פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-01-07

לא דיברתי על זה בבלוג שלי, אבל אני מנהל פורום אמנות המאגיה 122 עכשיו. זה מדהים כמה הקהילה המאגית והפאגנית מפוצלת- כן, אני מודה גם לי היה חלק בפיצול הזה, אבל אני משתדל לתקון. החורף עושה לי טוב, הוא מאחר! אבל הוא מספק בכל מקרה, הוא יצר בצורת חקלאית מזעזעת והחיטה שלנו כולה תגיע מאמריקה השנה.

הרוח נושבת. חברים מתקרבים, חברים מתרחקים. שואלים אותי על הסיפור שלי ומה הולך להיות איתו. אין לי תשובה. אולי יהיה המשך מחר, או המשך עוד כמה שנים, או בכלל הוא יקטע.

אני מבלה את ימי בלהעביר את הזמן, לדבר עם מעט החברים שעוד נותרו לי- מידי פעם לקבל על עצמי להסיר קללה פה, להטיל לחש הגנה או שפע שם…

אני מרגיש זקן, מכוער ומרושע עד עמקי נשמתי. עברה עלי שנה מדהימה, אבל כנראה שזה לא נועד להמשך, או לפחות לא להמשך ככה

אני קורא את הידע החדש והעתיק של המאגיה. מתרגל, לומד- קורא את ההיסטוריה. מי זאת? מי היא האישה שגרמה לכל אירופה לחשוש ולהתרגש עד שמושג “ציד המכשפות” הפך למטבע לשון? מי היא באמת הייתה אחרי כל המיתוסים של הכנסייה הנוצרית?

היה ציד דודאים- נגמר ציד הדודאים.

הלב הרבה פעמים כואב לי כשמזכירים את שמו של זה שהיחסים בינינו לא נגמרו יפה איתו- אבל אמרו לי לשמור על החוקים ולא לשבור אותם. אני אעשה בדיוק את זה. אני אהיה סבלני. עם הזמן הכאב יעבור, עוד חברים יופיעו על מפתן דלתי, ואני אתקדם, לאט או מהר יותר.

האופרה ברקע.

ארדן

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-11-29

מי אתה אויבי?

המראה שאני ממהר לנתץ,

הצבעים שאני ממהר להדהות,

הפחד- מורי הדגול ביותר?

ומה עם זה שכשרונו גדול משלי?

זה שראוי יותר מאנוכי-

האם בלחימה אחפוץ,

למחוק את האדום והאפור כדי

למצוא עולם נטול זרעי שמיים?

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-11-05

ארוכה וקצרה היא הדרך, למקדש בלב ישותי. טיפות המים זלגו במורד עצים ברקע, בזמן שכף רגלי היחפה ליטפה את אבני הדרך העגולות, המעוטרות בטחב. אני יודע את הדרך. היא שייכת לי. כל צעד על הדרך הירוקה אפורה הזאת, אני משיל את הווי היום יום. מאוויים, מחשבות, שפה. מוריד אותם כמו קימונות צבעוניים, אדום, שחור, כחול עד שאני מעורטל- עד עצמותי, עד אותו הרגש שאני שוכח ששם בימים שמקיפים אותנו באשליות של שניות ושעות.

יש שם זקן. הוא לא חכם במיוחד, או חזק אך שם- יושב ובאצבעות מיומנות פורט על זאנג מעץ אגוז. הוא מסיים את המנגינה בצליל רוטט ומכאיב.

“אנא איש זקן, נגן לי עוד.”

“איני יכול לנגן, אלא שאת ליבך מנגן.”

רוח חזקה נשבה בין האורנים העקומים וקורות העץ החלוקות בעלות הצבע החמים של המקדש, מפזרות אריגים כמו המוסלין הדק ביותר. האיש קם ללכת.

“נגן לי בבקשה עוד, איש זקן”.

האיש התיישב- וידעתי שהמנגינה תעלה לי בכאב איום. הוא התחיל עם התו הראשון והמצפה. התו אדום כמו דם חדש שניתז- כמו שרף של עץ השזיף, עודנו מרחף בין ארץ באויר פריך מגשם. המנגינה היא “הפרפרים האוהבים” בת אלף שנה, ובת שניות מעטות בליבי. הדימעה זולגת מעיני. בהתחלה מעין של מים טהורים, ואז דם מפזם, אבן חן יקרה מליבי השסוע.

רוח חזקה נשבה בין האורנים וקורות העץ החלקות של המקדש והנה עפו עלעלי פריחת השזיף, על ניחוחה וכוחה החזק עטפה את גופי המעורטל מכל כיוון.

עורי אינו שלי. הוא של אלף אנשים מהעבר, רוחי אינה שלי היא של מישהו שעטה את הקימונות שהותרתי מאחור כמו סמרטוטים עבשים.

נקי, נכנסתי למקדש.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-10-22

האופציה לקלל אינה פופלארית כ”כ אצל רוב המכשפות המודרניות. המכשפה העתיקה כופפה את הטבע לצרכיה מבלי לחוש צער או חרטה. היא חלק מהטבע, אז מדוע שלא תשתמש בכליו? היום המכשפות פוחדות מרדיפה ושינאה של הממשל והדתות הגדולות, ולכן האופציה לשלוט ולקלל אינה כה פופולארית.

אבל לפעמים, גם למכשפות הוותיקות נמאס. יש מישהי שאפולו היה מאוהב בה פעם, קל לי להסיק שזו אשמת החברה שמנציחה נשים דקיקות עם יכולת ילודה כמעט חוץ גופית או חסרה- אבל היא רצתה לרזות ובחרה במודע להיות בולמית הטיפשה. זו אשמתה המלאה והיא מנסה לחפש תירוצים לרפא את גופה מבלי להפסיק להקיא. כאן הקללה נכנסת, לא משנה כמה שתקיא או תנסה לרזות, היא תשמין. הסבל האמיתי מחכה לה בסיבוב כשיעור. היא לא העריכה את מה שהיא באמת ולכן היא תאבד את קצת היופי שיש לה בהררי שומן. המטאבוליזם יאט, והאנרגיה תפסיק להשרף- אני אשתמש במבנה מחשבתי מיוחד בשבילה.

אתם יודעים שהמילה Hex היא בגרמנית מכשפה? זה מצחיק שמכשפה וקללה הם אותה מילה בדיוק.

הלחש התחיל.

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-09-16

Think of me
think of me fondly,
when we`ve said goodbye.
Remember me
once in a while -
please promise me
you`ll try.
When you find
that, once
again, you long
to take your heart back
and be free -
if you
ever find 
a moment,
spare a thought
for me
We never said
our love
was evergreen,
or as unchanging
as the sea -
but if
you can still
remember
stop and think
of me . . .
Think of all the things
we`ve shared and seen -
don`t think about the things
which might have been . . .
Think of me,
think of me waking,
silent and
resigned.
Imagine me,
trying too hard
to put you
from my mind.
Recall those days
look back
on all those times,
think of the things
we`ll never do -
there will
never be
a day, when
I won`t think
of you . .

We never said
our love
was evergreen,
or as unchanging
as the sea -
but please
promise me,
that sometimes
you will think
of me....