All posts by Lobo On Behalf of Arden Keren

מניפולציה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-01

יש בי חלק או צד שזרים מכירים יותר טוב מהקרובים אלי. כשאני מטפל באדם לעיתים קרובות נוצר קשר, שבמהלכו אני מתחיל לגור במחשבותיו. הוא קריא עבורי. קריאת מחשבות אינה דורשת ריכוז או מאמץ, אלא הסרה של התחושות האישיות שלי וקשב רוחני לאחר. לעיתים, כשהקשר חזק מאוד- אני כמו פרח זהב שנפתח בתודעה של האחר, חולק עימו כוח מאגי וחכמה שנרכשה מהשכלה תיאורטית או שנים של עזרה לאחר. לעיתים זה אפילו לא אני, אלא היכולת שלי לקשר אדם עמוק יותר לעצמו.
 
ולפעמים- דחיפה, זה כל מה שצריך והכל מסתדר. מחסום אחד שבור והחלומות שלכם מתגשמים- סתם ככה, כי ניסחתם אותם נכון בשביל היקום- בגלל שהמזל עמד לצידכם- או אני, מחזיק שרביט גביש עטוי אבני אודם. ככה אני ניצוקתי אל התבנית הזאת- המכשפה, הפיה הטובה לעיתים, זה שקורא את מה שליבכם חפץ, אבל זה יוצר חרא של חבר ובן אדם. כן בטח שאני יודע טוב יותר מה טוב עבורכם- בלי שיהיה לכם את החופש להחליט אני שולח אתכם לדרך הטובה והנעימה. אבל גם אני יכול לטעות, ולפעמים המניפולציה- יכולת המלכים והנשים המרעילות הזו- לעיתים אינה מודעת. אז אני עורך עסקים עם חבריי- אם פגעתי, תגידו, שאלמד, שאשכיל ואבין חלקים שבי שכבר פועלים ממזמן באופן מוכני, ללא מחשבה כמו עיפעוף או נשימה.
 
מטופל שלי מנסה להסיר את המניפולציות בחייו. הן כמובן גסות יותר, חסרות סגנון ועידון ובמשך שנים הכניסו אותו לצרות. “למד אותי מניפולציה.” אני אומר בזמן שאני שוכב על מזרן רך מבושם בקטורת עץ מבושמת. הוא שואף מהסיגריה ומסביר- “אם תפעל להשיג את המטרות של האחרים, הם בשימחה יעזרו לך להשיג את שלך.”  אני נאנח. המניפולציה הזו אינה מניפולציה מבחינתי. אני מנסח מחדש: “הבנה של יחיד את המערכת השלמה, מאפשרת לו לשלוט באותה מערכת.” המטופל במעבר לקו נהנה מן ההגדרה הכוללנית החדשה שלי למשפט שהיה תמים פעם כמו “ידע הוא כוח.”
 
עטלפי פירות עפים סביב עצי איזדרכת עירומים ופבלוניה שפרחים גדולים וסגולים מעטרים אותה: הם קרובים מאוד, דואים נמוך כדי לברך אותי לשלום. חיפה הייתה עיר זרה עבורי פעם, עיר של מכשפות אחרות. עיר שצעדה בדממה של אדם זקן, עטויה במעיל חום מרופט. הטבע שלה היה אדיש אלי. היום, כל הצמחים, כל בעלי החיים נושקים לשפתי, מניקים אותי בחלב נוכחותם השמימית. נשמות עתיקות של חלזונות פונים אלי ברחוב. בצבע גופם הדהה, אני רואה מלניום של הארה. הירוק בוהק, מלטף, מענג.
 
והרוח במסדרון המדרגות הרחב, חזקה, מעיפה אותי משם והלאה בין הבניינים הכחולים לבנים.
 
