פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-27

ארץ המתים- עולם המתים ללא אהבה.

“אני לא רוצה לנדנד…” אמרה אנבל, “אבל איפה בדיוק חדר המראה?” שריעת הביטה מסביב. מסביבה אולם שלם נמשך מעבר למה שעין אנושית יכולה לראות שבו אנשים- גברים ונשים לבושים בשמלות ובגדים של תקופות עבר רוקדים לצלילי מוסיקה חרישית ועדינה. הקטה בירכה אותם לשלום ונתנה לאנבל את המפתח לאולם המראה שם הם יגלו מידע נוסף על המשימה שלהם- להציל את הגבירה של הגן, שריעת הייתה המשרתת שלה, ואנבל הייתה תלמידה של הגילגול הנוכחי שלה- ארדן.

שריעת הצביעה לכיוון מסויים. “שם.” במקום בו היא הצביעה דלת שחורה נחתה על הקרקע במהירות על קולית. אנבל התאימה את המפתח לדלת, והיא נפתחה, מגלה מעין שער למערה מוזרה מאוד. המערה הייתה מרוצפת בשברים של כסף טהור ומלוטש, כמו מראה. חלק היו מעוותות וחלק ישרות וחלקות. בין קווי החיבור של הכסף היו עורקים של אבן חן מסוג אופל. חלקן בצבע שחור, חלקן בכחול וחלק לבן או סגול בהיר- עם זהרורים עדינים בשקיפות האפלה שלהן. המערה הזאת נראתה לאנבל כמו המקום הקסום ביותר בעולם באותו רגע. “המקום הזה הוא כור הקסם. מפה כל המאגיה נוצרה, במרכז המערה יש את הקדירה של הקטה שם נוצרו…” אנבל הסיחה את דעת עצמה כשהיא הביטה לרגע באחת המראות. “כן, שיהיה. אנחנו הולכים לשם? יש פה פשוט מלא מראות, ואין לי מושג לאיזו היא התכוונה.” שריעת צחקה צחוק לבבי. “המראה האמיתית היא לא מראה.” אנבל לא דיברה בזמן שהם הלכו במערה עצמה. זה היה נדמה כאילו הם הולכים במעגלים. בתחילה רחבים ואחר כך צרים. חוש המרחב של אנבל מאוד מפותח, והיא חשה בזאת. “המקום הזה… הוא מעין… ספירלה?” שריעת ענתה “אכן. אמרתי לך שהמקום הזה הוא רחם הקסם.” לפתע לאנבל נזכרה בסמל שהיא ראתה פעם. דמות האלה עם ספירלה בביטנה. אז זה לא היה סתם חלק מהעיצוב… זה ממש היה בעל משמעות מלבד אפקט הרטרו… וככל שאנבל קרבה למרכז היא שמעה קולות רמים יותר ויותר: חלק היו של נשים, וחלק של גברים- והם הדהדו כמו פעמון על מראות הזכוכית של המערה. חלק מהקולות היו משפות שהיא לא הכירה. אבל רובם היו מוכרים. מוכרים כמו תחושת עורה שלה- אלו לחשים. כל לחש שנאמר בעולם וביקום שרר שם, במקום של אדמה וקסם. לבסוף המעגלים הספירלים נעשו קטנים יותר ויותר עד שהם הגיעו למחסום.

