פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-04-05
מחר אני אספר הכל- על גבר שחשב שאני אישה ברחוב, על קניות של גבישים- בחירות רע וטוב.
על שאמנית מגניבה- על כריך חלומי, רוטב וסלט ותחרות שהוחמצה.
על נסיעה בחמש בבוקר, על קימה בארבע וכמה לא היה נחוץ כל המהומה.
על מלצרית שרדפה אחרי בכל הקניון,
על נהג מונית שצעק בשיגעון….
מחר! מחר אני אספר הכל.
היום אני נח, אז אני לא יכול….
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-04-02 14:01:25
זה מרתק. ככה זה עובד בעצם- אבן קטנה ושחורה מתחת למזרן. אבן קטנה ושחורה בכריות הכורסא. זה הכל. היא טעונה ברצון שלי לטהר את אימי מכעסים- מהלחץ והכאב שהיא שולחת אלי. זה טורמלין שחור. האבן החוסמת ביותר. יכולתי להשתמש במשהו אחר- באבן מעודנת יותר אם היא רק הייתה מודה שהיא זקוקה לעזרה. אם היא הייתה פותחת את עצמה ואומרת שקשה לה. אבל הכל חייב להיות בדרך שלה או שום דבר. גישה פאטליסטית לחלוטין. מה עוד צריך לקרות כדי שהיא תודה שקשה לה? שכואב לה? בעלה לא כאן, אין לנו כסף- אני לא אדם שקל לחיות איתו אבל זה לא מגיע לי. פשוט לא. ההגנה נוצרה.
ארדן.
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-03-29
אני מסתכל מסביב. האוויר קריר- לא ציפיתי למזג אוויר נעים כזה כאן. אני מחובבי הקור הקפוא וירושלים ענתה על הציפיות שלי… אני יושב בקשת מאבן חיוורת ומביט עליו. ענק דורסני- עשוי מתכת וזכוכית כהה. עיר המתים- מקדש המוות.
זה מדהים כמה מהר זיכרון הופך לפולחן. אפילו אפרת השתמשה במילה “מגלומני” כדי לתאר את המקום הקר והיפה הזה.
החכמתי מפעמים אחרות. בקירבה אל המתים ואל חפצי המתים אני מבקש מהקטה לגזור עיגול של שקט סביבי- רצונות אלו שעברו מהעבר אל ההווה לא יחדרו את ההגנה הזאת, לא יפריעו וישאירו את המוח שלי במקום אחד- למידה.
אני נכנס למבנה ענק שכל מטרתו היא להחזיק דגם מוקטן של יד ושם, וקפיטריה יקרה ותת קרקעית. אני משאיר את תיק הגב השחור שלי שם, לוקח איתי רק ארנק ומכשיר סלולרי- שבו התעלמתי מחמשת השיחות האחרונות של אימא.
משולש- אוהל תת קרקעי ענק מבטון. על קצה אחד יש את היהודים מלפני השואה באירופה. זמרת אופרה שמתה לפני שחשבו ללדת את הורי מופיעה בחלון ושרה- בזמן שמלחין יהודי מעביר את קשתו על הצ`לו. החיים היפים. אני מבין במידה מסויימת למה היה כה קשה להשאיר את זה מאחור בזמן שהיטלר עולה לשלטון.
אני מעביר יד בשיערי- הוא ארוך ועשיר, אני מדמיין את כל הנשים שנאלצו לאבד את אותה הזהות ששיערן העניק להן- ואז את חייהן…
ההגנה מתחילה לנשור, ואז נשזרת בחוזקה חזרה בכוח רצוני להילה שלי. יש משקפיים שם- ויש ענק ברקת פה- סיפור לכל חפץ- אפילו דגלי הרייך הנאצי מקוריים. צבע נטמע אל התמונות השחורות לבנות- התצוגה שיצאה מכיסי המתים במחנות ההשמדה- עדויות-עדויות-עדויות ואז משולש של אור- החוצה, הנוף של הר הזיתים והעיר המוזהבת והחלודה מדם, ירושלים.
“זה מה שרציתי בשבילך שתדע לך! חסרה לך התמצית היהודית שיש בלב שלי. אני הייתי שם, אני ראיתי מה זה שינאה ליהודים.” סבתא שלי אמרה- ולא אמרה יותר בנידון. אם אגיד לה שאני לא יהודי ואני מוצא רצח של כל עם אחר- היא תגיד שהיטלר היה מגדיר אותי כיהודי- בגלל דמי והורג אותי בכל מקרה- ותפטיר את זה בהיסח הדעת שגיל ההתבגרות לא חלף מעלי גם בשנתי העשרים ושתיים.
אני יכול לומר לה שאני מאמץ את הלאום אבל זונח את הדת, אבל המושגים האלו מורכבים מידי להרבה- ואני לא רוצה להעמיד אותה מול סערות נפשי. אז אני פשוט שותק.
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-03-25
כאן מדבר הדוב שלך.
זוכרת אותי? לא?
בואי נזכיר לך קצת.
שיחקנו בדשא,
הבאתי אותך למקומות רחוקים מאוד.
שמרתי עליך כשביקרת את חברייך החיות הפחות נחמדות
הייתי שם להשראה שכתבת כל ספר או סיפור או שיר.
תפסתי ברוח כל שבריר חלום של שאמניות עמוקה והכנסתי אותו לנפשך תוך כדי שעיכלתי עבורך כבר חצי מסר כדי שיהיו לך חיים קלים.
