פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-18
אין ווילונות בבית שלי. יותר מידי עבודה לנקות אותם- או כך אימא שלי טוענת. לעיתים אני שמח שאין אותם. כמו באותו הרגע. שורת החלונות מהזכוכית שיקפו את אור הזריחה. גוונים של סגול ואדום וזהב ריחפו סביבה כמו הילה מוארת של להבה וליטפו אותי.
“אני הולך” אמרתי לשריעת. היא פערה את חיוכה הזאבי בחצי חיוך- “אתה תמות”. “אולי…” אמרתי. ללכת לנהר החלומות זה התאבדות- מכל המישורים של המירלוך הגבוה זה מבין המסוכנים ביותר. אני הולך לחדר ומתחיל לשיר את הרונות של ההגנה. אני לוקח שקיק עם מעט אדמה- שתאפשר לי לחזור לעולם זה. הדלת נפתחת, אני עובר בסף.
ערב לפני כן:
אני מתעורר. זיעה קרה. החלומות שלי מבולבלים ולא מאורגנים, חצי אימה חצי דממה מבורכת. אבל זה כמו דלת שנפתחה בנפשי. זמן רב יותר ויותר זכרונות שלא שייכים לי- זיכרונות של עולם אחר וגילגול אחר מציפים אותי. זכרונות יפים, זכרונות עצובים, זכרונות של חפצים ורגשות עולים כמו הנהר בעת שהירח במילואו. ובעיקר זכרונות של אהבה. במשך שנים נעלתי אותם בפנים, התכחשתי להם, שנאתי אותם, תיעבתי אותם ובזתי להם כשמצאתי אותם אצל אחרים. הייתי קפוא כמו האבן שעל שפת הנהר. קר, דומם… שום דבר חוץ מהדרמה הטמונה בנפשי לא העניק לי רגש. וכשלא היה לי כוח לשחק, גם זה לא היה.
החלטתי ללכת לנהר החלומות ולפגוש את טוות החלומות שיוצרת את כל החלומות. היא יצרה את החלום הראשון והיא תיצור את האחרון. חלומות של כלבים, חלומות של אנשים, חלומות של אור ושל יופי כה נשגב עד שכמוהו לא קיים בעולם, חלומות של אימה כה עמוקה כמו שלא קיימת בפחדים העמוקים מכל תהום של חשכה חיצונית שמוח אנושי יכול להמציא. ובמרכזו של הנהר הקפוא היא יושבת. שמה נשכח מכל תיעוד אנושי- טווה חלומות.
עברתי את הסף- והצינה של המישור הכוכבי השומם בירכה אותי. כאן זה לא הגן הפורח שלי, אלא המישור האסטרלי הריק. אני עף באוויר ומחפש את העורק הקפוא של נהר החלומות, עובר דרך קבוצות של נשמות מתים ונדיות וסילאפיות שנתקעות בדרכי. ובאופק ניצוץ תכול של קרח במרחק… אני מתקרב.
לפני שהחלטתי החלטה חפוזה כמו ללכת לנהר החלומות הבטתי במראה. ראיתי שיחה של הקטה עם אתנה- שיחה סוערת יחסית, אבל לא הצלחתי להבין את המילים שברחו ממני כמו פנינים משרשרת קרועה. זה לא עזר לי. הקטה לא תספר לי מה זה. זה זיכרון שלי ולא שלה. הקלפים אמרו לי שטוות החלומות מצפה לי. שום פגיעה לא תהיה לי בדרך.
ובנתיים המסע חלק לחלוטין, אף אחד לא עוצר בעדי או מונע ממני להגיע לנהר- חשבתי שהכל יהיה חלק וקל ופתאום אני נתקל במחסום בלתי נראה. כל הכוח שלי נכשל ומתפוגג. מריחוף עדין כמו של הינומת דנטל דקיקה אני נוחת על האדמה כמו אבן.המכה הייתה חזקה וכואבת- ושמחתי שגופי הפיסי יוותר ללא חבלות..
הסתכלתי סביבי אחרי שנייה של התאוששות. המכה הייתה חזקה, אבל לא כל כך חזקה. ראיתי מראה מלוטשת מקרח מולי. שלג התחיל לרדת בפתותים קפואים של נוצות קטיפה.<BR>”טוות החלומות?” שאלתי.
“אני לא פה עבור השאלות שלך *iblith אני פה כדי שתביני את הלקח והשיעור- נשמעה בת הקול.”
ההשתפות של המראה הייתה שלי. שלי כמדיאה. שיערי נעשה מבולגן בהשתקפות ואני שכבתי על מיטה בוכה. ראיתי את הימים והלילות של סבלי. ראיתי את הסיפור עם קערת הכוכבים. וראיתי חלק ממה שראיתי במראה קודם לכן.
“מדיאה לא תוכל לקבל את הרגשות שלה כמו בעבר. זה יהרוג אותה מכמיהה וצער. בזמן שהיא גדלה הרגשות שלה יתפתחו יותר- עד שתחזור למצב הרגישות הרגיל שלה- אבל מגיל צעיר היא צריכה להיות חזקה.” אמרה הקטה.
הלקח הובן. זו הייתה הדחיפה הראשונה שלי לרגש אהבה אנושי חיי ואמיתי.
ארדן.
*iblith = טינופת.