ארדן

כפיתת רגליים

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-12-29

בסין המסורתית היה מקובל לכפות את רגליי הנשים בגילאים צעירים, להשרות אותן בתמיסת צמחי מרפא ודם בעלי חיים, ולעצב אותן בדמות רגליים זעירות- קטנות. נשים בכל גיל נראו כאילו רגלייהן הן של בנות ארבע. הרגליים הקטנות ביותר נקראו “לוטוס זהב”. האצבעות סובבו ונמעכו לתוך כף הרגל- רק האגודל נשאר ישר. העקב גדל לגובה- הרגליים עוותו, העצמות נשברו- ולפעמים האצבעות גם קיבלו נמק ונשרו. בשביל מה? בשביל אפקט לוטוס הזהב הנחשק עד מאוד: זה היה שיא היופי וגם אישור נישואין. שדכן לא שאל “האם פניה של אישה יפים?” הוא שאל “כמה קטנות הרגליים שלה?”
 
הזמן עבר והמנהג המשעבד שמנע מנשים יכולת תנועה במרחב ועשה מהן נכות למחצה או לחלוטין נעלם- אבל זה מדהים כמה אנשים בוחרים נכות מבחירה היום- ומדוע? בשביל נוחות, בשביל קבלה לחברה. הומוסקסואלים מתחתנים עם נשים ומביאים ילדים לעולם כדי לספק את משפחותיהם- אמנים בוחרים לעבוד בעבודות משפילות במקום שתהיה להם האפשרות לפרסם את עבודתם באירופה, והכל בגלל שאנחנו בוחרים בתחבושות העטויות דם שהחברה מעניקה לנו, אנחנו מכפיפים את ראשנו לערכים ומוסר שאנחנו לומדים לציית לו, ולא לשקול אותו.
 
חשבו באמת- מה מעניקה צינעה למישהו?
 
יש לי תלמידה חדשה. יש לה רצון חזק, וכישרון בינוני ולשון חדה. אני מעוניין מאוד ללמד אותה בשיא הקצב- נראה.
 
היום באוניברסיטת חיפה היו הפגנות. ובמקביל שתי נשים שהן אחיותי מן המגזר, נכנסו חמש דקות לפני סוף השיעור לאולם ההרצאות שבו התקיים השיעור “מבוא להודו המודרנית.” הן השאירו את התיקים שלהן שם ויצאו מן הכיתה. שומע חופשי שקלט את זה הסב את תשומת ליבנו- וחיש מהר המרצה וכל חמישים האנשים באולם התפנו החוצה. שכחתי את מעילי בתור האולם עצמו. לאחר מספר דקות, האבטחה הגיעה, עשתה רעש, מצאה את הבנות ומסתבר שהנ”ל הלכו לשירותים גרידא ושום חומר נפץ לא הוצפן בחפציהן.
 
המקרה הזה חסר חשיבות ומשעשע לכשעצמו- אבל הלקח הטמון בו הוא לקח הגדרות שנמצא בין החברה הערבית לישראלית. אין אמון, אי אפשר לסמוך על איש. ויש חשש מהתוצאות של הגשרים המעטים שכן נבנים למפרע בין התרבויות השונות.
אני תוהה, האם באמת אי פעם שני העמים יגיעו לאיחוד? זה לא משנה. בנתיים אני מקבל הזמנות ללחשי הגנה עבור בתים שנמצאים בטווח האש, אני מרגיש את האנשים, שולח להבות דרקון כחולות ירוקות ומפריד את הבתים מן המציאות אשר מכילה פגיעה. אני רושם זאת ביומן, אם המלחמה תימשך מעל לשלושה חודשים, עלי לחזק את הלחשים שהטלתי.
פתחתי קבוצה לאנשי רוח בפייסבוק, שמה אני מתכנן פעילות מיסטית למען ריפוי המצב בעזה. הקבוצה נקראית “תורת הניסתר והעולמות שמעבר.” אתם מוזמנים להצטרף.
 
אני עייף. את ימי האחרונים ביליתי בשינה ומאבק ריק עם חברת אינטרנט.
אחזור עם עידכונים ותיעודים בהמשך השבוע.
 
ארדן.