הבאתי לך ריפוי
הכרתי לך את הרוח הגדולה
נתתי לך כוח ועמידות...
ולאחרונה את נוטשת אותי. מה? אני לא פרוותי מספיק? העיניים שלי לא מתוקות מספיק? החכמה העתיקה שלי לא מעניינת מספיק?
בהתחלה את מביאה הבייתה את המפלצת השחורה והמרושעת שנראית כמו שדה לילית איומה שניסתה להתאבד פעמיים ולא אוהבת שמלטפים אותה. אבל אני לא קינאתי, אני לא אמרתי מילה. ואז הבאת חיה הרבה יותר גדולה ושחורה- והרבה יותר מפחידה כי אפילו עיניין אין לה- ואני התעלמתי. הנחתי שהבאת אותם לביתך בגלל טוב ליבך האין סופי.
והתחלת לצאת שוב, להביא מאהבים ספק אינדיאנים ספק אבורג`ינים- והתעלמת ממני לגמרי. זה תקופה אמרתי לעצמי. היא תחזור, היא תמיד חוזרת אלי. אבל אז קברת את עצמך בעבודה והחלטת שאת לא שאמנית יותר.
שלחתי את המכשפה האיומה ההיא להזכיר לך. התעלמת.
ישבתי על הברכיים שלך כדי שתנוחי תקופה מסויימת ותחשבי- סתם היית מתוסכלת והתעלמת.
עשיתי לך סיוטים- והתעלמת שוב.
עשי טובה- כמה דגי קוי נדירים אני כבר יכול לאכול בגן של המכשפה האיומה הזאת?! בואי, קחי אותי, חבקי אותי
ונהיה אחד.
ונהיה אחד.
המכשפה- מדובבת את הדוב של השאמנית.
* אני יוצא בהודעה- אם השאמנית מוותרת על הטוטם דוב החמוד והמושמוש שלה- אם יש שאמן אחר שרוצה אותו- הוא יכול לקבל אותו באופן מידי עם אוכל לשבועיים- ולשבת איתי במסעדת סושי לפחות פעם אחת לדסקס על תנאי החיים שלו
ארדן.
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-03-24
Willow: Talk. All talk. Blah, blah, Gaia. Blah, blah, moon. Menstrual life-force power thingy.
Buffy: No actual witches in your witch group?
Willow: No. Bunch of wanna blessed bes. Nowadays every girl with a henna tattoo and a spice rack thinks shes a sister to the dark ones.
תרגום:
ווילו: דיבורים. הכל דיבורים. בלה בלה גאיה. בלה בלה ירח, כוח דם מחזור-חיים מהשמו.
באפי: אין אשכרה מכשפות בקבוצת המכשפות שלך?
ווילו: לא. חבורה של כאילו מבורכות. בימים אלו כל ילדה עם קעקוע חינה וארון תבלינים חושבת שהיא אחות לאפלים.
שני משפטים וחצי. כ”כ הרבה ביקורת. על מה הביקורת בעצם?
א. את מטורפת שרוצה תשומת לב
ב. אישה שהואשמה על ידי השכנים שלה בכישוף ומתה בצורה זו או אחרת על ידי הממשל הדתי למחצה או לחלוטין.
ג. אדם שהוכיח את זה על ידי מבחנים קשים.
קשים כמו בורות של נחשים ועקרבים – או ללכת לממלכות המוות – על ידי שימוש בצמחים רעילים שמיקרוגרם יותר יגרום לך להקיא דם ולמות, צומות ארוכים ועוד. את היית מכשפה אם לא היית יכולה להיות משהו אחר וזהו. המאגיה לא באה לאנשים מאוזנים ונקיים שיש להם מקורות פרנסה קבועים ואוכלים בריא. המאגיה באה לאנשים שחטפו מכה כה חזקה בחיים שלהם – שהם לעולם לא יוכלו להסתכל לנורמה בעיניים ולקחת את אשליית ה”הכל כרגיל” שוב. כל המכשפות שאני מכיר הן כאלו. כל האנשים – הנשים והגברים העבר שלהם-ן הוא חסום ולא מדברים עליו, או שיש רמיזות מלוחששות על כאב מכל מיני מקורות או שאשכרה יש דיבור על מקור הכאב עצמו. זה לא משנה – תחפשו אותו הוא שם.
סיכום אופטימי ותירגום של ידיד לשיחה של ווילו ובאפי:
“ערבה: זיבולי שכל. רק זיבולי זכל, גאיה, בלה בלה, ירח,, ידה ידה, כוח החיים שלי בא מזה שאני מדממת פעם בחודש ולא מתה.
באפי: אין מכשפות אמיתיות בחברותא שלך?
ערבה: לא, חבורה של פוזריות מסריחות. היום כל פרחה עם קעקוע חינה ומדף תבלינים חושבת שהיא סחבקית עם הסיטרא אחרא.”
תובנה נוספת. בעבר, כשנסעתי באוטבוס, נהגתי לשחק עם כפתורים אפורים בשני צידי הכפתור האדום. האמנתי שהם לא עושים כלום . יום אחד איש מבוגר לחץ על אחד הכפתורים האפורים ונדלק אור שבעזרתו הוא קרא עיתון. מאז כל פעם שאני לוחץ על הכפתור האפור נדלק אור. זה רק מראה כמה אנחנו משפיעים על המציאות עם המחשבות שלנו.
ארדן,
של הגן.