תכשיט הים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-24

פעם אחת לפני שנים רבות היו שתי מכשפות ומכשף. שלושתם חיו בהרמוניה, שכישורי כל אחד ואחת מהם משלימים. יום אחד האלים החליטו לבחון את חוסן החברות שבינהם. הם יצרו ספיר בגון מצולות יפיפה, והניחו אותו על כן שיש מעוצב במרכז אי באוקיינוס. הספיר היה בעל יכולות מופלאות של קסם ומאגיה. המכשפות והמכשף החליטו כולם כאחד שהם משיגים אותו.

הייתה בעייה אחת. האי היה מכושף שום כלי רכב לא יכול להגיע אליו, לא המטאטאים של המכשפות, לא כוח שינוי המרחב של המכשף. זה היה מבחינת שלושתם עוד שער, שצריך לעבור להתפתחות רוחנית.

מכשפה אחת החלה לשיר. הלחש נתן לה יכולת ללכת על המים. היא התחילה להתקדם בצעדה מהירה כשגלימותיה האדומות מתבדרות באור השקיעה לעבר האי.

המכשפה השנייה שלבשה שחורים הטילה לחש מסובך עם תנועות ידיים רחבות ואלגנטיות. היא הבעירה קטורת עינבר והעשן היה לה ככנפיים, והיא החלה לעוף אל האי ברדת החשכה, כשכל העולם היה שחור וכהה כגלימה ששימשה לה ככנפיים.

המכשף לבוש התכולים פשוט קפץ לים. בלי לחש, בלי קסם, הוא התחיל לשחות לקראת האי.

במרחק של שלושה קילומטרים מהאי הקסם של המכשפה האדומה פג. מים מילאו את גרונה, והיא השתמשה בקמיע מכושף שיקח אותה למקום מבטחים תוך כדי שהיא מקללת את כוחו של האי ואת כשלונה שלה. המכשפה השחורה קסמה פג גם הוא. כוחה קרב אותה אל האי יותר, אבל לחש ההגנה שעליו פרם את חוטי העינבר וגם היא נפלה לים. המשרת שלה, עורב איימתני בא להצלתה ונשא אותה למקום מבטחים.

המכשף התכול הגיע לאי, ונטל את הספיר. הספיר נתן לו כוח. כוח רב. כוח שליטה על האי ועל הימים.

המכשפות- השחורה והאדומה זממו לקחת את הספיר, בקינאתן. אבל הן לא עשו דבר. החברות הייתה חשובה יותר מכל עיקרון או כוח. תכשיט או לחש. אבל האלים לא סיימו לשחק בחברות שלושת המאגים.

ההמכשף התכול התאהב במכשפה האדומה, אבל האהבה שלהם נקטעה באיבה, לא מסוגלת להתרומם לשחקים שהובטחו לה. המכשפה האדומה והמכשף התכול ביקשו מהמכשפה השחורה להתיר את כבלי אהבתם. והיא עשתה זאת.

האלים החליטו לשחק שנית בגורלם של המכשפים, ליבו של המכשף התכול גבה עליו בגלל כוחו. המכשפה השחורה לא התאימה לעולמו יותר והוא דחה אותה מעליו. המכשפה האדומה נשארה לנצח בין העולם השחור לעולם התכול של המכשפים, לנצח במאבק שמימי של אור וחשכה. התכשיט נשכח. יתכן שכוחו פג- ויתכן שהאשם במכשף התכול. עד היום לא ברור לי.