לפעמים נפשי היא כמו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-12-05

מטע אפרסקים ושזיפים, שהנפש יצאה וברחה ישירות מגלעינם, והם נרקבים מבפנים, אם כי חזותם נאה מבחוץ. עכשיו כשחיי דינמיים בין לימוד ללימוד, התחושה מעט מתפוגגת, אבל לעיתים היא חוזרת, עוטפת אותי…
אני חווה קירבה מיוחדת לכל אלו שהיו קרובים אלי- אבל עתה הקירבה מתחזקת, עוטפת אותי במשי רך ובלתי ניתן לשבירה. לעיתים זה נעים, ולעיתים מלכת החשיכה הקטה, אלתי רבת הפנים מחייכת אלי מן הפינה.
 
מהו כוח? יכולת לשנות דברים בעולם. ומה ארצה לשנות בעולם הזה? דבר לא. את אלו שאני מנסה לחנך על ידי שיקוף העתיד בכיוונם דוחים אותי מהם בשאט נפש. מתקשרים חודשים לאחר מכן לומר לי שצדקתי. הם לא רוצים לדעת. הם רוצים להיות מסוגלים לעשות את מה שהם רוצים- מבלי לחיות את התוצאות. ואלו שיש להם כוח? האם הם מאושרים? הביטו בפניהם- הפולטיקאים, העשירים- ואפילו המאגים רבי העוצמה. כוח ממכר, אבל הוא לא נותן אושר. אהבה היא אישית, אבל גם היא סופה להסתיים בטרגדיה.
 
אצא לשדה, אקטוף נבטים וצמחים ואבשלם, אשתה את עסיסם ונשמתם אל תוכי. את חלקם אוכל טריים- החלמית הגדולה, רגלת השדה, חרדל שחור. השמות כולם מלאים בכוח וחיים. החלמית כמו שלייה- מעטפת הרחם. כוחות החזרה לעולם הזה מעולם המתים. ארחוץ עצמי בחליטה ממנה. רגלת השדה היא צמח של בית. עסיסו מרפא גוף ונפש. אלגום אותו אל עצמי. החרדל השחור- אייל הכספים. גרגריו בקופה הופכים זהב. עשנו בבית המשפט, מטה את הדין לטובת המכשפה החכמה. אם ארק אותו על אויבי, הם יעלמו מפני, עשן ואשליה.
 
כוח הוא מה שלימדו אותי הורי, לימדו אותי חברי ואפילו מאהבי. אין לי משהו אחר. יש כוח ושיעורים שלו. כוח ומי שיש לו ומי שאין לו. כוח של צמחים, אבנים, של נחלים ופעימת הלב של האדמה. זה והשכלה. הידע הוא הכוח. חרדל הוא תבלין עד שמבינים את כוחו הבוער של סאטורן. החרציות העטורות מבהירות את השיער ומכילות את השמש בתמציתן, החום, החיבה והאדמה של כדור הארץ בכותרות צהובות של משפחת המורכבים.
 
אין עניין רב בשיעורי המאגיה שאני כותב. אולי אפסיק?
 
תוספת:
בשמיים יש חרבות, החיות והצמחים אומרים שינוי- העננים היו מפוצלים לשניים כסף אפור, ואור כתום ביניהם. שינוי, אחד נייטרלי, טוב ורע. זה לא שינוי אישי שלי, יש טעם חלוד של דם. טעם הלידה, טעם המוות- הזוג הנצחי.
 
ארדן.
 

שיעור ראשון בקסם

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-11-29

 

מוקדש לרעות, שאותה לא זכיתי ללמד.
 
תמיד היה קסם, תמיד הייתה מאגיה. כבר מצאו מכשפה בת תריסר עשורים קבורה באדמת הארץ. בצרפת יש מערות עם תמונות שאמנים עוטים עור של חיה כדי לזמן אל עולמם מזון. אם תרצי, יש אגדה יהודית שאותה אספר בהקשר זה- אנחנו ספוגים בתרבות, אמנות ודרך מחשבה יהודית, אז בטוחני שתהני מן האירוניה.
 
