זה מרתק. ככה זה עובד בעצם- אבן קטנה ושחורה מתחת למזרן. אבן קטנה ושחורה בכריות הכורסא. זה הכל. היא טעונה ברצון שלי לטהר את אימי מכעסים- מהלחץ והכאב שהיא שולחת אלי. זה טורמלין שחור. האבן החוסמת ביותר. יכולתי להשתמש במשהו אחר- באבן מעודנת יותר אם היא רק הייתה מודה שהיא זקוקה לעזרה. אם היא הייתה פותחת את עצמה ואומרת שקשה לה. אבל הכל חייב להיות בדרך שלה או שום דבר. גישה פאטליסטית לחלוטין. מה עוד צריך לקרות כדי שהיא תודה שקשה לה? שכואב לה? בעלה לא כאן, אין לנו כסף- אני לא אדם שקל לחיות איתו אבל זה לא מגיע לי. פשוט לא. ההגנה נוצרה.
אני מסתכל מסביב. האוויר קריר- לא ציפיתי למזג אוויר נעים כזה כאן. אני מחובבי הקור הקפוא וירושלים ענתה על הציפיות שלי… אני יושב בקשת מאבן חיוורת ומביט עליו. ענק דורסני- עשוי מתכת וזכוכית כהה. עיר המתים- מקדש המוות.
זה מדהים כמה מהר זיכרון הופך לפולחן. אפילו אפרת השתמשה במילה “מגלומני” כדי לתאר את המקום הקר והיפה הזה.
החכמתי מפעמים אחרות. בקירבה אל המתים ואל חפצי המתים אני מבקש מהקטה לגזור עיגול של שקט סביבי- רצונות אלו שעברו מהעבר אל ההווה לא יחדרו את ההגנה הזאת, לא יפריעו וישאירו את המוח שלי במקום אחד- למידה.
אני נכנס למבנה ענק שכל מטרתו היא להחזיק דגם מוקטן של יד ושם, וקפיטריה יקרה ותת קרקעית. אני משאיר את תיק הגב השחור שלי שם, לוקח איתי רק ארנק ומכשיר סלולרי- שבו התעלמתי מחמשת השיחות האחרונות של אימא.
משולש- אוהל תת קרקעי ענק מבטון. על קצה אחד יש את היהודים מלפני השואה באירופה. זמרת אופרה שמתה לפני שחשבו ללדת את הורי מופיעה בחלון ושרה- בזמן שמלחין יהודי מעביר את קשתו על הצ`לו. החיים היפים. אני מבין במידה מסויימת למה היה כה קשה להשאיר את זה מאחור בזמן שהיטלר עולה לשלטון.
אני מעביר יד בשיערי- הוא ארוך ועשיר, אני מדמיין את כל הנשים שנאלצו לאבד את אותה הזהות ששיערן העניק להן- ואז את חייהן…
ההגנה מתחילה לנשור, ואז נשזרת בחוזקה חזרה בכוח רצוני להילה שלי. יש משקפיים שם- ויש ענק ברקת פה- סיפור לכל חפץ- אפילו דגלי הרייך הנאצי מקוריים. צבע נטמע אל התמונות השחורות לבנות- התצוגה שיצאה מכיסי המתים במחנות ההשמדה- עדויות-עדויות-עדויות ואז משולש של אור- החוצה, הנוף של הר הזיתים והעיר המוזהבת והחלודה מדם, ירושלים.
“זה מה שרציתי בשבילך שתדע לך! חסרה לך התמצית היהודית שיש בלב שלי. אני הייתי שם, אני ראיתי מה זה שינאה ליהודים.” סבתא שלי אמרה- ולא אמרה יותר בנידון. אם אגיד לה שאני לא יהודי ואני מוצא רצח של כל עם אחר- היא תגיד שהיטלר היה מגדיר אותי כיהודי- בגלל דמי והורג אותי בכל מקרה- ותפטיר את זה בהיסח הדעת שגיל ההתבגרות לא חלף מעלי גם בשנתי העשרים ושתיים.