סוף

כשהירח נמצא שם.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-21

אז מה עובר עלי? אני כרגע בערמת ספרים שהגיעה מאמזון. חלק יקח לי שנים לקרוא כי יש בהם משהו כמו 1200 עמודים. הייתי צריך להשאר עוד שנה מאבטח מתקנים- הייתי קורא שם את ספר של 1500 עמוד בשבועיים (באנגלית כמובן ילדים) וכמובן שאני בבית סובל ממתקפות עייפות במחזוריות של כל שעתיים בערך. אתמול ביום שישי הלכתי לסבתא. בדרך עצרתי ליד שיח של יסמין מטפס שניסה להגיע לירח. ביקשתי רשות ממנו לקטוף כמה פרחים. אני מאוד אוהב את ניחוח היסמין ורציתי להביא ענף פורח לאימי שחולקת איתי את אהבת הניחוח הזה. היסמין פחד קצת. זו הפעם הראשונה שמישהו מבקש ממנו רשות. השיח היה על קיר של בית שנחרב ועשוי מאבני בזלת, והוא גדל בסמוך למדרכה שמתחמת כביש ראשי. אלפי אנשים עוברים במדרכה הזאת כל יום. ואז החלטתי לשאול את הצמח שאלה:

“כמה אנשים ביום מריחים את פרחיך?”

הפרח שלח תמונות של אור וצבע למחשבתי והבנתי שבערך ארבעה ביום. ואני מסתכל על הכביש. מכוניות נוסעות- חלק מהר יותר, מהר פחות, כל אחד הוא מודעות ניידת עם מטרות- זה צריך לקנות לפני כניסת שבת, ההוא צריך להגיע הבייתה לילדים, ההיא צריכה להחזיר את אחותה מרופא שיניים… ועל המדרכה הדברים לא שונים. אנשים מוציאים כלבים לטיול וממהרים כדי לחזור לשיגרה שלהם, עיוורים ליופי שנמצא ממש פסע מהם. כמה מהם גרים פה כל חייהם ושוכחים שיש פה את אחד הפרחים הריחניים ביותר בעולם, בושם שהוא תענוג. ואלו שיודעים, כמה מהם עוצרים במירוץ האין סופי של חייהם- כדי להריח את הפרחים? אצל כמה ניחוח היסמין הוא דבר חי ולא זיכרון של ילדות כמו אותו בית נטוש שהוא זכרון למחצה, חלום למחצה?

היסמין מבקש ממני לקחת ענף, ולשתול אותו ליד החלון שלי כדי שבזמן שיש רוח של ערב קרירה- והירח נמצא שם, אדי הריח האתרי יבואו לנשוק למהותי, לבשרי ולחלומי וללחוש סודות מקדם.

לקח נוסף שלמדתי- אני מפסיק להיות נחמד. הייתי נחמד ליותר מידי אנשים, נתתי יותר מידי, והייתי הפיה הטובה של יותר מידי. כן, אני טוב בזה, אבל זה נפסק. אני פשוט הייתי ככה כי הייתי צריך חיזוק חיובי מאנשים אחרים- אבל זה כמו דברים אחרים מנקז ממני אנרגיה- יותר מידי אנרגיה. אני אני, וכמו שהחברה הכי טובה שלי לפעמים רעה בלי להתנצל על זה באמת אני חושב שאני אאמץ את המנהג הזה של הביטחון העצמי הזה. לא לפחד שיעלבו ממני כי אני אני וזהו זה. אני לא חלק מהמירוץ שיגרום לאנשים לשכוח להריח את הפרחים, ואני אל הולך לזרוק הכל לפח, אבל אני גם סיימתי להיות מר- “הפיה הטובה” (נא לראות את שרק 2 כדי להבין בדיוק איזה סוג של פיה טובה ) אני מתחיל לתת לאנשים מה שהם צריכים ולא מה שהם רוצים, וזה הולך להשאר בלי עכבות ובלי צער.