כאשר יהוה ברא את האדם ונשות האדם, הוא אסר על המלאכים להזדווג עימן כדי שטוהר הגזע האנושי ייוותר. אבל כמה מן המלאכים התפתו, וכדי למשוך את בנות האדם לשכב עימן, כל אחד הביא עימו מתנה: אמנות הפיתוי, אסטרולוגיה, הידע במתמטיקה, היכולת ליצור קמיעות ולומר לחשים… הם העניקו את המאגיה לבנות האדם. כל המלאכים הללו “נפלו” ובניהם ובנותיהם הפכו לנפילים שניצודו ונהרגו עד אחד במבול… אבל זו כבר אגדה אחרת.
 
זוהי כמובן אגדה. לעולם לא תהיה לנו היכולת לדעת בדיוק מה קרה, איך ומתי. אבל האגדה מלמדת אותנו שהמאגיה היא למעשה הקשר בין האלוהי לאנושי- ושהיא נקנתה במחיר אסור. זו הגישה היהודית למאגיה- ויש בה דבר אחד נכון. קשר לאלוהי והאנושי. כמו מין, אין שום דבר אסור במאגיה. יש פחד מהכוח שיש באמנות הזאת, והפחד מוצדק. זו אמנות של כוהנים ומלכים.
 
מאגיה נמנעת מהגדרה מעצם מהותה. כל ניסיון להכניס אותה לסט מילים מסודר בעל משמעות מקובלת נכשל בהכרח. זה כמו לנסות להסביר אורגזמה לאדם שאינו מנוסה מינית. אקח את זה רחוק יותר- איני יכול ללמד מאגיה, כמו שאיני יכול ללמד דבר שהוא חושי בהכרח. אני יכול להשתמש במילים כדי לתאר את ניחוח הורד, אבל אדם שגדל בארץ מדברית שבה לא פורחים וורדים לא באמת יבין את חווית הורד.
 
לכולנו יש את היכולת להפעיל או להשתמש במאגיה- וזאת, בתמורה, נמצאת בכל אספקט וצד בתרבות האנושית. ממזוזות על פתחי הבתים שמסמנות הגנה- עד מכשפים רבי עוצמה שמנקדים את ההיסטוריה שלנו. משה היא דוגמא קלאסית למכשף שכזה. מי שיסדה את יפן היא המלכה המכשפה הימיקו- ששלטה מארמונה בכשפים. במיתולוגיה הנוצרית ואפילו המוסלמית מכשפים קיימים- פשוט מכיוון שהמאגיה שלהם לכאורה מגיעה ממקום “טהור” הם מקבלים קונטציה חיובית ומאבדים את תואר המכשף והופכים לנביאים, מורים, אבות ואמהות אומה.
 
כוח זה דבר מפחיד- תמיד יש את האנשים שינצלו אותו, והחברה תמיד מגיבה בצורה חריפה לשימוש שאינו הולם בו. ולכן המכשפה הממוצעת בתרבות שלנו הפכה לקישוט גזור מנייר להלואין- אחרי מאות שנים של רדיפה מיתולוגית כמעט- ע”ע- ציד המכשפות. במקום המיתי של חגים אחרים שיש להם מקור פגאני בעליל, כגון הלואין המארחים את דמותה של המכשפה. אני לוקח אחריות גם על אותה מכשפת נייר גזורה וגם על אבות האומה הקדומים- וכל השלבים וההתגשמויות שביניהם. המהות של הכישוף תמיד יפעל דרך הרצון האמיתי של המכשפה, ולפיכך מכשפות ששינו את העולם, או אפילו המכשפה בסיפור: עמי ותמי- לכולן יש מקום במושג הכישוף, ולכולן יש מה ללמד. אבות האומה יכולים ללמד מנהיגות ושימוש מושכל בכוח, המכשפה מהאגדה מלמדת אותנו על היצר האנושי- על הטרנספורמציה והחניכה.
 