אני יכול לומר לה שאני מאמץ את הלאום אבל זונח את הדת, אבל המושגים האלו מורכבים מידי להרבה- ואני לא רוצה להעמיד אותה מול סערות נפשי. אז אני פשוט שותק.
כאן מדבר הדוב שלך.
זוכרת אותי? לא?
בואי נזכיר לך קצת.
שיחקנו בדשא,
הבאתי אותך למקומות רחוקים מאוד.
שמרתי עליך כשביקרת את חברייך החיות הפחות נחמדות
הייתי שם להשראה שכתבת כל ספר או סיפור או שיר.
תפסתי ברוח כל שבריר חלום של שאמניות עמוקה והכנסתי אותו לנפשך תוך כדי שעיכלתי עבורך כבר חצי מסר כדי שיהיו לך חיים קלים.
הבאתי לך ריפוי
הכרתי לך את הרוח הגדולה
נתתי לך כוח ועמידות...
ולאחרונה את נוטשת אותי. מה? אני לא פרוותי מספיק? העיניים שלי לא מתוקות מספיק? החכמה העתיקה שלי לא מעניינת מספיק?
בהתחלה את מביאה הבייתה את המפלצת השחורה והמרושעת שנראית כמו שדה לילית איומה שניסתה להתאבד פעמיים ולא אוהבת שמלטפים אותה. אבל אני לא קינאתי, אני לא אמרתי מילה. ואז הבאת חיה הרבה יותר גדולה ושחורה- והרבה יותר מפחידה כי אפילו עיניין אין לה- ואני התעלמתי. הנחתי שהבאת אותם לביתך בגלל טוב ליבך האין סופי.
והתחלת לצאת שוב, להביא מאהבים ספק אינדיאנים ספק אבורג`ינים- והתעלמת ממני לגמרי. זה תקופה אמרתי לעצמי. היא תחזור, היא תמיד חוזרת אלי. אבל אז קברת את עצמך בעבודה והחלטת שאת לא שאמנית יותר.
שלחתי את המכשפה האיומה ההיא להזכיר לך. התעלמת.
ישבתי על הברכיים שלך כדי שתנוחי תקופה מסויימת ותחשבי- סתם היית מתוסכלת והתעלמת.
עשיתי לך סיוטים- והתעלמת שוב.
עשי טובה- כמה דגי קוי נדירים אני כבר יכול לאכול בגן של המכשפה האיומה הזאת?! בואי, קחי אותי, חבקי אותי
ונהיה אחד.
ונהיה אחד.
המכשפה- מדובבת את הדוב של השאמנית.
* אני יוצא בהודעה- אם השאמנית מוותרת על הטוטם דוב החמוד והמושמוש שלה- אם יש שאמן אחר שרוצה אותו- הוא יכול לקבל אותו באופן מידי עם אוכל לשבועיים- ולשבת איתי במסעדת סושי לפחות פעם אחת לדסקס על תנאי החיים שלו
Willow: Talk. All talk. Blah, blah, Gaia. Blah, blah, moon. Menstrual life-force power thingy. Buffy: No actual witches in your witch group? Willow: No. Bunch of wanna blessed bes. Nowadays every girl with a henna tattoo and a spice rack thinks shes a sister to the dark ones.
תרגום:
ווילו: דיבורים. הכל דיבורים. בלה בלה גאיה. בלה בלה ירח, כוח דם מחזור-חיים מהשמו. באפי: אין אשכרה מכשפות בקבוצת המכשפות שלך? ווילו: לא. חבורה של כאילו מבורכות. בימים אלו כל ילדה עם קעקוע חינה וארון תבלינים חושבת שהיא אחות לאפלים.
שני משפטים וחצי. כ”כ הרבה ביקורת. על מה הביקורת בעצם?