ביום חמישי היה מפגש פאגני- היה כיף להרגיש חלק מקבוצה לשם שינוי. אנשים נהדרים, והפרדוקס הוא שאני מתכתב ומדבר עם רובם שנים כבר, אבל לשם שינוי ממש לראות על מי מדובר, זה בהחלט חוויה. אז הבת דודה האהובה עלי הכינה בראוניז עם כמות שוקולד משולשת (כמו שצריך!) ואני קיבלתי את הפנטכל שלי שהזמנתי במיוחד- ופתחתי לאנשים בטארוט שלי. זה פרס עבורם וגם עבורי. זה יוצר חיבור לנשמה שלהם ואני רואה מי יושב מולי, בכל צורה שהיא, צל, מהות. השתקפות. זו חוויה לראות לתוך פאגנים אחרים, החלומות שלהם, הפחדים שלהם וכל מה שהם. בין אם זה אש לוהטת ומלאת תשוקה, או אוקיינוס של סבלנות אין סופית. זה היה שווה את השלוש שעות נסיעה מטבריה.

ארדן.

נהר הקרח- מוקדש לאורי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-18

אין ווילונות בבית שלי. יותר מידי עבודה לנקות אותם- או כך אימא שלי טוענת. לעיתים אני שמח שאין אותם. כמו באותו הרגע. שורת החלונות מהזכוכית שיקפו את אור הזריחה. גוונים של סגול ואדום וזהב ריחפו סביבה כמו הילה מוארת של להבה וליטפו אותי.

“אני הולך” אמרתי לשריעת. היא פערה את חיוכה הזאבי בחצי חיוך- “אתה תמות”. “אולי…” אמרתי. ללכת לנהר החלומות זה התאבדות- מכל המישורים של המירלוך הגבוה זה מבין המסוכנים ביותר. אני הולך לחדר ומתחיל לשיר את הרונות של ההגנה. אני לוקח שקיק עם מעט אדמה- שתאפשר לי לחזור לעולם זה. הדלת נפתחת, אני עובר בסף.

ערב לפני כן:

אני מתעורר. זיעה קרה. החלומות שלי מבולבלים ולא מאורגנים, חצי אימה חצי דממה מבורכת. אבל זה כמו דלת שנפתחה בנפשי. זמן רב יותר ויותר זכרונות שלא שייכים לי- זיכרונות של עולם אחר וגילגול אחר מציפים אותי. זכרונות יפים, זכרונות עצובים, זכרונות של חפצים ורגשות עולים כמו הנהר בעת שהירח במילואו. ובעיקר זכרונות של אהבה. במשך שנים נעלתי אותם בפנים, התכחשתי להם, שנאתי אותם, תיעבתי אותם ובזתי להם כשמצאתי אותם אצל אחרים. הייתי קפוא כמו האבן שעל שפת הנהר. קר, דומם… שום דבר חוץ מהדרמה הטמונה בנפשי לא העניק לי רגש. וכשלא היה לי כוח לשחק, גם זה לא היה.

החלטתי ללכת לנהר החלומות ולפגוש את טוות החלומות שיוצרת את כל החלומות. היא יצרה את החלום הראשון והיא תיצור את האחרון. חלומות של כלבים, חלומות של אנשים, חלומות של אור ושל יופי כה נשגב עד שכמוהו לא קיים בעולם, חלומות של אימה כה עמוקה כמו שלא קיימת בפחדים העמוקים מכל תהום של חשכה חיצונית שמוח אנושי יכול להמציא. ובמרכזו של הנהר הקפוא היא יושבת. שמה נשכח מכל תיעוד אנושי- טווה חלומות.

עברתי את הסף- והצינה של המישור הכוכבי השומם בירכה אותי. כאן זה לא הגן הפורח שלי, אלא המישור האסטרלי הריק. אני עף באוויר ומחפש את העורק הקפוא של נהר החלומות, עובר דרך קבוצות של נשמות מתים ונדיות וסילאפיות שנתקעות בדרכי. ובאופק ניצוץ תכול של קרח במרחק… אני מתקרב.

לפני שהחלטתי החלטה חפוזה כמו ללכת לנהר החלומות הבטתי במראה. ראיתי שיחה של הקטה עם אתנה- שיחה סוערת יחסית, אבל לא הצלחתי להבין את המילים שברחו ממני כמו פנינים משרשרת קרועה. זה לא עזר לי. הקטה לא תספר לי מה זה. זה זיכרון שלי ולא שלה. הקלפים אמרו לי שטוות החלומות מצפה לי. שום פגיעה לא תהיה לי בדרך.