קורבן תמים מגיע לביתה של המכשפה, ואז הוא הופך לרב און וכוח דרך מאבק. במושגים מורחבים יותר ובניתוח ספרותי אנחנו קוראים לזה “חניכה”. זהו תהליך רוחני שבסופו יש שינוי. לעיתים מכשפות הופכות מכשפות דרך חניכה. בדתות הכישוף המרכזיות כגון וויקה וזרמיה השונים, מסורת פיירי- וריליימינג: חניכה היא דרך להכניס את החניך לסוד הקסם. אבל אני יכול לומר שחוויה ישירה של הטבע, מביאה גם היא לחניכה לא פחות חשובה- למרות שזו משמשת פחות כמחווה דתית-חברתית. יש חניכות אחרות שעליהן אנחנו לא מסתכלים ורואים אותן כמובן מאליו: חתונה, בת\בר מצווה ואפילו ברית, אלו טקסים חונכים שיש להם משמעות חברתית- המעמד החברתי עולה. זה לא אומר שכל הטקסים הללו חיוביים, אבל המשמעות העתיקה מציינת זרימה של כוח מאגי ומחזוריות אל תוכם. לדעתי חניכה צריך להרוויח, ולא לקבל אותה כשהגיל הנכון מגיע או כשאירועים מסויימים מתקיימים.
 
ואיזה שיעור יש למכשפה הזקנה שרוכבת על המטאטא? זיקנה זה חכמה. זה השלב שבו הגוף מתקשה לאחר שנים רבות של אהבה וגידול צאצאים. המטאטא? מעבר לשימוש הברור ככלי ניקוי של הבית- הוא סמל פאלי- סמל של איבר מין זכרי. הללו משמשים כסימנים לכוח מאז תחילת האנושות: שרביטי מלכים הם דוגמא טובה. במיתוסים נורדים הגילגול החזק של האישה היא הצורה הזקנה שלה. יופי וכיעור הם בעלי איכויות שונות, אבל שתיהן רבות עוצמה בדרכן שלהן: הכיעור הוא מגונן, מרחיק- הוא קוצים שגורמים לנו לא לרצות בנוכחות של מישהו או משהו, ואכן, לעיתים השיעורים שהעולם הזה מלמד מכאיבים, ואנחנו לא רוצים בנוכחותם. אבל זה לא עושה אותם פחות הכרחיים.
 
ומה יש ללמוד עבור להיות מכשפה? את הטבע, העולם, דרכי תיעול האנרגיה…
עליכן להכיר את ארבעת היסודות- את ההבדל בין אנרגיה זכרית ונקבית- ללמוד אותם לעומק. לעבוד עם מדיטציה, לקרוא ספרים על מיתוס ואגדה. להסתכל בראי ולראות את האלה המשתקפת חזרה. העולם הוא כמו גוף אנושי- התהליכים בו קבועים. נשימה של אוויר פנימה, מעניקה אנרגיה לתאים. הידיעה הזו של עשייה המשנה את העולם לפי רצונינו מעניקה לנו את הכפתורים עליהם אנו יכולות ללחוץ, את הסמלים בהן אנו יכולות להשתמש, ואת הכללים באמצעותם ניתן לנפוח חיים בלחש המביא לנו כמו קרס מוזהב הנעוץ בפי דג- את משאלותינו.
 
זה השיעור הראשון של הקסם.
ארדן.

 

האמת השליטה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-11-16

מכשפות טובות לא צריכות כלים, הן לא צריכות עשבים או גבישים, ספרים מהודרים או הוראות מסודרות איך ליצור טקס, או מעגל או לומר את המילים שגורמות לאנרגיה של היקום להיווצר בצורה זו או אחרת. הן מכוונות לכוח של המשאלה- והרצון שלהן לבד מכופף את השמיים ואדמה לרצונן. רצון המכשפה הוא חוק. הן משתמשות בצעצועים כמו מטות וקלפים כי בא להן- אולי כמוליך לכוח, אבל לא מעבר לזה.