פמיניזם רדיקלי: פעם הנשים ניסו להוכיח שהן יכולות לעשות הכל- בדיוק כמו המין הגברי שתפס דומיננציה בלתי חוקית בהיסטוריה, באמנות, בספרות ובפוליטיקה. בשלב מסויים הן שכחו להיות נשים. אני לא אומר שנשים לא צריכות להיות טייסות או שמקומן במטבח.לנשיות יש כוח שאסור להתעלם ממנו. אבל רק בגלל ש”הגברים לא בסדר” זה לא נותן לגיטימציה ליצור חוסר איזון מהצד השני. יש דבר כזה “ללמוד לקחים מן ההיסטוריה.” אני בעד קידוד מגדרי. אני בעד שגבר יפתח לאישה את הדלת מתוך כבוד ואני בעד שאישה תהיה לוחמת בצה”ל, ואני גם בעד שהגבר ילמד לעשות כביסה פעם אחת בחיים שלו. ברצינות. אבל כל ה-לא להתגלח והאגרסיביות כנגד המין הגברי (שהיא מוצדקת במקומות מסויימים) קיבלה גושפנקה דתית חזקה בדתות הניאו-פאגניות ובוויקה דיאנית בעיקר. האישה במרכז- הגבר בצד או בכלל לא קיים. בספר Aridane`s thread- מאונטיינווטר מציינת שהרבה נשים היה להן טוב יותר לוותר על הגברים שלהן ולהפוך לסביות, והרבה טקסים מתחילים בגירוש הפטריאכליות. זה נכון שיש גברים שהם במילה- חרא, אבל גברתי, מיניות זה לא דבר שניתן לצוות עליו. זכור לי גם ספר ששמו ברח מזכרוני שמתחיל ב: “כשהייתי צעיר אבי סיפר לי איך סירסו אותו בטרם נכנס למקדש”. כל קיצוניות מגדרית לדעתי היא פסולה ומטעה. במאגיה בהחלט זה נכון. אני בעד נטייה לצד הנשי לא פעם, אבל הרבה פעמים זה פשוט מוגזם להחריד. הירח וגאיה הם סמלים של נשיות ופריון וגם הכוח של דם-המחזור- אבל כאשר הם עומדים לבד- ללא השמש וזרע האל אין פריון. זה לקח שצריך לזכור, להטמיע ולעבד.
“אין מכשפות בקבוצת המכשפות שלך?” לא. אין. מספיק שהן עברו חניכה וויקאנית ויודעות את כל הטקסים בעל פה- אתם יכולים לקבל כוהנות דרגה שלישית עם יכולת מאגית פחות מאשר של מכשפת מטבח ירודה. למעשה כל הדרגות מוכרות ספרים יפה- אבל יש די והותר ספרים של מלכות מכשפות שלא שווים את העץ שנכרת כדי לייצר לזבל הזול שהן מפרסמות ספר. למשל- רייבן סילברוולף.
היום כל אחד שקרא ספר- חושב שהוא מי-יודע-מה איזה רוחני ואשף מאגי. אלו שמכירים את המאגיה יותר לעומק חכמים יותר ויודעים לראות את ההבדל. יש סימליות למשל בקעקוע החינה שווילו מציינת את אלמנט החוסר מחוייבות. “בטח שקראתי- אבל לעשות מדיטציה זה קשה” או אם כבר עושים נכנעים אחרי הפעם הראשונה שזה לא עובד. המאגיה היא לא לכולם. בהחלט לא עבור הנכנעים.
אז מי הן המכשפות בקבוצה של ווילו? אלו שמגיע להן להיות שם. למה מגיע להן? כי הן קוראות לעצמן מכשפות. מה קרה לזכות ההגדרה עצמית? מי יגיד להן שהן חבורת ילדות שכל מה שצריך לעניין אותן בגילן זה מכירת מאפים עבור צדקה או עיתון רוחני-מיסטי קלישאי? סביר להניח שאני כאן ועכשיו. בימים הקדומים אם היית מכשפה סביר להניח ש:
א. את מטורפת שרוצה תשומת לב ב. אישה שהואשמה על ידי השכנים שלה בכישוף ומתה בצורה זו או אחרת על ידי הממשל הדתי למחצה או לחלוטין. ג. אדם שהוכיח את זה על ידי מבחנים קשים.
