פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-01-13
Category Archives: תפוז
גלגל השנה
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-01-05
צדק
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-12-28
גופה כאב מליל אמש- מגעו היה לוהט, תאב, נשיקותיו להבה זהובה שזחלה משפתיה לגווה. אבל כעת הוא לא שם. היא מתקשרת, והוא מסנן. היא רואה אותו בצד הראשון של הרחוב והוא ממשיך הלאה.
לפני רגע היה הוא מלא באמירות של אהבה. בנשיקות ובחום, מדוע הוא כה קר כלפי? שאלה האישה.
שיערה השחור הקצר התבדר ברוח- בזמן שהיא עמדה דומם אל מול דמותו הנעלמת במורד הרחוב.
היא הלכה ושאלה חברה קרובה שהיא קבעה איתה לבית הקפה באמצעות הפלאפון- היא מספרת את על הפגישה הרומנטית השלישית ועל ההעלמות המסתורית לאחר האקט המיני הסוער הראשון.
“נו,” אמרה החברה- “הוא קיבל מה שהוא רצה והלך. את לא רואה את זה?”
לא. היא לא ראתה את זה. היא התאהבה בו. רגשותיה מלאו אליו והיא החליטה שהיא חוזרת לאותו קו מסיבות שבו היא פגשה אותו ומחפשת אותו.
עד כאן הסיפור נורמטיבי למדי. חוץ מבעיה אחת. “היא” מכשפה. בזמן שהיא מושכת מסקרה על עפעפיה הכהים, ובוחרת תחרים שחורים מן הארון, קולמוס קליגרפי משרטט רונות על רצועת נייר אורז צרה, בדיו צרובה תוצרת בית.
אתה תקפא
חתימה של רצועת הנייר בשעווה- גורמת לה לזהור באור הנר. הלחש מוכן מגובש ורב עוצמה- אצור רק בחתיכת הנייר- ולא יותר. כשזו תבער כמו אהבתה של המכשפה, גם הלחש יוטל עליו, כופה עליו שלשלאות של זפת רותחת של כיעור, משקל ופצעונים.
הופעתה הייתה זורחת ככל האפשר, אפילו שרשרת גרנט עם לחש מגביר יופי נענדה על צווארה. היא נהגה במכונית, חסרת סבלנות.
וגם לצידו נערה בהירת שיער כמוהו.
“ג`ניה- מדוע אינך עונה לטלפונים שלי” היא שאלה.
זהו זה. הפור הוטל.
ג`ניה עמד לענות- אבל הלחש כבר היה בידה- תחושה של זוועה ואימה עלתה במעלה שידרתו.
הוא התחיל ללכת אחריה אבל המון אנשים מנעו ממנו להגיע בזמן, ובדיוק כאשר הגיעה לאמצע הרחבה המרכזית עצרה ופנתה אליו. אש הודלקה במצית והלחש שוחרר.
אם הייתם שם, רואים את זה בראייה של העולם האחר, נראה כאילו זרוע ארוכה, כחולה ושלדית פרטה על עצמותיו של ג`ניה. זוהי קללה קפואה וקרה- של זרם סטורן האפל- וג`ניה באותו הרגע התעוור לחלוטין. המאבטחים והקהל חשבו שהוא השתכר יתר על המידה וזרקו אותו החוצה.
המכשפה חייכה. היא עזבה את המקום בידיעה שהכאב שהיא חשה לא תחוש שום נערה אחרת מידיו של אותו גבר נאלח. כשהגיעה חזרה לביתה- אמבטיה עם חומץ ומלח- ניקתה את שאריות מגעו מבשרה. קטורת פרחונית טיהרה את האוויר מריח הסיגריות שלו- והמצעים נזרקו והוחלפו בכותנה חדשה- לבנה.
כאשר ג`ניה התעורר בבוקר- הוא חש כאילו פטיש נחת עליו. הוא התעורר, מרוח בקיא וליכלוך. הוא חזר לביתו. כאשר התקלח והסתכל במראה, עורו החל לגדל פצעונים- “זה טבעי” הוא אמר לעצמו- כל הטינופת שבה היה שרוי בטח גרמה לתגובה אלרגית.
ג`ניה חזר לעבודתו בתחום הפרסום ובמשך שבועות ארוכים לא חשב על האירוע המוזר שקרה עם זו שרצה לשכב עימה ואז לנטוש- טקטיקה הנפוצה לו ולחבריו. עם הזמן הוא גילה שקשה לו לשמור על גוף גמיש- והספורט הפך למטרד קשה. עורו לא החלים מן הפצעונים והייתה תחושה כי הכריזמה הטבעית שנבעה ממנו מאז שהיה ילד נסוגה והלכה.