ויש שאלה שהיא כמעט אסורה- כמעט טאבו בנוגע לכוח הזה של המכשפות. האם זו חניכה למיסתורין שמעניקה את העוצמה המזהירה? מאיזו באר לשתות, באיזה שילוב של ידע + אימונים להשתמש. רוב המכשפות מנתקות את עצמן מן המעשה אחרי שהוא נעשה. מדברות על חוויות רגשיות שאטומות עבור אלו שאינם מכשפות ומסבירות תהליכים פנימיים. כולנו מרגישים רגשות- אבל אצל המכשפות הרגש הוא המפתח לכוח, אבל הוא לא הכוח עצמו. קיפאון הרגש פירושו אי יכולת להשתמש בדבר הקטן ביותר, וסיפוק שאותו מעניק הרצון לבדו- מספק את סוף הקסם שהמכשפה מפעילה.

לפי המסורת הקלטית, שני כלים מעניקים למכשפה או לדרואיד את הכוח. האמת השליטה, והאלה של האדמה. האמת השליטה היא אמת של איזון. היא אינה אמת ברמת התפיסה- אלא תהליך חי, שכל שלב שלו חסר חשיבות ומהות בפני עצמו אבל ביחד- יוצרים את האמת. בגלל טבעה היא לא ניתנת לתפיסה או לביטוי מילולי. מחזור הצמח- זרעים-צמיחה-הפרייה-הבשלה-מוות-זרעים מראה זווית אחת של האמת הזאת, כל החלוקות והסיווגים מספרים סיפור. זכר/נקבה, חיים/מוות ועוד. הסיפור מקבל ווריאציות אבל יש קווים דומים ולאט לאט הידע הזה-יחד עם ידע נוסף על מחזורי האדמה והכוחות שפועלים עימה, מהווים את הידע המאגי שמתגשם למציאות הפיסית. זה לא מספיק להכיר באמת- יש צורך לפעול לפיה:

“מהו העונש על כבשה שאכלה עשב בגן המלכה?” “הכבשה תלקח” ענה המלך. ובית הדין החל להתמוטט, וליפול במורד הגבעות שעליהן הוא נבנה. “הצמר של הכבשה יילקח” ענה קרומק, ובית הדין הפסיק ליפול ולהחרב המלך העתידי- “כי כמו העשב, גם הוא יצמח שוב.” “זה העונש הצודק!” זעק העם. המלך לא השתכנע. הוא לקח את הכבשה. ובמהלך השנה העשב לא צמח, האדמה לא נתנה את פרייה לאנשים- והעם הסיר את המלך מן השלטון ונתן אותו לקרומק, והאדמה חזרה לפריונה.

זהו תרגום עברי לתרגום האנגלי (מגאלית) לחלק מאגדת קרומק, אחד מגיבורי המיתולוגיה הקלטית. לא מדובר על רעיונות נעלים של צדק ואמת כמו שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו- מדובר על מחזורים שדורשים הכרה. מודעות וערות. במאות השנים האחרונות הדגש על המוסר הפך להיות ציפוי הפנינה של האמיתות החבויות, אבל הללו הפכו לריקות. אם נסיר את ציפוי הפנינה מעל המוסר נראה מנגנון ששומר על החברה- ושום צדק אלוהי לא שומר עליו- אם נפסיק מחזור טבעי ונחפש בשלב אחד של התהליך את האמת- נצא חסרי ידע, כי רק טיפש הוא זה שמנסה להבין תהליך על ידי עצירתו.

האמת של המחזוריות היא אחד מן הכוחות שמעניקים למכשפה את יכולתה. האלה של האדמה לעומת זאת, היא כוח אחר- המודעות של האדמה בעצמה. אולי גניוס לוכי של המקום שבו המכשפה עובדת. יש לו פנים רבות, מיתוסים אין ספור וכדי להכיר אותו צריך לצאת מהספר, וללכת לטבע. להקשיב לקולה שזו שירת הציפורים, לשתות מחלבה שזה המים הטהורים שנובעים ממנה- לחוש את עורה על ידי ששכבנו על בשרה הרך והנוקשה גם יחדיו. לפעמים היא מתגשמת בצורה אנושית: אלת גורל של האדמה השחורה והלוהטת שקרובה לליבת כדור הארץ.

