פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-01-12 18:09:48

“כאשר אמות

לעבור למהות אחרת-
יפרד הכרמל האי נראה
שהוא כולו שלי,
כולו תמצית האושר
שמחטיו, אצטורבליו, פרחיו וענניו
חקוקים בבשרי-
מן הכרמל הנראה
עם שדרת האורנים שיורדת לים."*

*(הכרמל האי נראה, משירי זלדה, 1971)

כמובן שזה התחיל עם רצף ארועים אקראי למראית עין, כמו השיחים שבחצר האונסילית של הפיות. הצורך לא היה שלי לבדי כמובן. התלמידה היקרה שלי הייתה זקוקה לפיגיון טיקסי- כלי בסיסי של ניתוב אנרגיה של המכשפות. תיכננו את המסע שבועיים מראש, ביום שהתחיל בסיבוב הקניות הרגיל שלי, ובזעם שבו גיליתי שבחנות הטבע שאותה אני פוקד בצורה ישירה כל שבוע אזל (שוב) צמח מהותי לאמנות המאגית. לפחות זו שלי. 

“אז בקיצור חמודי,” אמרה שושנה המוכרת “כל הצמחים שלי מגיעים מבית מרקחת בתל אביב, בית מרקחת הנביאים.” אישה טיפשה! אני לא יוצא מהבית, והפעם בשבוע המסכנה הזו שאני טורח להזיז את עצמי לכיוון העיר זה בגלל שנגמר לי השוקולד ובין כה וכה אני הולך לאזור! אוי… אני לא יכול לעבוד ככה!<

“מה את אומרת, אבל את יודעת שיש עניינים דחופים ומטופלים שאני לא יכול להשאיר מאחור.” היא מהנהנת, ואני יוצא מהחנות.

היה תיכנון עתיק למדי לבקר גם את החנות שמייבאת את המלאי הכי גדול של אבנים ארצה- סטונאייג`, תמיד יש צורך בעוד אבנים ללחשים ולכישופים שלי. וחוץ מזה… אני מתתי לדעת כמה עולה אופל שחור,לדעתי האבן הכי קסומה ויפה בעולם, למרות החזות השטנית למדי שלה. היו חסרים לי חפצים כמו נרות שחורים ושאר דברים, אבל זה מעולם לא היה חשוב מספיק כדי שאני אסע לבד. כי אני לא נוסע לבד. הרגשות של האנשים יתקיפו אותי, ואני שקיבלתי את “מתת” הראייה המיסטית לא עומד בזה בקלות היחסית שאנשים אחרים יכולים. פעם קראתי שהלחש הראשון שהדרואידים למדו זה הגנה מרגשות של אנשים. אני צריך גם אחד כזה. המיזנטרופיה לא הולמת אותי. אני אאלץ ליצור פיתרון קבוע לזה. בכל אופן, אז אחרי דיבור עם אנבל המכונפת (מעתה תכונה א”מ או התלמידה שלי, או פשוט בשם הסוררת) הוחלט על תאריך של ה-6 לינואר. המסע לתל אביב האי נראית.

שש בבוקר. הדפסתי את רשימת האוטובסים, את כתובות החנויות הרצויות, ואני נוסע באוטובוס. אני חש בחילה קלה בגלל שאני לא מסוגל להכניס פירור לפה שלי בבוקר, אני די יצור לילה, אני מתרכז, והבחילה עוברת.