זה היה סלע מוצק. והסלע זז ונפתח בצורה אופקית. מעברו נראה גלגל עין אדומה ונוראית. קול נשמע :”מי מחלל את קדושת המעגל הפנימי ביותר של הקסם?!” שריעת צחקה. “ביילור, זו רק אני ותלמידה של הגבירה. אני בטוחה שהקטה תרשה לנו להציץ בקדירה שלה.” ביילור מיצמץ. “היה לי יותר טוב בתור מלך הפומורים.” שריעת ליטפה את גלגל העין הענקית ואמרה: “היית צריך לחשוב על זה לפני שהצצת במעשי המכשפים.” ביילור פשוט נאנח והתגלגל הצידה. שריעת החוותה לאנבל “התאונה המאגית הנוראית ביותר בהיסטוריה לטעמי. הוא קיבל מבע שהורג כל מי שרואה אותו. הוא שמר את העין סגורה ולקח עשרה אנשים להזיז אותה. מחריד. אחרי שהנכד שלו הרג אותו, מה שנובא אגב (היא הדגישה את המילים האחרונות וגילגלה עיניים- היה נדמה לאנבל שהיא שומעת שאגת תיסכול ממרחק) הקטה פשוט שמה את העין שלו פה. שומר מעולה. אף אחד לא מחטט בדברים שלה ככה.”אני צריכה להשיג אחד כזה” חשבה אנבל. לבסוף שתי הנשים הגיעו לחדר עם תיקרה נמוכה והוא מקומר ועגול. בחדר לא היה דבר מלבד קדירה חלודה במרכזו- וקירות הכסף אופל מסביב. אנבל הביטה בקדירה. זו החלה להתמלא במים. “מה אני צריכה לעשות?” שריעת התחיל להתפלסף שזו מראה לעצמה ומגע שלה יעביר חלק מהמהות למים… אבל אנבל קטעה אותה ונגעה במים. המים זעו ורחשו…

העולם האסטרלי- מישורי האפר

האביר שיוס אלכסנדר גלדיוס רכב דרך מדבריות לוהטות, והרים קפואים, עם מטרה אחת בליבו, להפוך אחד עם האדם שהיה בעבר. הוא היה צריך להגיע לאהובתו משכבר הימים שתפגש איתו בפונדק “העץ הישנוני.” מקום המפגש ההכי אפל בממלכה הישנה. שם הוא יפגש עם מי שאהב יותר מהחיים בעצמם, כדי להציל את הנסיכה במגדל הנופל… אבל הוא לא שם לב כאשר הוא יצא ממחנה הצוענים שגוסטבו החווה לעברו וקיבל כסף מדמות אפלה- בברדס אפור.

סוסו הלבן מעד ונפל. שיוס הרגיש את הכבל הדק אך החזק כפלדה שרמכו נפל עליו. הנפילה הכאיבה נוראות. הוא היה בשריון קשקשים מברזל והשתטח על האדמה סילעית. המכה בראש החלה מקהה חושיו. המילים האחרונות ששמע היו “אולי הוא לא יוכל לשמש כעבד מדרגה ראשונה… אבל הוא יספק.” קול צחקוק נשי וענוג נשמע ברקע ועבר לטון מצווה באופן מיידי. “אספו אותו. הסופה מגיעה והוא יהיה כבד בשריון הזה.” והאפלה סגרה עליו.

העולם האסטרלי- עיר לא ידועה.

עמדתי מולה. כס השיש זרח בלובן וניצנץ באבנים ירוקות כטחב. ראשי היה זקוף.

“אז? השגת ראיון איתי. מה את כבר יכולה לרצות ממני?”

המלכה ישבה עם נץ ותיקנה נוצה שבורה שלו עם מעט שרף וקיסם מוכסף.

השומר זעק בקול רועם: “דברי כשידברו אליך! המלכה תפנה אליך בדברים ורק אז רשאית את לדבר אליה בחזרה.”

חייכתי.

“אצלכם אני מאמינה ברגע שהורגים מישהו מקבלים את מעמדו. הרגתי מאג רב עוצמה ואני דורשת את הזכות שיש למאגים לפנות אליך בדברים. אני קדושה כאן. והטיפש הזה היה צריך לדעת זאת. עכשיו אני מצווה להוציא אותו להורג.” השומרים הביטו אל המלכה. המלכה החוותה במו ידה לעשות כדברי. עצרתי אותה ברגע האחרון. “תלמד לקח.”

המלכה נתנה את העוף הטורף למשרתת ואמרה לה לא לתת לציפור לעוף שלושה ימים.

“אז למה את פה? אני נוטה לחשוב שזה מגיע לך. את הרגת משלנו בעבר.”

