פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-10-02
הדרך היחידה שלי היא כנראה לרווחתו זה לשמור על מרחק.
אני אשמור על מרחק.
להתראות מי שהיה האדם החשוב בחיי.
ולא רק שזה פוגע בו, אלא גם בידידים אחרים שלי, אז די, נאבקתי להתנצל אבל כמה אפשר?
ארדן.
עברה שנה ו… הגיע הזמן
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-10-01
אני מתנצל. אני מתנצל שפגעתי בך. אני הייתי חדש לתחום האהבה והתייחסתי אליך ואל ליבך בחוסר זהירות. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בך.
ועל כך אני מצטער מאוד. לי זו הייתה שנה של סיוט, והרגשתי רע עם עצמי ברמות מטורפות, אני לא יודע אם תאמין לי, אבל השתניתי. באמת שהשתניתי.
רציתי בעבר קשר רומנטי איתך אבל כעת? לא, המתנה המופלאה ביותר שאחפוץ בה היא ידידות. אני ריאלי ולכן כרגע הבקשה היחידה שלי היא שמסר ההתנצלות הזה יגיע אליך.
אני גם רוצה לומר שאני גאה בך מאוד. התקדמת בחיים, למדת ומיצאת את הפונטנצייל והכוח שיש בך. ידעתי שאתה יכול לעשות זאת. לא הטלתי בזה ספק לרגע. על פגיעה שחווית על ידי, הלוואי שיכולתי לחזור אחורה בזמן וליטול אותה בחזרה שתפצע את נפשי ולא תפגע בך.
אני יודע שאיני יכול לבקש מהחברים המשותפים שלנו להעביר לך את המסר הזה, אבל אני מקווה כי האלה תראה לנכון להראות אותו לך.
אתה אדם טוב, באמת טוב, ואני מקווה שאתה מאמין בהזדמנויות שניות גם לאנשים שפגעו בך. אני לא רוצה שיהיה לך רע, ומאחל לך כל טוב.
אני מקווה שפעם נוכל לדבר שנית.
שלך
אני.
עולם ההפך
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-09-27
כולנו עוטים מסיכות. בין אם זו התנהגות שונה ליד אנשים ספציפיים ועד גלמור מתוחכם שדורש אימון ותיכנון מוקדם. מטיפת עיפרון לעיניים כדי ליישר את מראה הגבות ועד מסיכת תיאטרון עם פיתוחי זהב וגדילים.
כולנו חובשים אותן, כולנו מכירים אותן- למרות שאנחנו הרבה פעמים אוהבים לספר לעצמנו “הנה, זה זה האמיתי!” ואכן מסיכה טובה יכולה ללמד הרבה על זה עוטה אותה.
ביטחון עצמי מופרז? חוסר אונים פנימי.
שינאה עצמית? פרפקציוניזם מושלם.
לחש גלמור ליופי? יופי פנימי הזולג החוצה כמו דמעות ענבר המקשטות עצי האורן העתיקים.
זהו אזור סכנה. לפעמים האשליה שאנחנו טווים כלפי חוץ מתקבעת על ידי החברה הסובבת ולפעמים על ידי לבבותינו- שמחליפים “רוצה” ו”קיים” במיקסם עשן הסתיו המיתמר מן היער הדשן.
מתי המסיכה שולטת בנו? מתי אנו שולטים בה? האם אנחנו ערים לקיומה?
ומתי המסיכה משטה באחרים? מתי המסיכה מזיקה לאחרים? השאלות לא תיגמרנה כאן.
“אני רוצה קהילה” אמר מישהו, ואז תרם לפיצולה של אותה קהילה על ידי פתיחת מועדון חברים בו יוכל לדבר על הנושאים החביבים אליו, אבל מועדון סגור וסודי שאליו יוזמנו אך ורק חבריו הטובים. מעשה טיפשי כי הוא מנתב את חבריו הרחק מהפורומים בנושא, משאיר בהם רק את ה”בררה”,
“בקהילה הזו יש מקום גם לך” ולאחר מכן, בפגיעה מדומה כלשהיא “אל תפנה אלי שנית”.
