פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-01-13
אני עושה הליכות עם אימא שלי כל פעם כשאני מגיע לסופ”ש בעירי. אני שונא את העיר הזאת, מאז ילדות כל שוני שהיה לי נתפס כנגדי ולעיתים חשתי כי הבדידות תחנוק אותי בצעיף של קרח. כמובן שהיו לי תוכניות נפלאות של נקמה- אבל למדתי כבר ממזמן, שאם מתעסקים עם צואה, מריחים כמוה- ולפיכך וויתרתי. השארתי את אלו שהכו, קיללו וצחקו למשעולי החיים.
במשך שנים חשבתי שזו הסיבה האמיתית לשינאתי את העיר הזאת- ובהליכות הארוכות הללו (בדקנו בGPS מסתבר שזה בערך 4 קילומטר לפעם) יצא לי לדבר עם אימי הסגורה בדרך כלל על מספר נושאים שבדרך כלל לא יצא לנו לדבר עליהם. לעיתים תלמידים שלה זיהו אותה ברחוב ושאלו עלי- הדמות העלומה שהולכת לצידה.
ההליכות האלו ממש מנקות את הראש, גם אם מדברים וגם אם שותקים לחלוטין, ואז זה סוג של טראנס או מדיטציה. בשלב מסויים, כמעט באמצע ההליכה של אתמול אני ראיתי על הריצפה שליד איצטדיון טבריה זרעי דלעת וקליפות של זרעי חמניות. הנה- זו הסיבה האמיתית למה אני שונא את המקום הזה. זה לא העבר ששיחררתי שמציק לי- אלא הידיעה שכל הפונטנצייל האנושי- כל הקסם שיש בבני האדם האלו לעולם לא יצא לשיחרור. פונטנצייל אמיתי כמו זרעים נמצא על מדרכת הבטון, בשבילנו לדרוך ולרסק. זה לא משנה שהם מצויינים במה שהם עושים- בגלל איפה שהם גרים הם יחיו ממשכורת רעב, וכשהם יזדקנו הם יושלכו ממעגל העבודה ויחיו במעגל של עוני וסבל. ומה שמעצבן אותי זה שאין שום דבר אמיתי שאני יכול לעשות בנידון.
כן, אני מכשפה- אז מה? זה לא אומר שאני אקדיש את חיי לעיר שלעסה וירקה אותי- וכוחי גם הוא בסופו של דבר- מוגבל.
העיר הזאת לקחה הרבה ממני- החנק והניתוק- גם את ילדותי, גם את סבתי שהתאבדה בסביבות 2004 והאפשרויות כאן כה מוגבלות, כה מצומצמות- והאנשים… פשוט איומים. אלימים רמאים וכו`. זה לא כל האוכלוסיה כמובן- אבל רובה הגדול. מאוד קשה לשבור מעגלים- הטבע שואף לאיזון ולכאוס בו זמנית- ובין התהליכים האלו אני משתוקק ליער, בלי חברה או ציווליזציה, בלי רעלים ומיקסמים של דברים שאף אחד לא באמת רוצה.
כמובן שלגורם הזה נוסף “ציד המכשפות” הטרי נגדי: טרול מפורומי שחסמתי כמובן הלך וערך הודעות והחליט שאני מפלצת מזעזעת. טרח להלחיץ פורומים של בעלי חיים וליכלך במשוב. כמה אנשים יכולים להיות טיפשים ורעים בו זמנית תגידו לי? חזרתי למקורות. אני קורא כרגע את Natural Magic של דורין ווליאנטה- המשוררת החשובה ביותר של הוויקה. היא מדברת על ההיסטוריה בדרכה שלה- על חוקים מטופשים נגד מכשפות שבוטלו ב1951 באנגליה (ועדיין לא בארץ בשנת 2008 למרבית השעשוע- נותרו מהמנדט הבריטי) ומרגיש הזדהות. אני חוזר לשורשים גם בגלל שאני מזדהה עם דמותה. היא תמיד חשה שהיא יכולה הייתה “להשתמש בקסם” עוד לפני גארדנר ורעיון הוויקה שלו, וגם היא חוותה דחיה של החברה שאותה היא כה העריכה בתחילה.
ארדן,
של הגן.
נ.ב- אף אחד לא אמר כלום על הרשומה הקודמת. לא עיניין אתכם?
גם אני צריך קצת תמיכה רגשית אמנותית אנשים.