פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-08

 

אחרי כמה שנים של קריאת ספרים- לדעתי לא רק יש בלבול בנושא של טיהור קידוש והטענה, אלא גם הסטנדרטים של הטיפול בחפצים מקודשים באופן כללי בשנים האחרונות מאוד ירוד. עבדתי עם לא מעט חפצים מקודשים- והחדר שלי מכיל מעט כאלה, אז חשבתי לחלוק עם הקהילות הישראליות את מחשבותי. חפץ שעובר את שלושת התהליכים הללו, נועד בדרך כלל להיות מקום מרוכז של אנרגיה, או עוגן רוחני של אנרגיה של אל, אלה או ישות אחרת, בין אם זו בובה על מזבח, שקיק מכיל צמחים, או סתם אבן שנמצאה עם צורה מיוחדת ובעלת משמעות עבורנו- זה לא משנה, אחרי שהדת הממוסדת איבדה את משמעותה, העושר או הצניעות של החפצים המקודשים אינו משמעותי- אלא אם כן מדובר בחפצים מאגיים שצריכים להיעשות בסטנדרט של מסורת מאגית מסויימת. תמיד בספרי הוויקה שמלווים אותנו בתחילת דרכנו, אחרי תרגילי הנשימה העלאת אנרגיה, כדורי אנרגיה ופילוסופית “כל האלים הם אל אחד, וכל האלות הן אלה אחת”, יש בעצם בחטף, את שלושת הפרקטיקות הללו. למען האמת- כל אחת מהן היא לב ליבה של מסורת מקומית ורוחנית שיש לה מורכבות עמוקה- לאדם המערבי זה רעיון חדש ואקזוטי, לאדם העתיק, המידע השטחי הזה שמסופק בחוברת דקיקה היה סוג של עלבון.

טיהור: לעשות נקי. לא תמיד טיהור דרוש. אם החפץ מגיע ישירות מאימא אדמה, אבן למשל, הכוח שלה נמצא במטען האנרגטי שלה. אם אתם לא כריתם אותה, אז היא עברה אנשים, מן הכורה אל המוכר וזה דורש טיהור קל. גם אם מדובר בחפץ מיוצר או יד שנייה. מרווה בוערת, מים נקיים שמשמשים לטיהור מאז שיש אנושות תערובות אניס לניקוי וכדומה, תמצאו את השיטה הטובה ביותר עבורכם- אבל הרמז הוא: תמיד תיגשו למקור הטבעי ביותר. ליד ביתי יש מעיין טהור של מים זכים, שם אני טובל את החפצים העמידים למים שדורשים טיהור. מכיוון שאינכם חלק ממסורת, אתם תצטרכו לגלות את הדרך הטובה לכם, אבל רצוי להשתמש בטבע מסביב. אדמת חמרה טובה גם היא לטיהור והגנה למשל. הטיהור מוחק זיכרון- משאיר דף לבן של אנרגיה שמאפשרת “תיכנות” מחדש.

קידוש: פועל, לעשות קדוש. דבר זה נותן כיוון למטרה המאגית של החפץ. במובן מסויים קידוש זה לא המילה המתאימה. קידוש מתאים יותר למילה האנגלית Sacrifice- מלטינית, לעשות קדוש- כדי לעשות משהו קדוש צריך להקריב משהו. ככל הקורבן יותר גדול כך האנרגיה של החפץ יותר מכוונת ויותר עשירה. הקורבן הזעיר ביותר ללגבה הוא שלושה רגלי עוף. לא אקדש חפץ ללגבה עם פחות ממנחה כזו. האם האלים/ כוחות הטבע שלכם מבחינה מסורתית דורשים מנחה גדולה כזו? לאש אפשר לשרוף דברים- למים, אפשר להשליך משהו לים. באדמה אפשר לקבור ולאוויר- אפשר להשאיר במקום גבוה: למשל, לאובטלה האור הלבן הגבוה ביותר, יש מזבח במקום הגבוה ביותר בספריה שלי- בשל טבעו האוורירי.

הטענה: הקורבן נותן את תחילת האנרגיה לחפץ, ועכשיו האלמנט המאגי: יש צורך לשבת במדיטציה, להעלות אנרגיה על ידי השרשה לאדמה, ומציאת ה”לבה הרוחנית” והכנסתה באמצעות רצון ועיצוב אנרגיה לחפץ. כך אני מקדש: בובת לגבה שהכנתי למזל לדוגמא. היא עשויה מחומרים קנויים ומלוקטים, אז היא טוהרה (במיוחד שיהלומים יכולים להביא מזל, אבל יהלומים מושגים באמצעים לא כשרים לרוב ועשויים להרוס הכל- אז אני מטהר ומקריב חלק מהם, כדי להשתמש בהם), קודשה על ידי לגבה, והאנרגיה הזו עוצבה על ידי הרצון שלי להביא מזל לנושא הבובה.

(סרטון מוסף לא קיים)

ארדן,

של הגן