מה המסיכה? מה האמיתי? זה כבר מחוץ לידיים שלי. איני מבקר בעולמות בהם איני רצוי. אני משחרר אותו עם כל הברכות שאספתי, מן האלה הלאה.
בצהריים אני עושה שלושה דברים בבת אחת, מדבר עם ידיד שמתקשה עם חיי האהבה, עם מעט עזרה מאגית של חיזוי (לא משהו מניפולטיבי) מטגן נתחי עוף בטמפורה יפאנית מיובאת ומכין מוקפץ שדורש ירקות קצוצים עד דק.
המטבח הוא המפלט שלי, מקום מגן מכאב, מקום שבו גם מאכלים וגם לחשים נרקמים. הכל ביחד. וזה לא השתנה אי פעם. וגם לא ישתנה אני מקווה.
אני מתחיל את שנת הלימודים בקרוב, זה לא נתפס בכלל מבחינתי וכנראה שעד שלא אהיה באמצע שיעור יפנית מנסה לבטא וואטשי נה- ארדן, עד שלא אסיים את לחש הטיהור וההגנה האחרון על החדר החדש שלי במגורים שלי אצל אחותי-
זה באמת לא יקרה.
אני אוסף קלסרים, מדגשים ועטים בשביל המשימה. מנסה להחליט אילו ספרים כדאי לרכוש, והאם להחליף תיק ישן ויעיל שמלווה אותי מאז כתה יא`.
האחיינים שלי כאן. פירוש הדבר שלא אקבל שקט. ברגעים אלו ממש שניהם צועקים על עץ. למה? הוא לא זז או הכה אותם בגלל רוח תועה, הם צועקים עליו בגלל שהוא עץ.
אחותי מוצאת את הזמן לצעוק לכל העולם הוראות בזמן שהיא מנקה חלונות בבית אימי. כי זה נורא דחוף מסתבר, לנקות חלונות במקום נגיד, לדאוג לילדים שלה. היא תמיד מנסה לדעתי להיכנס בכוונה למצבים של צורך בעזרה כדי לקבל תשומת לב. נו באמת.
רשומה של חוסר סבלנות.
ארדן
הימים הלא מאוד נוראיים
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-09-22
“את לא יכולה ללכת”
“למה?” ידידתי שואלת את אביה.
“כי אלו הימים הנוראיים” אביה ציין. שתבינו, היא פאגנית.
הוא הלך הצידה. “אם לא תגיד לי שלום ויקרה לי משהו נורא אתה תצטער על זה!” היא אומרת בציניות. מדברת עם חיות המחמד ואומרת להן להשגיח על אביה.
היא עולה על האוטובוס ומגיעה אלי. אני בנתיים עשיתי קניות: בעיקר ירקות מכל מיני סוגים בשביל סושי- אבוקדו, גזר… וגם אצות וכל מיני הפתעות אחרות.
היא מגיעה, הנהג מונית מלהג. היא נכנסת אלי הבייתה, ואני רואה תמונות של עברה הלא כ”כ נקי בנגן mp3 שלה (עבריינית רומנטיקה מוצהרת…). בסוף שלושת הימים הכנתי כמות עצומה של סושי עד לרמה שבה אמרנו לעצמנו לנוח מסושי. ברצינות. אכלנו את זה טיפה יותר מידי. קצת יותר מידי ספייסי טונה, קצת יותר מידי סלמון עם אבוקדו, קצת יותר מידי טאמגו והרבה יותר מידי סלמון סקין. בעע. יש לי חצי קילו אורז מתובל במקרר שאין לי מושג מה לעשות איתו.
אולי אקריב לאלים. נראה.
היו תוכניות שונות ויום כמעט שלם שבו המסך שלי התעכב (עידכון ללא מעודכנים, המסך שלי שליווה אותי מאז ה286 התפוצץ. כן, לא טעיתם, התפוצץ. עשה פוק, יצא עשן והוא מת) הזמנתי אחד חדש שהובטח לי שיגיע לפני יום כיפור. אז המסע שלו היה ככה:
“כן, אין בעיה, אתה תקבל את זה ביום חמישי בבוקר. בטוח.”