ובנתיים המסע חלק לחלוטין, אף אחד לא עוצר בעדי או מונע ממני להגיע לנהר- חשבתי שהכל יהיה חלק וקל ופתאום אני נתקל במחסום בלתי נראה. כל הכוח שלי נכשל ומתפוגג. מריחוף עדין כמו של הינומת דנטל דקיקה אני נוחת על האדמה כמו אבן.המכה הייתה חזקה וכואבת- ושמחתי שגופי הפיסי יוותר ללא חבלות..

הסתכלתי סביבי אחרי שנייה של התאוששות. המכה הייתה חזקה, אבל לא כל כך חזקה. ראיתי מראה מלוטשת מקרח מולי. שלג התחיל לרדת בפתותים קפואים של נוצות קטיפה.<BR>”טוות החלומות?” שאלתי.

“אני לא פה עבור השאלות שלך *iblith אני פה כדי שתביני את הלקח והשיעור- נשמעה בת הקול.”

ההשתפות של המראה הייתה שלי. שלי כמדיאה. שיערי נעשה מבולגן בהשתקפות ואני שכבתי על מיטה בוכה. ראיתי את הימים והלילות של סבלי. ראיתי את הסיפור עם קערת הכוכבים. וראיתי חלק ממה שראיתי במראה קודם לכן.

“מדיאה לא תוכל לקבל את הרגשות שלה כמו בעבר. זה יהרוג אותה מכמיהה וצער. בזמן שהיא גדלה הרגשות שלה יתפתחו יותר- עד שתחזור למצב הרגישות הרגיל שלה- אבל מגיל צעיר היא צריכה להיות חזקה.” אמרה הקטה.

הלקח הובן. זו הייתה הדחיפה הראשונה שלי לרגש אהבה אנושי חיי ואמיתי.

ארדן.

*iblith = טינופת.

יעל של הרוחות המשתנות.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-11

חבר`ה, הרשומה הבאה לא שגרתית (אם אפשר לומר שיש רשומה שגרתית אצלי). היא אינה מתארת את חיי שלי, אלא את חיי שאמנית צעירה שאני מכיר. היא רק בתחילת דרכה אז אין היום גנים מעופפים, רשומות מהורהרות על מאגיה או התעמרות בחברה מסביב באופן כללי. היום דנים על דובים, דורבנים (יאמי) עבודה ומה שבינהם. ובעיקר מה שאני מקווה שיהיה ביניהם http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo123.gif

…במשעולי היער האפלים ישנו השביל, ועל השביל היא עומדת שם, זקנה, אינדיאנית, שיערה קלוע והיא מתופפת באיטיות על תוף מעור צבי. מצוייר עליו בכחול הדוב שלה והיא אומרת מילים שנשמעות כמו גשם בשפה רחוקה… של עולם אחר… של מקום אחר… עיניה בוהקות לרגע מוכנות להעביר את השביל החדש אל החכמה העתיקה שיש ללמוד….

והשעון מצלצל. חרא. אני גוררת את עצמי מהמיטה הקטנה שלי. הדובון שלי קם מהשטיח. אני מנסה ללכת לשירותים והוא מניף את ראשו ומציע לשחק. בואי יעלי אל תהיי רעה… בואי לשחק… ואני סובלת מכאבי גב, ושונאת בוקר מתקרבת לדוב ונוהמת. ככה? אין בעיה. הדובון שלי נהם חזרה, יותר חזק. מגרונו עלה צחנת דגים… ופטל. הוא היה שוב בגן של המכשפה ההיא אתמול. רק שהיא לא תבכה שהוא הרס לה איזה ערמת בגוניות הפעם. הפעם אני נוהמת יותר חזק, מוציאה את התסיכולים שאני משאירה בפנים עמוק… התיסכולים על זה שאני לא מתקדמת, התיסכולים של העבודה וכל השאר. הנהמה שלי הרבה יותר חזקה, נהמה של דרקון. ואז הדוב נעלב קצת. “טוב דובון שלי, אל תבכה, אימא פשוט עייפה מהטיול שהיא עשתה בלילה”. הוא ישר קופץ וזוקף את זנבו הקטן אז תשחקי איתי עכשיו?? “לא חמוד אני צריכה ללכת לעבודה.”

