קירבה לילדה גם בחיים הבאים שלה. בית המשפט סיים את דיונו.” אמרה ונעלמה.
10/06/1984 בבוקר. ברחם אישה שיש לה כוחות מאגיים ניסתרים מת הילד. האישה סבלה מרעלת הריון ואיבדה מספר ילדים בעבר לאותה מחלה בדיוק. אבל הפעם אישה זקנה מעולם החלומות נגעה בבטנה. והילד שב לחיים, עם נשמה של בת שהלכה לאיבוד.
חיים.
