עולם ההפך

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-09-27

כולנו עוטים מסיכות. בין אם זו התנהגות שונה ליד אנשים ספציפיים ועד גלמור מתוחכם שדורש אימון ותיכנון מוקדם. מטיפת עיפרון לעיניים כדי ליישר את מראה הגבות ועד מסיכת תיאטרון עם פיתוחי זהב וגדילים.
כולנו חובשים אותן, כולנו מכירים אותן- למרות שאנחנו הרבה פעמים אוהבים לספר לעצמנו “הנה, זה זה האמיתי!” ואכן מסיכה טובה יכולה ללמד הרבה על זה עוטה אותה.
ביטחון עצמי מופרז? חוסר אונים פנימי.
שינאה עצמית? פרפקציוניזם מושלם.
לחש גלמור ליופי? יופי פנימי הזולג החוצה כמו דמעות ענבר המקשטות עצי האורן העתיקים.
 
זהו אזור סכנה. לפעמים האשליה שאנחנו טווים כלפי חוץ מתקבעת על ידי החברה הסובבת ולפעמים על ידי לבבותינו- שמחליפים “רוצה” ו”קיים” במיקסם עשן הסתיו המיתמר מן היער הדשן.
מתי המסיכה שולטת בנו? מתי אנו שולטים בה? האם אנחנו ערים לקיומה?
ומתי המסיכה משטה באחרים? מתי המסיכה מזיקה לאחרים? השאלות לא תיגמרנה כאן.
 
“אני רוצה קהילה” אמר מישהו, ואז תרם לפיצולה של אותה קהילה על ידי פתיחת מועדון חברים בו יוכל לדבר על הנושאים החביבים אליו, אבל מועדון סגור וסודי שאליו יוזמנו אך ורק חבריו הטובים. מעשה טיפשי כי הוא מנתב את חבריו הרחק מהפורומים בנושא, משאיר בהם רק את ה”בררה”,
“בקהילה הזו יש מקום גם לך” ולאחר מכן, בפגיעה מדומה כלשהיא “אל תפנה אלי שנית”.
מה המסיכה? מה האמיתי? זה כבר מחוץ לידיים שלי. איני מבקר בעולמות בהם איני רצוי. אני משחרר אותו עם כל הברכות שאספתי, מן האלה הלאה.
 
בצהריים אני עושה שלושה דברים בבת אחת, מדבר עם ידיד שמתקשה עם חיי האהבה, עם מעט עזרה מאגית של חיזוי (לא משהו מניפולטיבי) מטגן נתחי עוף בטמפורה יפאנית מיובאת ומכין מוקפץ שדורש ירקות קצוצים עד דק.
המטבח הוא המפלט שלי, מקום מגן מכאב, מקום שבו גם מאכלים וגם לחשים נרקמים. הכל ביחד. וזה לא השתנה אי פעם. וגם לא ישתנה אני מקווה.
אני מתחיל את שנת הלימודים בקרוב, זה לא נתפס בכלל מבחינתי וכנראה שעד שלא אהיה באמצע שיעור יפנית מנסה לבטא וואטשי נה- ארדן, עד שלא אסיים את לחש הטיהור וההגנה האחרון על החדר החדש שלי במגורים שלי אצל אחותי-
זה באמת לא יקרה.
אני אוסף קלסרים, מדגשים ועטים בשביל המשימה. מנסה להחליט אילו ספרים כדאי לרכוש, והאם להחליף תיק ישן ויעיל שמלווה אותי מאז כתה יא`.
 
האחיינים שלי כאן. פירוש הדבר שלא אקבל שקט. ברגעים אלו ממש שניהם צועקים על עץ. למה? הוא לא זז או הכה אותם בגלל רוח תועה, הם צועקים עליו בגלל שהוא עץ.
אחותי מוצאת את הזמן לצעוק לכל העולם הוראות בזמן שהיא מנקה חלונות בבית אימי. כי זה נורא דחוף מסתבר, לנקות חלונות במקום נגיד, לדאוג לילדים שלה. היא תמיד מנסה לדעתי להיכנס בכוונה למצבים של צורך בעזרה כדי לקבל תשומת לב. נו באמת.
 
רשומה של חוסר סבלנות.
 
ארדן
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.