ההליכה לעבודה שיגרתית, לבוס שלי שוב יש דרישות הדוניסטיות של דני שוביניסט. אני צריכה לעשות דברים שלאחרונה אין לי כוח לעשות. אני מרגישה אחוזת תזזית משהו בנוגע לדברים שקורים לי… כאילו אני יושבת על משהו לא נוח במיוחד. פתאום אני שומעת מילה אחת- הברה שמתפוגגת אל תוך החשיכה

הברה של גשם, ואז פתאום אני מבינה. מעבר לטון המונוטוני של הבוס שלי אני מבינה למה היא התכוון… פתאום בהבזק של אור ובצבע הזקנה חזרה, וגם השביל ואני מבינה על מה עלי לוותר כדי להיות היא…

לפתע הבוס שלי מפסיק לדבר. אני פותחת עיניים ודרכן נשקף הדוב שלי. הבוס שלי נרעד. הכוח שעובר בעורקי כרגע והביטחון מדאיגים אותו. הוא נותן לי יום חופש בתשלום ומפטיר שאני עובדת קשה מידי. אני יוצאת החוצה, בורחת מהעיר לטבע. ושם, העור הופך לפרווה, ציפורני וטופרים ואני דובה שרצה ומשתובבת ביער. ואני חופשיה. ואני חופשיה.

מוקדש באהבה ליעלי שהפריעו לה לישון! מסכנונת. מי יתן והטבע יברך אותך באור ובאהבה הראויים לך.

המכשפה שלך-

ארדן.

אחרית ותחילה- קערת הכוכבים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-07

הסיפור המיתולגי שלה נגמר. היא רכבה במרכבת השמש ויצאה מקורינת- יש כאלו שיאמרו שמדיאה חזרה לשלוט בארצה, אבל זה לא נכון. הצללים שלה שהו זמן רב בארמון הולדתה- אבל שושלת אביה הוכרתה. את אחיה הרגה במו ידיה. אביה נהרג על ידי העם אחרי שנתן לגיזה לחמוק ממנו (עיינו “החיפוש אחר גיזת הזהב” במיתולוגיה היוונית לסיפור המלא) ועתה, זה שעבורו היא הקריבה את כל ידידיה בארצות הנכר, את ביתה ואת כיתרה שלה, ואפילו את ילדיה, רכבה מנצחת בניקמתה מעל הים התיכון, במרכבת השמש של הליוס, העשויה כולה זהב ורתומה לצמד דרקונים שעין אנושית תיכווה בניסיון לראות. אבל לה שזרם בה דם האלים אין עין אנושית. ועבורה מרכבת השמש ירדה מהרקיע, בפקודתה.

מעל הים של הלילה יש צללים רבים. חלק במחשבות, חלק של הסלעים… קולותיהם של ילדיה עם קול האלה שהיה יציב במחשבותיה התערבבו. אין יותר קסם, אין יותר רעל- יותר לא תוכל להשתמש באלו בחיים אלו, גם אם האלים ירשו לה ליטול מכוח העולם שנית, ליבה לא יאפשר זאת. בטוהר האמונה שלה הוטל רבב שאינו ניתן להסרה. אבל היא יודעת מה יסיר אותו. הדבר היחיד שברשותה: אותו פגיון שבו הרגה את ילדיה. לפני שהאלים מספיקים להתערב כבר דמה על המים, וכמה שהיה חשוך… פתאום חשוך יותר. המרכבה חזרה למחרת לרקיע, לאפולו שערך את מסעו בשנית משקיעה לזריחה.