הוא ניסה את מזלו עם בנות מספר פעמים- אבל רק אלו שהיו מאוד זקנות ונואשות נטו לו חסד. המכשפה כבר לא חזרה למסיבות הללו- היה לה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לשמוע את תחינותיו האומללות, אבל כאשר הרגישה רע עם עצמה- היה עליה אך ורק לפתוח את הבקבוקון שממנו לקחה את חומרי הקללה האלו- פלפל שחור, בלדונה ושיכרון- יחד עם לענה מרה, ולהיזכר שהקללה שיצאה מן הניחוח האפל והמשכר היא זו שנתנה לה סיפוק רב- ואז חיוך מלווה אותה במשך כל היום- זיכרון של כאב מנתץ עצמות ואובדן יופי לאותו גבר טיפש.
ג`ניה ניסה להתחיל עם בנות- ולאחר שנתיים רצה גם קשר אמיתי- אבל אלו שהיו לטעמו היו תפוסות (ולא יכול היה להתחיל עימן אפילו בשביל מין מזדמן מהיר פה ושם- כמו בעבר) או שלא רצו אותו. הוא היה נואש ברמות עמוקות, חש טירוף וירד למעמקיו האפלים של הדיכאון.
אבל זה היה הצדק.
יום אחד- מחלקת הסנדוויצ`ים השמנה- זו שמעולם לא דיבר עימה ותמיד זרק הערה נבזית לעברה בעבודה החליקה על המרצפות- גופה הלא גמיש לא נטה לה חסד והיא נקעה את קרסולה. בדרך כלל הוא לא היה מגיב, אבל מכיוון שלא היו לו פרויקטים דחופים (הכריזמה הטבעית שהעניקה לו בחירה ראשונה בחברת הפרסום דעכה ומתה גם היא) הוא עצר, ושאל אותה אם היא בסדר. יבבה הייתה הדבר היחיד שהוא קיבל ממנה.
הוא הלך לשירותים שם הייתה ערכת עזרה ראשונה- ובא אליה עם תחבושת אלסטית וקוביות קרח מהמטבח. הוא דאג לה ולכאבה- ובו בזמן היא דיברה עימו כדי להסיח את הדעת- סיפרה לו שהיא אם חד הורית שעובדת שם במשרה חלקית- ומי ידאג לילדיה אם היא פצועה? ג`ניה החליט כי הוא מתכוון לעזור. הוא ביקש שהיא תשלח את הילדים שלה אליו לעבודה- וקנה להם כריכים. מעתה- במשך חודשים ארוכים הם באו לבקר אותו, וראו בו ידיד. ג`ניה גם ראה את הבחורה המסכנה, ועזר לה גם כלכלית כשהיה באפשרותו לעשות כן.
ואילו הבחורה פיתחה רגש אליו- כן, הוא אינו נאה במיוחד- אבל ליבו הטוב ואופיו הנוח מראים על אדם שלמד מהו כאב וסבל בעולם- ולאיטה התאהבה בו. והוא- התאהב בסבלנות ובמסירות שלה בילדיה, והילדים הצעירים החזירו חיבה לאותה אהבת אב.
לבסוף היא נתנה לו נשיקה חטופה על לחיו.
למחרת- גופו היה רזה וחטוב, פניו נקיות מפצעים והכריזמה הישנה חזרה. הוא החליט שהוא מפנה לאלו שדאג להם במשך זמן רב, עורף. הוא חזר לאולם המסיבות והכיר נשים נוספות אבל… אבל כלום. האם זה הפחד שמא הוא יכושף שוב שמונע ממנו להיכנס למיטותיהן המבושמות? לא. הוא הבין את האשליה והזוהר של הכריזמה- והבין שזה סך הכל נתון- ושכל מערכת יחסים המבוססת על מראה- תישבר כאשר הגיל יגיע והמראה כבר לא יהיה שם. היופי נוטש, הכוח נוטש אפילו הלחש של המכשפה בסופו של דבר, נטש.
הוא חזר אל האישה וילדיה, נישא אליה- לתדהמת כל חבריו, והם חיים באושר ובאושר עד עצם היום הזה.
וגם זה סוג של צדק.
והמכשפה אתם שואלים? היא שכחה ממזמן את הלחש הזה. היא אהבה ואיבדה, ולבסוף גם היא מצאה אהבה אמיתית בזרועות גבר שאהב ותמך בה.
והיה צדק.