קשים כמו בורות של נחשים ועקרבים – או ללכת לממלכות המוות – על ידי שימוש בצמחים רעילים שמיקרוגרם יותר יגרום לך להקיא דם ולמות, צומות ארוכים ועוד. את היית מכשפה אם לא היית יכולה להיות משהו אחר וזהו. המאגיה לא באה לאנשים מאוזנים ונקיים שיש להם מקורות פרנסה קבועים ואוכלים בריא. המאגיה באה לאנשים שחטפו מכה כה חזקה בחיים שלהם – שהם לעולם לא יוכלו להסתכל לנורמה בעיניים ולקחת את אשליית ה”הכל כרגיל” שוב. כל המכשפות שאני מכיר הן כאלו. כל האנשים – הנשים והגברים העבר שלהם-ן הוא חסום ולא מדברים עליו, או שיש רמיזות מלוחששות על כאב מכל מיני מקורות או שאשכרה יש דיבור על מקור הכאב עצמו. זה לא משנה – תחפשו אותו הוא שם.
סיכום אופטימי ותירגום של ידיד לשיחה של ווילו ובאפי: “ערבה: זיבולי שכל. רק זיבולי זכל, גאיה, בלה בלה, ירח,, ידה ידה, כוח החיים שלי בא מזה שאני מדממת פעם בחודש ולא מתה.
באפי: אין מכשפות אמיתיות בחברותא שלך?
ערבה: לא, חבורה של פוזריות מסריחות. היום כל פרחה עם קעקוע חינה ומדף תבלינים חושבת שהיא סחבקית עם הסיטרא אחרא.”
תובנה נוספת. בעבר, כשנסעתי באוטבוס, נהגתי לשחק עם כפתורים אפורים בשני צידי הכפתור האדום. האמנתי שהם לא עושים כלום . יום אחד איש מבוגר לחץ על אחד הכפתורים האפורים ונדלק אור שבעזרתו הוא קרא עיתון. מאז כל פעם שאני לוחץ על הכפתור האפור נדלק אור. זה רק מראה כמה אנחנו משפיעים על המציאות עם המחשבות שלנו.
מהלך הטראנס: עצמו עיניים. תנו לעצמכם רגע לנשום. לשאוף אוויר דרך האף ואז לשחרר אותו דרך הפה. החליטו במודע להביט פנימה. עמוק. תנו לעצמכם להקשיב לפעימות הלב- ודעו שחייכם קשורים ומסונכרנים לכל החיים האחרים- מחוברים בשרשרת. ראו סביבכם יער עצום מימדים. יש בו עצים- ציפורים- פרחים צבעוניים, סלעים והרים- חושו את פעימת הלב של היער, קחו רגע להנות המראה המלבלב מסביב. קחו עוד רגע לחוש רגשית את היער מסביב. בחרו עץ, או פרח או סלע והקשיבו לקצב החיים שלו, לפעימת ליבו.
כשאתם מוכנים תתחילו להתקדם לקראת מרכז היער. חפשו במרכז היער עץ שקורא לכם. הוא יכול להיות אלון עתיק, צפצפה כסופה, ערבה בוכיה- אלה מאדימה…. חבקו את העץ. הרגישו את פעימות ליבכם משתלבים עם קצב חייו של עץ. קחו את הזמן לחוש זאת. את האיחוד הזה- את היופי הזה שקורן ומאחד את קו חייכם. נישמו. החליטו שאתם ורוצים להביט מתחת לעץ. לשורשיו. החליקו בקלילות מגזע העץ אל שורשיו. אתם בתוך האדמה הקרירה והנעימה. רקב עלים ושורשים סביבכם. מצאו את אחד השורשים ולימדו אותו. איך הוא נראה? מה המרקם שלו? מה הצבע שלו? על השורש יש סמל. קחו את הזמן להכיר אותו. האם הוא סימטרי? האם הוא הוא סגור- או פתוח? שננו את מראהו של הסמל.
