שמש כתומה, שמיים טורקיז

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-02-20

הלכתי לטיול היום. המסלול קבוע יחסית- ומוביל למצפה על הכינרת שמרחוק נראית נפלא גם אם מקרוב היא נראית יבשה בצורה מטרידה. הכל עדיין ירוק, אני נושם את הירוק הזה לפני שהקיץ יגיע. מזמן תדרים לממטרים כבדים ועננים אפורים כצוואר יונה. אני עובר דרך גינות ושטחים לא מעובדים כולל מחטניים שונים- כאלו שיובאו מאירופה: ארוקריה רמה, אורנים ארוכי מחטים שאינם אותו אורן ירושלמי נדיר.
 
המסלול קבוע, בדרך כלל אני צועד אותו עם אימי ושקוע בשיחה. אנחנו שמים לב לירח (לימדתי אותה את המילה היפנית “טסוקי” לירח) ולימדתי אותה לומר אם הוא נמצא או לא. אבל היום אני לבד. אני מאתגר את אלתי- אומר לה “איזה שיעור יש לך ללמד אותי?” והיא מביטה בי במבט קר, לעיתים זה נראה כמו חיוך. תלוי בזוויות של האור הקפוא. בקרוב מאוד יסתיים החורף ויבוא האביב- אם הוא לא הגיע כבר. עבור האביב אני מבקש צינת קפואה שאינה מסתיימת- ופוריות במבחנים, עבודות ולמידה ואנא: חום הקיץ שלא יבוא… שלא יבוא…
 
ואולי האיש הירוק יבקר אותי השנה- אב המכשפות בדמותו של בעל, הזורע האלמותי. אולי הוא יברך אותי בזרעו- בכוחו. יכבוש אותי, יצמיד את שפתיו לשפתי וילגום ממני כאילו אני האלה שלו. המגע הזה- המגע הנצחי הזה מכיר בתוכו מערכת יחסים של שנים.
 
ובטיול הזה ההתעמרות בהוד קדושתה הסתבר כנכון. משאית שחורה כמו כוח סאטורני חוסם וחונק התיישבה וחסמה לי את הדרך. הייתי חייב לבחור בדרך אחרת לחזור- דרך בית ספרי הישן. בית הספר הזה, ממלכתי ד` כינר של טבריה… בית הספר ששנא אותי, תיעב אותי. חזרתי הבייתי עם כתמים כחולים שהוריקו במשך ימים ארוכים. אבל בכל זאת יש לי געגוע למוסד המזדקן הזה. משהו מנפשי נותר שם. אני הולך לשם בזמן הדימדומים האור בקושי משתקף על הקירות המתקלפים הנראים כחלודה.
 
אני עוצר, נשמתי נעתקת- יש ציור. שמיים טורכיז, שמש כתומה. אני רואה את עצמי בשעות האור- בוהה בציור, כמה לעולם שמעבר לשכבות הצבע. ויש ילדים שמציקים לי, ויש כאלו שמבקשים לשחק איתי. לא הכל באשמתם. גם אני ניכרתי את עצמי. התשוקות שלי הסירו ממני את הדבר הבסיסי ביותר. התמימות. התיקווה. הותרתי אותה בכמיהה הזו- מול הציור. ונפשי חוזרת למקומה. אור היום מתפוגג ואני מגלה שלא הפסקתי ללכת- כמכונה אוטומטית. אבל יש כבדות פנימית חדש: רסיס נשמה שהשתחרר מהציור והתיישב בלוח חזי. התמימות שבה. היא לא תחליף את החכמה שלמדתי אם כי תוסיף לה.
 
התשוקה שלי למאגיה החלה בכיתה ב`, בגיל 7 בערך. ראיתי סרטים מצויירים ושמעתי על מכשפות. הרשע שלהן לא עניין אותי כמו הכוח. בשלב זה איבדתי את תמימותי. יכולתיי התמקדו בלימוד וצבירת הכוח.
אני מאמין כי לאדמה יש כוח מאגי שהיא צריכה לפרוק. וגם תהליכים טבעיים שקורים בחברה משפיעים עמוקות- האדמה מבודדת מספר ילדים, מפרידה אותם, מתעלת אנרגיה מאגית דרכם ומעבירה אותם דרך השאול והעדן שרק אלו שיצירי הקסם יכולים לחוות. כך מכשפות נולדו, שאמנים, קוסמים וכל אדם שנועד לגשר בין העולם האחר לזה.
 
בניו אייג` כמובן בוחרים לשייף, להאדיר ולהבריק את הילדים הללו- “ילדי אינדיגו” קריסטל וכו`, אבל הסכנה שבשם הזה היא שהוא מסתיר את הסבל, רגישות הייתר והבדידות שכל אחד מהילדים הללו- כולל אני חווינו. לקח לי מעל לעשר שנים לחזור למקום הזה וליטול ממנו את התמימות שלי, ויש כאלו שלא יטעמו אותה שנית, לעולם.
 
ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.