אימא להבה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-25

זה תמיד היה לי מוזר, כשאימא אדמה סובלת הכי הרבה מרגישים אותה הכי הרבה. טועמים את הכאב שלה, וכשהיא שלווה ומלאה בשדות פורחים ואשכולות של פירות מלאי עסיס, קל לקבל את המתנות שלה כמובנות מאליהן. בשבוע האחרון המהות הרוחנית והמדינית של הארץ הזאת נקרעה. שלא תטעו, אני הייתי ממש בעד ההתנתקות. אפילו ציפיתי לה. אבל אז… האנרגיה המאגית שהאדמה דרשה ממני פשוט קרעה ממני חלק עצום. יש אנשים לרפא, יש אדמה לטפל בה. אצלי ואצל חלק גדול מהמכשפות (האדמה יוצרת את המכשפות שלה לרוב למרבית האירוניה) זה התבטא בכאבי ראש- אצל אחרים זה התבטא גם אחרת.

ההורים שלי צפו בבידור ההתנתקות בטלוויזיה ואני פשוט ישבתי בחדר שלי. על המזבח היו מספר חפצים ואני הרמתי את השרביט שלי שעשוי בדולח הרים ומשובץ באבני רובי. הבטתי בו. הרי שרביט זה סמל של שליטה. כלי נשק ביד הנכונה, ועדיין- האם אני שולט במאגיה או שמא המאגיה שולטת בי? כן, שום בקשה או דבר לא נעשה בלי הרצון שלי מאחוריו. ובכל זאת מה הבחירה שלי? האם היא לטובתי, או טובת כל השאר? אני תמיד שואל את השאלות הללו. זה הכרחי כדי להכיר את עצמי ואת המניעים שלי. אם המניעים נכונים אני לא יכול לטעות או לעשות משהו שיהיה שלילי בעיני. אני צריך לדעת למה דברים נעשים, זה יותר חשוב מהעשיה עצמה. אני מניח את השרביט על כן הקריסטל שלו. אבני הרובי זורחות בלהבה אדומה. בראייה המיסטית שלי הכלי הזה הוא פשוט כוח טהור שרק מחכה שאעצב אותו ואשחרר אותו לעשות במערבולת של צבע ולחש. ככה זה, הכלי לא מגדיר את האדם אלא רק את עצמו. אדום של פריחה חדשה. או דם.

החום הורג אותי. כופה עלי שעות במזגן ומונע ממני יציאה החוצה. חמש דקות בשמש והעור שלי נשרף ונשאר מאחור כמו קליפה חלולה וחסרת מהות. אפילו האמבטיות שכה מטהרות אותי בחורף לא מספקות אותי. אני מרגיש מלוכלך תמידית, מסריח תמידית ולא נוח. זה ידוע שיש דבר כזה שנקרא “דיכאון חורף” אבל האם יש דבר כזה “דיכאון קיץ”? אני לא סובל מגע של אנשים בתקופה הזאת של השנה ותמיד יש תחושה שמלווה אותי כמו עננת אדים לחה- של שריפה. תחושה של שריפה פנימית וחוסר רצון להמשיך הלאה. כל האמביציות כמו מתפוררות ואין לי כוח לכלום. רק לכתוב על זה גורם לי להרגיש את זה. וזו תחושה של אש ששום דבר לא יכול לכבות. ניסיתי. אני צריך את החורף, שהגשם שמכה באדמה כמו תוף- והירוק. הטרי החי- שנאבק לנשום את המים שבאוויר בטירוף חושים. איפה זה? ברגעים כאלו אני חושב שזה נעלם מבלי לחזור. החום הזה משגע אנשים. אין כמו ירח מלא באמצע הקיץ עבור זמן מושלם להתאבדויות. באוויר הרענן והרוטט של החורף יש חיים ובאיוושה של רוח הקיץ שמכילה גרגרי חול וקפה וקוקוס מערב הסעודית יש רק רייקנות ומוות.

אני לא יכול ככה.

יש לי אלף דברים לעשות ואני בלי כוח לעשות אפילו אחד מהם.

תגיע כבר סאווין- 31 באוקטוברץ

ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.