הקטה שמעה על מות קרובתה מהקדירה המכושפת שלה בשאול.מדיאה חייבת להקבר כדי להמשיך הלאה אמרה לעצמה ופעם ראשונה מאז שהיא פרשה מעולם החיים כדי לגור בשאול וללוות את נשמות המתים- היא עלתה לעולם החיים. שלושה ימים היא חיפשה את הגופה. שלושה ימים היא הוציאה לריק- אפילו האדס לא מצא את נשמתה של מדיאה שסירבה להפרד מהגוף שלה. ואז ביום הרביעי היא מצאה אותה. מוטלת על חופי כולכיס מולדתה, שכבה מדיאה. הדגים לא אכלו את בשרה, ושיערה הסתור היה נאה כבחייה. ואז הקטה שלחה את ידה לחזה של מדיאה להוציא את נשמתה כדי לקחת לשאול, ונתקלה בסירוב. “בני תמותה לא יכולים לסרב!” היא נזעקה. אבל כוחה לא עמד לה להוציא את הנשמה מכבלי הגוף. הקטה לקחה מקצף הגלים ושמה על הגוף של מדיאה. מתוך הקצף יצאה צלמית קטנה שהיא שלוחה של הנשמה. “איני רוצה ללכת לשאול הקטה.” אמרה מדיאה. “ומדוע?” נשאלה על ידי הקטה, “כי… איני יכולה לראות את פני ילדי שנית. גם אם לא אלך לשדות האילוזיים ואגיע לנהר הנשמות שסובלות- וגם זה יהיה גורל בו לא אוכל לעמוד”.

הקטה הבינה את דברי ביתה, וחשבה על זה. שלושה ימים ישבה וחשבה עד שבבוקר היום הרביעי אמרה: “ילדתי- גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה- אני מבטיחה לך. את תזכי בחיים חדשים ובגוף חדש ותוכלי לעבור את מסע הנשמה שלך מההתחלה.” כשאמרה מילים אלו מיד נשמתה של מדיאה השתחררה לידיה המצפות.

הקטה חזרה לשאול. שם דיפדפה בספר של האדס על חיים וחלומות ומוות ואלמוות. היא מצאה שם פתרון. היה כתוב שמי שיאכל את פרי הכוכבים שגדל בקערת הכוכבים יזכה בחיים חדשים, גם אם הוא מת זה זמן רב.

מיד הקטה נשאה את נשמת מדיאה ועפה אל הכוכבים. אבל כוח רב עצר בעדה. כוח שהוא לא שלה. אחרי שלושה ימים של נסיונות הרמס הגיע אליה. “גברתי הקטה, אתנה וזאוס מזמנים אותך למשפט שמימי מול כל האלים על החלטתך להתערב בגורל נשמת מדיאה”. אמר. הקטה צנפה והלכה לשערי האולימפוס. בבית המשפט היו ארבעה שופטים שישבו על כס שיש לבן ובוהק: זאוס, אתנה, אפרודיטה ודמטר. הם יצגו את הכוחות של העולם שמשפיע על הדברים מסביב.

זאוס פתח בדברים.

“את, הקטה נשבעת לתת חיים לילדתך שמתה. אנחנו פה להחליט האם לתת לך גישה לקערת הכוכבים של השמיים או לא. אבל לפני הכל- אנחנו ניתן למדיאה לומר את דבריה.” הוא החווה בידו ומדיאה הופיעה לזמן קצר, בגופה החי לשעבר

“אני מדיאה. ילדתה של אדיאה, ילדתה של הקטה. שאל ואענה.” אמרה בהכנעה.

אתנה שאלה: “מדוע את בוחרת שלא להמשיך בשביל שנועד לבני המוות האנושיים?”

