שניים משירי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-01-15

ללא כותרת.

הייתה ניצת ורד,
אותה תפסה הצינה.
זכה וזוהרת, 
הייתה תחת כסותה.

ואחיותיה שניצלו,
פרחו בעוזן:
מניצן, לשושנה
לפלא הגן

והניצה בודדה
וזרה. לעולמי נצח
נגזר גורלה.
לא לפרוח ולזרוח
כשאר הגן,
אלא להשאר כמו שהיא,
>כמו מאובן.

והגיעו ימים,
וחלפו עונות ושושני
הגן, אינן צעירות.
כמשו עלים בקיץ הגן
והניצה הקפואה
זהרה לעומתן.

והקרח נסוג,
אין מגן או תיקווה,
והניצה כבר לעולם
לא תהיה שושנה.

ריקבון של טבע, 
פשה בכותרתה
ועלעליה הצטרפו
לאחיותיה לזרא

לזכר האריה.

אני יכולה
לנקב את נפשך
במילים,
חניתות האור.
מדוע עולמך,
כזה לבן או שחור?
האם עבותות
אור ואהבה,
נפלו למתכת
לזפת שחורה,

ומדוע קסמיי
אורות השלכת,
ולמה ניצחוני 
מר כבלדונה?
אולי ההד החלוש של
לחשי ישמע על ידי
השדים שמאכלים את בשרי?


אולי טעותי תשכח,
ושלווה, כן שלווה תהיה שלי?

ואולי במומי האשם
הכבד, מזרועות
אלוהה, כוחי
אאבד, מטבעות הירח
יזרמו תמיד, אם או לא,
אזכה להעיד.

ועתה, אלך לאיבוד
באוקיינוס מחשבתי.

מקווה שתהנו משירי,

אם כן אוסיף עוד מפעם לפעם.

שלכם, ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.