כשאתם מוכנים לעזוב את השורשים החליקו מטה אל תוך האדמה העמוקה יותר. אתם עוברים את שכבות הסלע אל תוך כוך ענקי וחשוך. הכוך מואר באור של אלפי אבני חן מנצנצות באור יקרות. במרכז הכוך יש חצובה מסלע ועליה יש חפץ. לימדו את החפץ. ממה הוא עשוי? האם הוא עשוי שנהב בהיר? קרן כהה? אבן? פלסטיק- סיבים טבעיים? אולי הוא עשוי צדף? החזיקו את החפץ בידכם- מה התחושה שאתם מקבלים? כשאתם מוכנים השיבו את החפץ למקום.
החליטו שאתם הולכים יותר עמוק. החליקו בקלילות של מים בין נקיקי סלע עמוק יותר אל תוך האדמה. אתם מגיעים לתוך בלוע תת קרקעי של לבה בוערת וזוהרת. נהרות של לבה גועשים בקצב משלהם. היזכרו בפעימות ליבכם והקשיבו לקצב הזה. הלבה ניקוות לתוך בריכה גדולה. הסתכלו אל תוך הבריכה. יש בה השתקפות שלכם. איך אתם נראים? שננו את דמותיכם. האם אתם אנשים? האם אתם בעלי חיים? אולי אתם רוח, או סלע או מים? לימדו את צורתכם החדשה.
כשאתם מוכנים לחזור- לכו לבריכה וגעו בה. האש לא שורפת אתכם אבל אתם משאירים טביעת כף יד שחורה בבריכת הלבה ואתם יודעים שתמיד תוכלו לחזור אליה כאשר תחפצו בכך. תנו לרוח גדולה ממעמקי האדמה לגרום לכם לרחף למעלה את תוך כוך הסלע אותו עזבתם. שם בחרו אבן חן נוצצת. קחו אותה עימכם ודעו שתמיד תוכלו לחזור לאולם הזה. הביטו למעלה- אל השורשים- רחפו על אותה רוח והגיעו אל העץ בחיבוק. כשאתם מוכנים טלו ממנו עלה ודעו שביער הסבוך ביותר- תמיד תמצאו את העץ הזה ותוכלו לשוב אליו. חושו את היער פועם בקצב הלב שלכם מסביב- ולאט לאט הקשיבו לקצב שלכם מעבר לזה של היער. נשמו. כשאתם מוכנים תבחרו לפקוח עיניים.
סוף הטראנס.
אבקת משאלות- מתכון:
ערבבו בקערת עץ בזמן הירח האפל: שורש דודא רפואי טחון פירורי קוורץ ו- או כלצית קליפת עץ זית עתיק מכפר ערבי שהושמד עלה ירוק טרי שיבשנו מער אציל (עלי דפנה) תפרחות אזוביון יבשות. קרדמון טחון עלי כותרת של וורדים ריחניים (לא לנוי אבל לריח) ציפורן טחון שורש של טיון דביק אדמה מרוג`רום אל הירי- או מקום מקודש אחר. ריחן מתוק מעט אבקת גלנה (אבן גבישית מתכתית שמשמשת הרבליסטים) ושני סוגים של נצנצים לפחות.
את הרכיבים הקשים יש לטחון מראש בעלי ומכתש (רצוי מאוד מאבן או מחומר לא מטאלי) את הרכיבים הרכים יש לפורר ביידים. את כל הפעולות יש לבצע מירח אפל אחד עד ירח אפל אחר- תוך כדי תפילה לישות שאחראית על המאגיה- הקטה או קריוודן למשל.
אם היה מספיק זמן אז גם הייתי מביא למפגש בראוניז אבל לקח להם יותר מידי זמן להיות מוכנים אז נסעתי בלעדיהם- ולפיכך גם נוותר על המתכון.
ארדן.
The magic and mysticism of Queen Arden Keren of Ile Baalat Teva.