מדיאה נאנחה ואמרה: “חטאים רבים חטאתי, כנגד האלים, כנגד ילדי ובעיקר כנגד עצמי. לא אוכל לשאת את מראה ילדי ואני יודעת שאסבול בדרך שאולה, אבל,” היא הרימה את פניה מול אפרודיטה “אתם האלים חייבים לזכור שחלק מחטאי הוא אשמתכם! מי שיחד את קופידון בכדור אמייל כחול ומוזהב למען ליבי שאותו אתן ליאסון ושאגן עליו במסעותיו? הרי היא את אפרודיטה. גם אם אין אתם מתכוונים לתת לי חיים חדשים, אני אלך לי כרוח רפאים ולא אחיה ולא אמות נצח ויום”.

דמטר הביטה בכעס אל הקטה- “את, שרוצה לתת חיים לילדתך, הזוכרת את? הזוכרת את ילדתי פרספונה שנחטפה על ידי האדס? את היית קרה ושלווה בזמן שאני חיפשתי אותה. אני כשופטת אומרת שזה יהיה פשע לתת למדיאה חיים נוספים! ילדתי שלי לא קיבלה עזרה מידי שמיים!”

אתנה הביטה בקרירות: “מדיאה חייתה ומתה כבת תמותה. איני רואה שום סיבה לתת לה זכויות של אלים. קולי מוטל.”

זאוס אמר: “אני סומך על השיפוט של הקטה. היא הייתה בעזרת כל האלים מאז שחר. היא גידלה את רובנו והייתה פה לפני שכולנו היינו פה.”

אפרודיטה חתמה את הדיון: “חטאתי למדיאה, ואם קולי יעניק לה חיים חדשים ואת סליחת הנשמה שלה, אז זהו קולי.” אמר והסיטה קיצווה מוזהבת של שיערה שנפלה על פניה הצחות.

זאוס חתם את המשפט ונעלם. אחריו אפרודיטה ואחריו דמטר. אתנה נותרה.

“שני קולות בעד ושניים כנגד. זאת אומרת שאם תנסי ללכת לקערת השמיים ולהאכיל את מדיאה בפרי הכוכבים לא יעצרו בעדך, אבל גם לא יעזרו לך. אף אל מעולם לא הגביה עוף עד קערת הכוכבים. אבל אם תצליחי, אני אחכה פה באולם הזה כדי להטיל שיפוט על חייה החדשים של מדיאה, ועל הגורל החדש שאולי יפצה על הישן.” הקטה נשארה דמומה. היא נשאה את נשמת מדיאה אל הכוכבים.

המסע בחשיכה לקח שלושה ימים. ואז היא פגשה (עדיין רחוק מדופן הקערה) את כירון (מזל קשת). כירון היה קנטאור- חצי סוס וחצי אדם, הוא היה גם המורה של הרקולס, והוא היה בן אלמוות. הרקולס פצע את כירון בחץ מורעל. כירון התחנן בפני זאוס למוות. הרקולס לעג לכירון כי הוא חלש. אז כירון ירה חץ וביקע את קערת השמיים ובכך הוכיח שהוא הטוב ביותר מכל קשתי העולם. זאוס התרשם והניח את כירון בכוכבים, ונתן לו בצורה זו סוג אחר של אלמוות. הקטה ביקשה בצורה מכובדת “כירון, אני צריכה מעט מפרי הכוכבים עבור הבת שלי. אתה היחיד שאי פעם ביקע אותה. עתה אני מבקשת שתבקע את קערת הכוכבים כדי שפרי הכוכבים יפול לידי.” כירון חייך ואמר:”האלים מנועים לעזור לך במשימתך. אבל אני מוכן להפר את הצו האלוהי רק בתנאי אחד. אני בודד פה בשמיים ואני רוצה אישה שתהיה לי חברה.” הקטה הנידה ועשתה מסע של שלושה ימים חזרה לאדמה. היא הלכה על חוף כולכיס ומצאה נערה צעירה. הנערה הייתה כוהנת שלה. “הגידי לי אילניי, התחפצי בחיי אלמוות לצד האלים?” שאלה הקטה. עיני הילדה נאורו, “בוודאי!” חיוכה אמר- באותה תקופה לא ידעו כי חיי אלמוות הם קללה ולא ברכה, חיים שהם התמכרות ולא אהבה. אבל זה סיפור אחר שיוספר זמן רב מאז. הקטה לקחה את אילניי לכוכבים, והפכה אותה למה שאנחנו מכירים בתור מזל בתולה. שיערה הזהוב הפך להיות הינומת כוכבים זוהרת. כירון היה מרוצה. הוא לקח את קשתו והוציא חץ מוכסף מאשפתו. הוא שלח את החץ בתנועה חיננית ומהירה כאחד. לפתע היה מפץ אורות יפיפה, וכל הכוכבים החלו לרחף סביב סביב, כמו פנינים באוקיינוס רעבתני וסוער. החץ של כירון חזר אחרי תשעה ימים, שעל חודו, מנצנץ בכסף, פרי הכוכבים.

