פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-03-02
“אני רואה,” אומרת הסייעת של עתי ציטרון ראש חוג תיאטרון באוניברסיטה חיפה- “שרון פלוטקין, לא עשה בכלל צוות טכני. מצבו קשה. כל זה אמור להסתיים בשנה הראשונה של הלימודים” אומרת בקול מתחנחן. אני מביט אליה בעיניים קשוחות, שומר על מקסם מלכותי. אני יודע את חובותי וחובות צוות טכני. לאלו שצריכים הבהרה: בלימודי תיאטרון סטודנט דו חוגי צריך לתת 20 שעות של צוות טכני- הוא אמור לשרת ולהשתעבד להפקה מסויימת. בתחילת השנה הזו 20 שעות הפכו לשתי הפקות ואין סוף שעות ועבודה חסרת תוכלת. החוג לתיאטרון לא יכול לשלם לעוזרי במה מקצועיים או לאנשי סאונד ותאורה, אז בתואנה כי הם “מלמדים” תיאטרון מקצועי פיסית (גם כאלו שבאו ללמוד ניתוח וכתיבה כדי שלא ישברו ציפורן על גלגלת לא מאובטחת כמוני) חייבים לצבוע, לעמול, לצייר ולשבת ליד מכונות מאיימות שעושות רעשים להצגה.
עד כה הצלחתי לדחות את צוות הטכני בגלל ששני אישים מרכזיים בהצגות מתעבים אותי. אחד, פועל בניין שהוא “אחינו מן המגזר” שפשוט שונא את כולם ואותי יחד עם זאת, והשנייה, הסייעת של ראש החוג שחושבת שהיא יכולה להתנשא מעל כולם. אני לא שומר חשבונות וטורח להתעלם ממנה ומתכשיטי הפלסטיק הלא אופנתיים שלה. בהתחלה רצו להפיל לי צוות טכני ישירות על חופשת הסמסטר, באופן טבעי דחיתי זאת. איני יכול כלל וכלל להיות בחיפה לפני שאני מתחיל ללמוד ולהכביד על אחותי היקרה שעוברת דירה.
בסופו של דבר, אחרי רצף של טלפונים לעוזרת הפקה בשם איריס, הוזמנתי לעשות צוות טכני ביום ראשון, יום שני בין 9 ל12. התכוננתי ליומיים של סיוט והטרדה בידיו של האחראי הטכני של משכן האמנויות. למרבית המזל, קיבלתי מסרון שביטל לי את יום ראשון, על ידי אותה איריס. והיום כמובן שקמתי, לבשתי בגדים ויצאתי מהבית בשעה לא הגיונית כמו שש וחצי בבוקר, להגיע למשכן ריק.
הבריזו לי. התירוץ לאחר מספר טלפונים: “האוטו נתקע.” תפסה אותי אחראית הפקה.
עטיתי הינומת מיקסם שקיסרית סין הייתה מתקנאה בה- בטון קול מקסים שלא ניתן לומר לו “לא”, הסברתי את כל הסיפור. כמובן שהיא לא הבינה מדוע ביטלו לי ביום ראשון, הראיתי לה את המסרון, וביום שני היא ניסתה בכוח למצוא לי מה לעשות, היא נכשלה. היא התקשרה לשני הגורמים שמתעבים אותי- שלהם נקרא מעכשיו “ע” ו”ח”. ע` הוא הזכר. ח` היא הנקבה. ח` ישנה ולא היה לה מה לתת לי לעשות, וע` אומלל שכמוהו עדיין תקוע במוסך. הרצון שלי לאי- עבודה השתלם.
אני חי לפי הרונה נאודיז כרגע. צורך, הכרח, מחסום. כמה שההצגה היא יפאנית ומעניינת, לי לא מעניין להיות שם. אני לא רוצה להיות שם ואני מכריח אותי להזיז את עצמי בכיוון. עכשיו עלי לטכס עצה מה לעשות כדי להיות להיות בימי שישי שבהם עלי לטפל בסבתי שעדיין סובלת מסרטן ודורשת השגחה צמודה. אנחנו נראה.
זהו יומן הדיכאון שלי. אני אעדכן אותו כל פעם שיהיה משהו לומר, טוב או רע על ההצגה שבה אני משתתף בתור עבד נרצע.