“את בטוחה?” אני שואל את אחראית המשלוחים. “כן אני בטוחה”
ב-12 אני מתקשר. אין מסך. הם אומרים לי שהוא יגיע אחר הצהריים- ושאין מצב שאמרו לי בבוקר. הלקוח תמיד צודק? נסו אף פעם.
לבסוף, אחרי כל הווע` ג`ארס, הנהג מתקשר ושואל אם אני מוכן לקבל את המסך מחר. הודעתי לו חגיגית שאם לא אקבל את המסך לפני חמש, אני נשבע שאני מתקשר לוויזה לבטל את העיסקה.
הוא הביא את המסך.
ידידה אחרת שואלת באייסיקיו למה אני אומר שמלכות מכשפות לא יכולות לשלוט היום (בניגוד לתחילת ההיסטוריה של יפאן לדוגמא) ואני עונה: “כי עם שירות כזה גרוע, אחרי השנה הראשונה כל מה שישאר זה חמישה אנשים על כדור הארץ, וחתול. אולי.” וזה אחרי שטיחת הסיפור הנ”ל מולה. וכאן מסתכמים הימים הנוראיים.
עשיתי עבור החברה הטובה שביקרה אותי לחש זה או אחר, היה עיון בספרים שלי, והתלהבות מה מסידרה של בעלי חיים איומים באנימל פלנט.
ביום עזיבתה הלכנו למסעדה בשם ריקו קארנה מול וויצו, ליד המשטרה בטבריה. ראיתי אותה בזווית העין מספר פעמים והחלטתי לבקר בה.
רציתי להזמין מנת פתיחה של פטריות פורטבלו בשמנת. ידידתי שמה עין על ההוםפרייז. אבל למסעדה הזו אין סיכוי להתעלות על ההוםפרייז של בית קפה מקסים בשם וויצמן בנס-ציונה שם אנחנו אכלנו אותם תדירות. זה פשוט לא פייר.
האווירה של המסעדה הזכירה לה את החדר של סוג-של-אקס מיתולוגי. וכשנכנסו הובילו אותנו לשולחן עץ כהה. לאחר כמה דקות המלצר הסית את הווילונות, יוצר חושך מבורך.
“אני בבית!” היא מכריזה. הקירות בצבע הקרם עם הצביעה המיוחדת, יחד עם ניגוד הקיר האדום שמאחוריה, ואפילו השירותים- הכל היה מקסים.
המלצר התנצל, אין פטריות פורטבלו. הוםפרייז איט איז. קיבלנו צלחת רבועה עם גלקוזה מושלמת מבית נעמן מלאה בהר של תפוחי אדמה מתובלים ברוטב מתוק חריף, עם פלפלים צבעוניים ובצל מטוגן. אורגזמה על הלשון. הלאה.
היא מזמינה כבדי עוף עם רוטב יין ופירה, אני המבורגר של 220 גרם.
הסלטים כוללים זרעי תורמוס קלויים (כמה מפליא למצוא מאכל כזה במסעדה! זה קשה מאוד להכנה, ואם לא שוטפים את הזרעים כראוי הם רעילים) וחמוצים עם המון שמיר תוצרת המסעדה שחן הזדעזעה מהם ואני אהבתי.
המנה שלה הגיעה. “אלו הכבדים הטובים ביותר שאכלתי בחיי!” היא הכריזה. טעמתי מהרוטב (בחיי שאני שונא כבד) היה מושלם.
ההמבורגר הכיל כמות מתאימה של שומן כבש, והוגש עם ירקות ובצל מטוגן.
לא יותר מידי שומן כבש. זה עבר את המבחן. יחד עם יצירתי של עוגת גלידה הנזק היה 160 שקל פלוס טיפ. לא התאכזבתי. אני עוד אשוב, מה שגם הם עושים משלוחים לימים שבהם לא בא לי לצאת מהבית!