הקטה חזרה מהר לאולם השיפוט. מדיאה ששתקה זמן רב צחקה צחוק פעמונים, זך, נקי מדם הנקמה שנשפך… ושקטה. אתנה לבושת הבעה מרוחקת הביטה בהקטה. “הלכתי רחוק כדי להשיג את הפרי, ובקרוב ביתי תחייה שנית- אך אנחנו מחכים להחלטת האלים.”

“מדיאה לא תיוולד שוב בתקופה הזאת, לא. היא צריכה להוולד בתקופה שבה הקסם יהיה נפוץ, כמו היום, כדי שתשמר את אופיה ומהותה המקורית, אבל זה צריך לבוא אליה במאמצים ולא בקלות.” אמרה אתנה. הקטה ידעה שבקרוב האלים יאבדו את כוחם ורובם ימותו. אלים חדשים יעלו, ואל אחד… חזק. היא לא ראתה מעבר לזה אבל היא ידעה שזו תהיה תקופה שבה המאגיה תהיה נרדפת. לא. הבת שלה לא תוכל לחיות בתקופה שבה ירדפו אותה על אמונותיה. וקבעה את תקופת החיים שלה לאחרי ציד המכשפות העתידי.

“ביתך השתמשה בקסמיה הנשיים לפגוע, היא למדה כוח, ובחיים החדשים היא צריכה ללמוד חמלה. היא צריכה ללמוד אהבה. היא צריכה ללמוד להיות אנושית. כי אחרי החיים הבאים שלה, אם עדיין האלים ייתקיימו כפי שהם היום, אחרי מותה היא תאלץ לחזור לשדות האילוזיים בלי כל תענית או שינוי. הבת שלך תיוולד בחיים הבאים שלה בתור זכר. היא תראה דברים אחרת, כדרך הגברים אבל עדיין תהיה אישה בליבה.” הקטה הרכינה את ראשה. זו הייתה מצוות כל האלים, ואפילו היא, הטיטאנית הזקנה ביותר לא יכלה לסרב. “זכרי הקטה, שהתקופה שבה ביתך תיוולד… היא תהיה חלשה מהרגיל. האנשים יהיו חזקים יותר, וייתכן שלא תחייה זמן רב, והאלים במחווה מיוחדת שנובעת מעצת אפרודיטה מאפשרים לך קירבה לילדה גם בחיים הבאים שלה. בית המשפט סיים את דיונו.” אמרה ונעלמה.

10/06/1984 בבוקר. ברחם אישה שיש לה כוחות מאגיים ניסתרים מת הילד. האישה סבלה מרעלת הריון ואיבדה מספר ילדים בעבר לאותה מחלה בדיוק. אבל הפעם אישה זקנה מעולם החלומות נגעה בבטנה. והילד שב לחיים, עם נשמה של בת שהלכה לאיבוד.

חיים.