“כן,” עניתי “אבל זה רק בגלל שיצור המטונף פלש לגן שלי. הוא רדף אחרי גמד מסכן…”

“שגנב מאיתנו טווה לחשים.”

“אני לא מאמינה שתתחשבני איתי על צעצוע! מי שהרגתי לא היה חשוב. וגם אם כן כרגע אני יותר חשובה ממנה. אני מצווה עליך לשחרר אותי מיידית ולהשיב את כוחות הכישוף שלי!” המלכה חייכה. “כן, איך זה להיות מאגית בלי כוח קסם? ציפור בלי כנפיים אולי? או בן אנוש נכה? ספרי לי על זה. אבל לפני השיחות הקטנות אני מציינת שהסיבה היחידה שאת לא נהרגת על המקום זה שקטלת את וולנדריוס ואת תשפטי כאחת מאיתנו. את רשאית להביא בת לוויה אחת, ואלוף אחד… אם הם יצליחו לעבור את ההגנות לארמון שלי זאת אומרת.” היא חייכה חיוך עם שיני פנינה לבנות. “את… את לא רוצה שום דבר? הסיבה היחידה שאני פה זה בגלל שאתם גוססים ואתם יודעים את זה! מאז נפילת העממים הקדומים את רוצה לשלוט בעולם החיצוני ורציתם לכופף מאגית רבת עוצמה למטרה שלכם! גילתם את המטרה האמיתית של הגן- שער לעולם החיצוני. אבל אני לא אכנע. לא אתן את הגן שלי בידכם!” המלכה חייכה ברוגע נוכח הרוגז שלי. “המטרה העיקרית הייתה להביא אותך מולי ולבקש את הגן ממך. אבל מכיוון שהרגת מישהו משלנו, אני חושבת שאני יכולה לדרוש.”

גונג נשמע. הראיון נגמר. השומרים ליוו אותי לדלת. אני חופשיה ללכת בעיר. היא מוגנת וגם עם כוחות המאגיה שלי לא הייתי מצליחה לעולם לעבור את המכשולים שמסביב. הלכתי לאחד הגנים התלויים של העיר. רק כאשר ווידאתי שאף אחד לא רואה אותי הרשתי לדמעה מרדנית של תיסכול לזלוג על לחיי.

העולם האסטרלי- רחם המאגיה.

מתוך הקדירה יצאו שלוש נשים במשולש שווה צלעות מושלם. כולן נראו כמו אנבל… אבל הן היו… אחרת. כולן עשויות מהנוזל השחור שרחש בקדירה. אחת נראתה כצלמית מושלמת של אנבל. שנייה הייתה עם כנפי נוצות מסודרות וענוגות והשלישית נראיתה עם כנפיים קרומיות כמו של עטלף. כשהן דיברו המילים שלהן נכתבו ביד נעלמה על המראות מסביב וזרחו באור כחול בוהק.

אין מנוחה לבת האלים,
לעולם היא נדה וזעה.
רק מותה יביא שלוות עולמים,
רק זה יסיים צער מדיאה.

היה ברור לאנבל על מי מדובר. אבל היא לא בדיוק הבינה את פירוש המילים- למדיאה… ארדן צפוי מוות, כן, אבל היא רוצה את זה? למה? ואז אנבל ללא הכנפיים דיברה:

אך יש לתקון! בלי צער.
תציל אותה אהבת הנער,
הוא כאן להצילה, אנא הביאי
אותו אליה.

אנבל עם הכנפיים הקרומיות פתחה ואמרה:

העם היפה לקח אותה, למחוזות בלי שער
העם העלפי חטף אותה, והיא אבודה-
אבל רוחה של מדיאה- ארדן, נמצא באורת` שנדלר.

אנבל עם כנפי המלאך היפות אמרה:

אבל לשם פעמייך אין לשים,
כי יש שי ומבחן, עליך לגשת מיד,
לטירת העגור הלבן.