ואם זה לא מספיק בתחילת הארוחה הגיעו למסעדה הורים של בכיר בתפוז ששמו לא יצויין כאן. אביו היה רופא משפחה שלנו שנים. לגבי הביקורת, כדי להבין את גודל ההנאה, ראוי לציין שאנחנו זוג פרינססות מפונקות באוכל. העגבניה בהמבורגר למשל, הייתה חתוכה מחלק העליון והיה בה לבן של החלק שמחובר לצמח, אז היא הועפה מהצלחת שלי. לדוגמא. אפילו הסלט בצד היה מתובל ולא סתם ירקות אנמיים של כל מסעדה אחרת בקוסמוס.
הכבד שלה.
ההמבורגר שלי.
היום ערכתי טקס מאבון. בצדף ענק היו עשבי מרפא טריים ומים. בבקבוקון חרוט וירוק היה מושק אייל טרי.
הדלקתי קטורת. הדלקתי נר לבן וחדש. ביקשתי את הגשמים הראשונים וקיוויתי למטר עצום ורב, ולא לכמה דמעות עלובות כמו בשנה הקודמת. ועושר לי, לישראל ולעולם.
ארדן.
גודייבה
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-09-12
המתיקות של השנה שלי היא לא מגיעה בתפוח בדבש. אני בכלל לא מבין את הקונספט- אי אפשר להנות מהמתיקות הטבעית של הפרי או ללקק דבש באצבעות? חייבים לשלב? אז לפחות תכינו שטרודל.
גיסי מהתל בי. הוא נסע לכנס רופאי שיניים בחו”ל ואני דרשתי גודבייה. לאלו שלא יודעים זה השוקולד הטוב ביותר בעולם. יש לי באמת מעט הזדמניות לטעום מהזהב האדום הזה, כי אין חנות בארץ, וניתן לקנות אותו רק בדיוטי פרי. בתמורה לקופסא עטופה בסרט זהב אני משלם את המחיר המלא לגיסי ש”לא יוצא פראייר”. השנה הם החליטו לומר לי שלמרות הנחייתי הם לא קונים לי גודייבה.
קצפי יצא עליהם. זו הייתה שנה שבה אחותי נהנתה ממאכלים אין קץ שרקחתי במטבחי ושלא לדבר על לחשים ושאר דברים שעשיתי עבורה. כשחזרתי לבייתי, במקרר חיכתה הקופסא בברק הזהב האדום.
הם יכולים לשרוד. השנה.
השנה שלי בכלל מתחילה בסואווין. זה מדהים איך כל סאווין מראה שלב רגשי אחר בחיי. סאווין שלפני שנתיים ישנתי בזרועות אהובי. סאווין שלפני שנה הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. סאווין השנה אני כנראה אחגוג לבד את מעגל המוות.
צלילי הזאנג ושירת הציפורים ממלאת את ישותי באבל קדוש, בדמעות מתוקות על זיכרון של ריח, זיכרון של צליל, וזיכרון של אהבה… שאינה שלי עוד.
השנה אני משאיר את האהבה ואת הכאב שבה עימה- לאנשים אחרים. הקדשתי את עצמי ללימוד. לימוד של שפה חדשה, של תרבות חדשה ושל אמנות חדשה. היא תיפול יחדיו עם הקסם שאני כבר מכיר.
אני צועד בדרך החדשה הזו בלי פחד אמיתי. חשש וחרדה פה ושם אבל בלי פחד שיטווה קורים של פלדה על לוח ליבי. כל חיי חייתי בבית הזה, שהיה מזור לכאב וכלוב מוזהב פעמים רבות. אולי באמת הגיע הזמן לוותר עליו עבור מגורים צנועים יותר. אולי זה השיעור של הליידי גודייבה שזורם במהותי. מתחת לבגדים כולנו אותו הדבר. עשירים, עניים יפים או מכוערים, אנחנו בני אדם. בעלי כוחות, חסרי כוחות אף אחד לא חסין בפני האומללות והאושר שהעולם הזה מביא עימו.
ריח היערה מחלוני,
טעם השוקולד בפי
תחושת המשי האוחזת בגופי
פגים כחלום חיי
כמאגיה של הלילות האפלים ביותר
הנעלמת מול השחר האדום.
ארדן,
של הגן.