אני עולה על הרכבת, היא מתקשרת ואומרת שהיא אולי תאחר, אבל בסוף היא לא. אני לא מופתע האמת. יש לה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה רק אם היא תקרא לזה, ליכולת הנדירה הזאת (נדירה בצורה טבעית קיימת אצל רוב המכשפות) קוראים המחשבה הקוראת. קרס זהב חד שיביא אליך את משאלות ליבך. היא עולה על הרכבת אבל לא יודעת בדיוק איפה אני יושב. היא תמצא אותי תוך שניות. דבר לא ימנע ממנה. אני לוקח את הזמן שהיא לא איתי להמהם לחש הגנה מפני רגשות של אחרים. אני לא אקרא אותם או את המחשבות שלהם אם לא ארצה בכך.אני רואה אותה. היא לובשת בגדים שלא היו מתאימים לאף אחד אחר, חולצה אפורה עם הדפס , חצאית קצרה, מעיל ווניל וצעיף צעקני למדי. היא באה לכיווני כמו מלכה, שיערה המדהים זוהר. ויותר מגבר אחד מביט בה. וכשהיא מתיישבת לידי, המשרתת האנרגטית שלי שריעת אומרת: הנה הצעירה, באה להזכיר לעורב השחור שהוא זקן. היא מצחקקת. אני משתיק אותה במחשבתי. אני באמת לבוש שחורים. הנה, כמו זוג זקנות שהולכות לשוק.

אנחנו יושבים ברכבת ומעלים ספקולציות שונות על אנשים אלו ואחרים וכמה הם יראו חמודים במצב זה או אחר, ואנו מגיעים לתל אביב. אנחנו יורדים מהרכבת, מוצאים שירותים ומחליטים שמכיוון שסטונאייג` נמצאת ברמת גן, שנתרכז בה קודם. אתם בתל -אביב הנראית עדיין אתה יודע. אני יודע. המוני אנשים, והלחש שלי מחזיק מעמד. זו תחושה נעימה של חופש לדעת שישנם אנשים זרים ברחוב. אנחנו הלכנו לשירותים, ואז נסענו לקניון רמת גן. ליד הקניון וליד המגרש של רמת גן. בקניון רמת גן א”מ חוטפת כריך ענקי (בדיוק, אבל בדיוק כמו שהיא רצתה. כמה מפתיע, אני מתפלא שהיא בכלל טורחת להתלונן על משהו. עד שהיא מצליחה לנסח תלונה היא מקבלת את מה שהיא ביקשה מלכלתחילה.) ואני מוציא קצת כסף בכספומט, שהיה מקולקל ועשה לכול העולם חוץ ממני (מפתיע), ואחרי שהיא שבעה אנו יוצאים לרחוב. “תראה לי את הכתובת הזאת.” אני מראה לה את הדף שהדפסתי. אנחנו הולכים בדיוק בין הקניון לאיצטדיון. וכלום. “אולי בצד השני של הכביש” אבל העיניים שלי לא קולטות דבר. אני לא מתפלא. קצת קשה למצוא את הכניסה לתל אביב *הזו*.

אנחנו עוברים צד, ומוצאים שלט קטן: “סטונאייג`” עם חץ לשלט אחר. ולאחר…

ולבסוף אנחנו מגיעים לחנות פוטונים. המוכרת בשנות השלושים המאוחרות שלה, מסתכלת עלינו, במבט מוזר כי היינו בחוסר התמצאות מוחלט. “אם אתם מחפשים את סטון אייג` אז זה המסדרון ההוא שפיספסתם.” אה.

אה. תל אביב האי נראית, סוף סוף.