כמה רעיונות על מאגיה ויופי
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-12-21
מדבר
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-12-14
יש בי כמיהה מוזרה לטוהר של המדבר. ישות חולית כה טהורה שאפילו הרוח העדינה ביותר מכתימה את פניה ומכרכמת אותם בפסים, נחלים- שמפליגים הלאה. אני זוכר את המדבר ומה שהוא היה עבורי, כתם זיעה לח ונוף משעמם בטיולים שנתיים- אולי ידע ייחודי של צמח ממנו ניתן להכין משתן יעיל או חבל מסיב זה או אחר ששיננתי מספרי בוטניקה רפואית, אבל לא יותר מזה. ולמדבר יש קצב משל עצמו, מהות משל עצמו שכה רחוקה מהצפון המיוער והמסודר, יש בו סגידה ללחות בזמן ששרפי האורנים הצפוניים זולגים לאיטם- רק כדי להאסף לסממן קטורת מאגית על ידי- או להתאבן לנצח, ללכוד חיים ולשמרם בדם העץ.
יד ימין מחזיקה בקנה חלול מפלסטיק עם חוד דק כמחט שחורטת מילים של שפה זרה על נייר משבצות. ברקע, מוסיקה מסין מתארת מפלי מים ויערות צהובים אדמדמים ומהות של יופי שנפרדת מהעולם הזה. הידעתם- ביפאנית יש ספירה שונה לחפצים לפי צורתם? יש ספירה לחפצים ארוכים וצרים, וספירה שונה לחפצים קטנים ועגולים ואפילו ספירה שונה למכונות. הכל כה… שונה ואולי זה היופי של זה עבורי. הסביבה הטבעית הפכה לביצה של מיחזור. המדינה הזו קיימת 50 שנה וקצת בסך הכל- היכן אלפי שנים של תרבות? היכן אמנות נפלאה והלך רוח של ביטחון עצמי? לא כאן. מה קרובי חשבו שהם עברו לכאן לפני כמה דורות? להימנע משואה? מה עם שואת התרבות והשיממון המשעמם? על זה הם לא חשבו? אני נאנח.
אני מחליף לעט סגול ועבה יותר: אני מכין כרטיסיות עם מילים- כנפיים, יום בשבוע (שסימניתו מכילה 18 משיכות מכחול או עט- תלוי בכלי הכתיבה- ואותו אני אמור להיות מסוגל לכתוב בצורה מושלמת כמובן) וזהב. כל התארים משני הסוגים שלמדנו ועוצר לחשוב. מעולם לא דימיינתי את עצמי כטיפוס של כרטיסיות- זיכרון צילומי שעמד לצידי במשך שנים מנע ממני את הצורך להיכנס לעומק לאסטרטגיות למידה מורכבות ייתר על המידה. אבל זה שונה- זה הדאיגקו- האוניברסיטה, ויש שם אנשים שלמדו את החוג הזה בעבר- או שהתמכרו לסדרות אנימה יפניות ומה שהם מכירים אני אלמד ביפאנית ט`- וכמובן שהסנסאי הנפלאה הולכת לפי הקצב של הכיתה- גם בשביתה מציינת פרקים שלמים של מהויות יפאניות לינגואיסטיות ש”אני בטוחה שתצליחו ללמוד לבד”. אבל אני לא מתוסכל, אני נהנה מהעשייה וזה תירוץ נהדר לגזור עיגול של שקט- כדברי המשוררת זלדה מן המולת הבית- בו האחיינים ואימם מבקרים חליפות.
היה לי חלום עוצמה לפני יומיים: הייתי אישה עבד שחורה ומכשפה רבת עוצמה שמחפשת את אהובה בין השחורים העבדים האחרים- אבל הרקע לא היה דווקא אמריקה אם כי יוון. מעניין אם היוונים (או הרומאים?) החזיקו עבדים מצפון אפריקה בעבר. יכולתי לקבל מסרים וחזיונות ממגע בשיירות נמלים וכך לדבר עם אנשים שונים במרחק, וחפשתי את אהובי שהיה יקר אך חסר אמצעים וטיפש משהו- או שזה היה הבן שלי? שהועמד למשפט בגין משהו. מרחקים היו אשליה, תעופה של חופש שלא חשבתי יותר מידי כשהשתמשתי בה- הליכה בהיכלי בזלת תת קרקעיים…
היה זה הכוח מבלי להכיר בו ככוח. ולבסוף כשהתעוררתי חשבתי שוב על אחד הלקחים שלקחתי מטיול הלקטים מטיילים שלי- האדמה נספגת בידיים כשאני ישן, ותמיד כפותי חוזרות למשי הורדרד המגע באדמה והפירות הפטל המכתימים. אני לוקח עימי את האדמה הזו כחלק מגופי ומכוחי לאן שאלך, ומבצע בה איזו פעילות שנפשי חשקה בה. האם היה זה חלומי שלי שתיארתי, או חלום האדמה שהשתחרר לזרם דמי והעיר זכרונות עתיקים על אלה שלבשה עור ובשר כדי למצוא את מאוויי ליבה? אני תמה.
ארדן.