פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-30

*מוקדש לדליה רביקוביץ`.

ואולי אחזה בריקוד
בלהות-
אחליף פנים ואחבוש
מסכות.
אברך בתנופה ביד עדינה-
ואקלל עקרות ביד שונה.

גורלי הוא זה- מרכז הרשת-
קורי משי
מפלדה חותכת,
עד זוב דם ודמעות-
אמשיך להטוות מעגל זוועות.

ומה נותר? אדמה וטחב.
ולפתע מול עיני:
חזון של יהב-
אישה זקנה בעדנה
אוחזת,
כוס זכוכית עם תה- במרפסת.
כעץ עתיק, ערבה, נוטלת לגימה.

אך חיזיון הוא זה- בדיה.
לגבי מה שיכול היה.
ובין סלעים, טחב,
צללים של זכרון יחד.

אולי שורשי הזית,
ניצלו.
ואולי מהות חיים,
ניצלה.

אבל למסכות ולפנים נותרה-
רק דממה קפואה.

ארדן.