המלכה מאב חשקה בשור של אולסטר- וכך מתחיל סיפור פשיטת הבקר של קוליי. השור לא היה מוכן לגשת אליה מרצונו. ככה האלה קבעה. אבל אולסטר הממלכה שבבעלותה השור היה- הייתה מקוללת. האלה מאצ`ה קיללה אותה: כאשר צבא וצורר יבואו לאולסטר- כל הגברים יסבלו מצירי לידה בלתי נסבלים במשך שישה ימים רצופים. הדרואידים הבטיחו למלכה מאב ניצחון מזהיר. מאב ששיערה היה זהב, וליבה היה אבן. היא אספה את חייליה- הנפחים התחילו ליצור כלי נשק במקום כלי עיבוד אדמה- והיה ברור לכולם שלמלכה מאב יש זכות על השור בדיוק כמו למלך אולסטר כי לה את את האמת השליטה, לה ולדרואידים שלה כמובן.

כשמאב עמדה לעלות על מרכבתה- היא ראתה אישה זהובת שיער טווה בפלך ארד. “אני היא פדלם מהשי (פיות) של קונוכט.” המלכה מאב צימצמה עיניה “פדלם, האם ניחנת בכוחות הראייה?” פדלם הנהנה קצרות. “האם אנצח במלחמה נגד אולסטר?” פדלם ראתה. פדלם אמרה: “אני רואה את חייליך לבושים כולם בארגמן”. חיילי המלכה מאב- בראי של פדלם מתים. “זה בלתי אפשרי!” התפרצה המלכה מאב. “יש את הקללה של מאצ`ה, יש לי את חרשי המתכת הטובים באירלנד. הדרואידים אמרו שאנצח…” מאב שאלה פעמיים נוספות והתשובה הייתה זהה- החיילים לבושים ארגמן כולם. את דמם שלהם הם לובשים.

מאב כמובן פלשה בשיא כוחה- אבל הגיבור כוחוליין (שעטה את כוח השמש, ואם אתחיל לכתוב עליו זה לא ייגמר) שלא היה מאולסטר ולא נפגע מן הקללה השתמש במעשי כישוף שונים כדי לדחות את צבא מאב- עד שששת הימים בהם חיילי אולסטר היו בצירי לידה- תמו. לבסוף חייליה של מאב אכן לבשו את דמם.

למה מאב הפסידה? צבאה היה טוב משל אולסטר, אולסטר הייתה תחת קללה נוראה והייתה לה זכות על השור בדיוק כמו למלך עצמו. התשובה טמונה בחלקה בעובדה שהאדמה לא רצתה שמאב תחזיק בשור. למרות שהיה לה את האמת השליטה- התהליך הטבעי של כוח חזק מול כוח חלש- החזק ינצח התודעה הערה של המהות הרוחנית שינתה את אפיק נהר העוצמה לכיוון של בני אולסטר.

ויש דברים שהתהליכים הטבעיים אינם שולטים עליהם. אי אפשר ללמוד רגש- אבל אפשר ללמוד להקשיב לו. אי אפשר ללמוד אינטואיציה- אפשר ללמוד לעבוד על פיה (גם כשטועים. מבינים היכן הטעות הייתה וזה מזקק את כוח הנבואה שטמון בנו.) ואפשר להקשיב לאדמה- לקולה לחוש אותה פועמת ונושמת. וכששני אלו נמצאים באיזון רוחני בתוך המכשפה- האמת השליטה וקולה של האדמה- הקסם עובד. כאשר האמת השליטה קיימת בצורה מושלמת בחייה של המכשפה וקולה של האדמה הופך לקולה של המכשפה- הרצון בעצמו יגלף בסלע, המחשבה תעלה גלים בים- המאוויים ישלטו ברוח הנושבת ולהבת הלב תהדהד בכל מקום שבו המכשפה תהיה.

ארדן.