המסדרון נפתח לחנות ענקית. אני מוציא את רשימת הקניות שהיא כתבה.עכשיו מה אני צריך? גנרטור קווארץ, ספיר…לפעמים היא נעזרה באינטואיציה החושית שלי, אבל לרוב היא מצאה את האבן שלה לבד. היינו בחנות המדהימה הזו זמן רב, ידעתי שאנו זקוקים לסבלנות, כי זה גם תרגיל מצויין לאינטואיציה שלה. הרמתי אמטיסט והשלכתי אותה לסלסילה קטנה של אבנים שהתחלתי לאסוף. מידי פעם דיברתי עם הסוררת  כדי לעזור לה לבחור אבנים. “אבן הירח הזאת לא ירחית מספיק” היא מצהירה בחצי יאוש חצי גזרה. אני שולח את היד לסלסילה הענקית ומוציא משם את אבן הירח היחידה שהייתה ממש ירחית מספיק. היא מרוצה אבל מחפשת משהו יותר ירחי מאבן ירח. היא נעשית ממש טובה אתה יודע מזכירה לי שריעת. אני יודע אני אומר לעצמי באנחה. מבין הדברים היותר טובים שקניתי היה טירובליט עם תופעת אופל עליו, וגוש יפיפה של לברדורייט עם להבה כחולה. השאר היה די בסיסי ואבנים שקשה להשיג במקור אחר. היא קנתה די הרבה אבנים אבל בהתחשב בעובדה שהיא מתחילה ואין לה כמעט כלום (מלבד כמה ניקורים של אבן פה, אבן שם בחנויות מיסטיקה זולות באזור מגורי) ואז ראיתי אותה מנסה לבחור בין מטוטלת שקופה לבין מטוטלת אמטיסט. היא מביטה אלי בשאלה. אני מסביר לה את ההבדלים, ואני אומר שתלך על האמטיסט כי זה לא קווארץ. “ברור שזה קווארץ!” קופצת המוכרת הבלונדינית עם האף הרחב ממקום מושבה, “אנחנו לא מחזיקים פה בדולח.” רמזתי לה לקנות את המטוטלת של הקווארץ כי שקיפות כזו מאוד נדירה ובמחיר כזה זול. אתה תשתמש בזה אחר כך ממזר שכמוך אומרת הפמילארית שלי ולוחצת על כתפי. ברור. המוכרת גם מסבירה לאדם צעיר עם מימיות על איך משתמשים במטוטלת, “אבל זה צריך לבוא מלמעלה, אחרת ההשפעות הן שליליות”. אני הולך לכיוון השני לכיוון הקיריסקולה, מבריש את ידי על גבה של א”מ ואומר לה להקשיב בהומור ציני. היא מחייכת ומהנהנת. היא כבר מבינה ממזמן שטוב ורע וקרמה זה זבל שמכניסים לאנשים לראש. כרגיל כמו בכל חנות כל שלושת המוכרים סביבי. מוציאים קופסאות תצוגה, ומחזירים אותן למקום. אני קונה גרנט אדום לשיבוץ ואמטיסט מלוטשת שמאוד מוצאת חן בעיני. שלא לשכוח רוזקווארץ מאכות מאוד מאוד גבוהה עבור כישופי אהבה לחשי רגש, המומחיות שלי. אני צריך להתפלא? בשביל “הקטע” של ההתרשמות אני “קורא” את אחת מהלקוחות בחנות שפשוט בהלם מזה שאני מסוגל לדבר איתה ועל היחסים שלה עם הבת הבוגרת שלה ועם המריבות שלה איתה בלי להכיר אותה. דיברנו עם המוכרים על עוד כמה נושאים שאין בהם חשיבות רבה, גיליתי את המחיר של האופל השחור כמו שרציתי,(600 דולר!) ויצאנו מהחנות. אבל לא יצאנו מן החנות אל תל אביב. זו הייתה תל אביב האי נראית. הייתה רוח לילה של מדבר, והאנרגיה של כל הסביבה הזינה אותי, חיזקה אותי, כמו כף יד אימהית.

אני עדיין תוהה אם היא הרגישה בזאת, כי זו ארץ הפיות האמיתית, ממש תחת אפינו. ולאלו שמעוניינים: הנה האתר של החנות,

<a href="http://stoneage.co.il/Default.asp?c=12015">http://stoneage.co.il/Default.asp?c=12015http://stoneage.co.il/Default.asp?c=12015″>http://stoneage.co.il/Default.asp?c=12015</A

והפורום של הקריסטלים בתפוז שמנוהל על ידי בעלת החנות:

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=417

הספר שהיא כתבה על הנושא מרתק, ודאגתי להשיג עותק שלו לתלמידה שלי, שהוא המדריך הטוב ביותר בעברית בנושא שאני נתקלתי בו, והוא נכתב מתוך אהבה אמיתית לאבנים. מה שנתן לי השראה רבה בנוגע לשימוש בהן.