המראות התאחו סביבה. עורקי האופל נעלמו ונוצר שער לממלכה שיש בה ארמון יפיפה דמוי פגודה. אנבל צעדה לשם, לפני ששריעת יכלה לעצור אותה. היא ראתה שם גם את ארמיס שרץ להזהיר אותה מפני המקום הזה- ונכשל. כשהיא הגיעה המקום היה אפלולי ונראה כי הגשם יתפוס אותך בכל רגע. טיפה אחת נשרה על ידה. והעולם התערפל מגשם ורוח קרירה

העולם האסטרלי- הגן של מדיאה.

המים רחשו בבריכה ושינו צורה למראה הסמל המאגי שדיינהיר ציירה. המים נעשו אפלים ונתגלתה תמונה נאה של מדיאה. עורה צחור ושיערה כהה, וסביבה חמישה מכשפים עלפיים שאומרים את מילות הקסם שכולאות אותה לאט בכלא קריסטל לבן. דיינהיר העבירה את ידה על המים התמונה השתנתה. היא ראתה את העלפים משוחחים. המילים “המלכה” ו”אורת` שנדלר” נשמעו בצורה ברורה.

“לאלפי עזאזלים!” היא צווחה. “העלפים לקחו אותה לעיר הבירה שלהם! יש שם הגנות וביצורים שאין לנו סיכוי להעביר שם את עידן בלי כלי נשק ראוי!” הלחש התפוגג ותמונות נעלמו. עידן הביט בהן וחשב לרגע. “עלפים לא אמורים להיות נחמדים ונעלים ומוסריים כאלו?” דיינהיר נדה בראשה וארגוט הסביר: “הדבר הטוב היחיד שיש בעלפים זה העובדה שהם יפים מאוד. חוץ מזה, הם מתנשאים, ציידים קטלניים ואלופים במאגיה ואלכימיה. כל העיר שלהם כמעט בלתי ניתנת לגישה, וזה מעכב את התוכניות שלנו בצורה ניכרת.” דיינהיר צנפה. היה ברור שהיא מאוד עצבנית. “אין ברירה. אם הם לא הרגו אותה עדיין אנחנו צריכים לבזבז את היום הבא בהתארגנות. אנחנו הולכים ליער הכוכב האפל. יש שם משהו עבורך עידן.” עידן פשוט צחק. “כל המקום נראה כאילו הוציאו אותו מסדרת טלוויזיה גרועה במיוחד.” ארגוט שאל מה זה טלוויזיה. עידן הסביר לו בדרך החוצה מהגן. אבל טיפות של סופה החלו לנשור מסביב. די מהר היה ברור שדיינהיר עצבנית בגללה. “זו לא סופה רגילה. יש לפעמים פה סופות מיוחדות שיכולות… לשנות דברים. אנחנו צריכים למצוא מחסה מהר ולמהר ליער הכוכב. שומר החרב שם יגן עלינו מהגשם.”

העולם האסטרלי- אורת` שנדלר אחד מהגנים התלויים:

בכיתי. הדמעות לא עצרו ויצאו בזרם אין סופי. זה לא הגיע לי- כל הסיפור הזה. אני לא אשמה שיש לי כוח ויש לי גן. אני לא צריכה להיות פה… אני צריכה עזרה…

ואז היא הופיעה. חמה, מנחמת היא חיבקה אותי וניגבה את דמעותי בידה. שעה קלה לא אמרתי מילה.

“למה את לא יכולה לעשות שום דבר?” שאלתי לבסוף את האלה האפלה. “אם הייתי יכולה לשחרר אותך ביתי, הייתי עושה את זה ממזמן. האלים העלפיים מונעים ממני את כל דרכי הפעולה ואני לא יכולה להתערב ישירות, אבל אל תדאגי, ההצלה שלך בדרך.” היא המשיכה לחבק אותי. “מי?” שאלתי לבסוף.

וראיתי שהיא כבר לא הייתה שם, הייתי עטופה בצעיף המשי השחור שלה. לבד- והסופה מתקרבת.

המשך בשבוע הבא…

נ.ב שם העיר מבוטא Urth Shandalar