אתה פשוט חייב לפרסם כל מה שעולה לך בראש, מה מכשפה שלי? כן שריעת, אבל זה לטובת הכלל אחרי הכל

התחנה הבאה הייתה דיזינגוף. בדרך השקפנו על בית מרקחת הנביאים, שהיה התחנה הבאה שלנו. אבל קודם נכנסנו לקניון. אני קניתי לעצמי אוכל סיני, א”מ לימונדה, והתיישבנו על המדרגות, הרחק מהאנשים האחרים. מה שהפליא אותי זה שהמדרגות היו נטושות יחסית. דיברנו על נושאים יפים, ונושאים כאובים שלא ידונו פה, כולל תוכניות לכישופים עתידיים שאולי נזדקק להם, כדי לשנות את המציאות בנקודות מפתח, כדי שהראייה האמיתית, לטובה או לרעה תהיה שלנו. אחרי שסיימתי לאכול במומחיות עם הצ`ופסטיקס, (עם מעט לכלוך יחסית) זרקתי את השאריות לפח, ולמרות שלא היה ברור לחלוטין מבחינת הסביבה, המצוד אחרי הפיגיון הטיקסי (את`מה) של א”מ החל. היא ממש רצתה למצוא את הפיגיון, לא הייתי מופתע, היא ממש הייתה זקוקה לאחד לפעולות הבסיסיות ביותר בתרגילים של המאגיה. וגם פיגיון שכזה שמיועד כולו למאגיה הוא סוג של סמל. במסורות מסויימות הוא נחשב לכלי המקודש ביותר והוא בעצם הסמל העתיק של לחתוך את החיבור לישן וליצור קשר עם החדש. אז אחרי שסרקנו את הקניון העמוס לעייפה היא הייתה חסרת סבלנות ועייפה. נעצרנו ליד ספסל והיא והתיישבנו, תוהים שמא להכנס לחנות שמולנו. החלטנו שלא והמשכנו לבית מרקחת הנביאים. נכנסו והיה תור. הסטתי את מבטי וראיתי תצוגה של כלים וצנצנות של תרופות עתיקות והתחלתי להתלהב ולומר לא”מ מה הן. חלק הכילו בעבר תרופות מבוססות רדיום, חלק חלתית (asfotedia), וחלק כינין שעשוי מקינמון צילוני. אחת מהלקוחות הסתקרנה ושאלה, אז הסברתי שזה מאותה משפחה כמו של הקינמון הרגיל. המוכר הסביר את התכונות המופלאות של צמחי האמזונס (אדם מבוגר שמשתמש במקל הליכה), בזמן שאיש צעיר יותר הלך להביא לי מאה גרמים של וורבנה רפואית. א”מ שכחה שהיא הייתה צריכה גם, והיא לא עשתה רשימה של צמחי מרפא שהיא צריכה כי היא לא התעמקה בנושא זה כמו האבנים. בנתיים בזמן שציפינו יותר מידי זמן, זה שירות זה? התחלתי להרגיש את הלחש האנטי אמפתיה מתפרק לאיטו. הרונות של העוצמה ששירטטתי בידי באו מאוחר מידי. הלחש נשבר. א”מ הביטה בי במבע סימלי לחלוטין שהביע את כל מחשבותיה בזמן שהסברתי לה על הצינצנות. היא נקרעה בדעתה ל-2. צד אחד אמר שזה ידע שיכול להיות שימושי בעתיד, ואין אולי אף אחד שכבר זוכר מה כל צמח ותרכובת עושה. מצד שני האישה/קיסרית המטרופוליטנית שבה הביטה בחוסר סבלנות. שני עולמות. אחד קסום ומלא רצון ללמוד, ושני תוצר של החברה המודרנית שמלאה הפתעות, ומחפשת את החיזוק החיובי והמיידי. היא פשוט מדהימה בשילוב הזה שלה. כבר ברור איזה צד אני מחפש לחזק. כשמוכר הצעיר חזר עם הצמח, התלמידה שלי ביקשה לעצמה גם מהצמח שלי, ואני הוספתי כמה צמחים שנזכרתי בהם מהרשימה (שאיבדתי). כשהוא הלך דיברתי על צמחי האמזונס עם המוכר. התלמידה שלי כמעט איבדה את הסבלנות. היא צריכה את הפיגיון שלה. קיבלתי את מספר הטלפון של בית המרקחת. אני אזמין מהם צמחים בדואר להבא. ונראה את שושנה מהחנות טבע מיללת שאני לא קונה אצלה צמחים יותר..

יצאנו מבית המרקחת. ישבנו על ספסל מול הכביש הראשי. עדיין היינו בתל אביב האי נראית, אבל הממשות של העיר נכנסה בפלאשים קצרים לעולמי. א”מ הוציאה סלסלת תותים ששרדה באורך פלא נסיעה של שעתיים וסיורים של 5 שעות בערך בתל אביב, ונחנו ואכלנו על הספסל. אני האצתי בה לנסות את המטוטלת החדשה שלה, כדי שזו תוביל אותנו לפיגיון שלה. ידעתי שהיא תרגיש הרבה יותר טוב אחרי שתמצא אותו. וידעתי שהיא גם תמצא אותו. היא נתנה לי מבט אכול תוכחה עצמית. במבט הזה היה את כל התרגילים המאגיים שהיא לא עשתה, את כל הדברים שהיא לא הצליחה בהם, ואני דרבנתי אותה הלאה. בדרך קנינו מיץ תפוחים לשיקוי שרציתי ללמד אותה. ובזמן שהלכנו אחרי המטוטלת, ראיתי אנשים יותר ויותר מוזרים. אנשים יותר גותיים מצד אחד, יותר אנשי לילה (היה רק 5 בערך) אנשים ששייכים לעולם הבלתי נראה. בלי דעת היא הובילה אותנו לתוך תל אביב הבלתי נראית. עמוק יותר ויותר. האנשים השתנו, האור נשתנה, החנויות נשתנו, ואז פתאום ראינו מישהו נוסע על סקייטבורד ברצף מלא אנרגיות. ואז נעצרנו. המטוטלת הובילה אותנו לסטודיו קעקועים שבפניו הייתה תיבת תצוגה של כלי נשק זה נראה מבטיח אמרתי לשריעת. בטח שזה נראה מבטיח, זה פה. ואז, הנערה נכנסה לחנות והמוכר פתח תיבת תצוגה ליד החלון ראווה. הנערה בחרה פיגיון מעוטר בדוגמא פשוטה אך אלגנטית, הנערה הוציאה את הפיגיון מכסותו. הנערה הפכה לכוכב זוהר. האור של ההילה שלה הכאיב לעיני.היא מצאה את זה. לבד. בלי עזרה מאגית ממני. בלי טיפת אנרגיה, זה הרגע שלה.אם יכולתי לקחת רגע אחד ולמסגר אותו בקריסטל, זה היה הרגע הזה. ההבדל הדק של בין נערה לקוסמת, בין פשוטות יום יומית לקדושה. ברגעים כאלו אני דומע, כי אני לומד להאמין בחדש באמונה שאינה פונה לשני פנים במאגיה.

ומכאן יצאנו מתל אביב האי נראית, אל מקום אי נראה אחר, הבית שלי.

אבל זה כבר סיפור אחר, למציאות אחרת.

שלכם, ארדן.

נ.ב.

אנבל המכונפת כתבה על היום הנהדר הזה בלשונה שלה. אנא הסכיתו:

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?folderName=wingedannabelle&EntryId=274682