פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-08-30
אני נמצא בפרץ אנרגיה תזזיתי- אני עושה תירגול ביפאנית שזורם בקלות ובמהירות מן העט אל הנייר. שי כתב רשומה על הצבא שלו- במרחק שבו אני נמצא מן המקום הזה אני חושב שאוכל גם לחלוק מחוויותי. כתבתי פה ושם מילים על הצבא, ואפילו סיכום- אבל ממרחק הזמן שבו אני נמצא, אולי הגיע הזמן לספר את הסיפור מחדש? השאלה היא איפה להתחיל? מהדמעות? מהתפילה? מהטירונות? מלעמוד מול שער ברזל חלוד בשממה של אקליפטוס, הרדוף וטיון דביק?
החוויות שלי מהצבא התחילו עוד לפני הצו הראשון. כאשר הייתי בבית הספר הסוצאליסטי שהיה בעצם גן ענק עם וורדים דשאים וברושים, באו אנשים לדבר איתנו על תהליך הצבא. אני מניח שזה היה אמור להוריד את סף החרדה הכללי, אבל אצלי זה העלה אותו פלאים. שמעתי סיפור על חילול גופי בחיסונים, הורדתי לדרגת עבד נרצע, אי התחשבות כללית במערכת האמונית והאישית שלי- ובאופן כללי, עד כה מטרותי היו שלי, בשנייה שאני משתחרר מהמערכת הלימודים הזאת, נכפית עלי מערכת אחרת- שבה אני תוצר. נשמע נורא. אבל אני מניח שזה סובייקטיבי. שאר בני כיתתי מצוא את רעיון הצבא מושך. בסוף ההרצאה השאלה היחידה שלי הייתה :”איך יוצאים מזה?” וכמובן התשובה אחרי מבטים רושפי שינאה ותיעוב, הייתה קב”ן ושאר ירקות. השלב הבא היה הדמעות.
שיא-סוף גיל ההתבגרות. אני עומד מול הורי. לא יהיה צבא. אני לא מסכים. שלא יכריחו אותי ללכת. ההורים שלי הבינו את זה. אף אחד לא באמת רצה שאלך לצבא, מלבד אימי שלדעתי פשוט דאגה למעמדי החברתי/מדיני וקיוותה בסתר ליבה שהצבא יבגר את הילד הזה שלא רוצה להתבגר לבד. הסתובבתי בבית כמו רוח רפאים חרדה, מפיל ושובר דברים בצורה דרמטית, נוחת בפינות אפלות ובוכה במשך שעות. אבי טיכס עצה והביא אלוף במילואים כדי שינסה לשכנע אותי להתגייס. עבור האלוף הזה ניקיתי את פני, עטיתי את החיוך המושלם ביותר שלי, וגררתי אותו לחדר שלי: מקור כוחי. האנרגיה שלי מרוכזת שם. הצמחים בתמונות נעים ברוח כשאני חפץ בכך- מוסיקה שלא נשמעה על פני האדמה אלפי שנים מתנגנת במחוות רצון. אבל עבור אותו אלוף במיל הייתה רק סריקה קצרה: מי הוא, כמה ילדים יש לו ומה הם יעשו בחייהם, והמאהבת שנסתרת מאישתו. זה הספיק. הוא הודיע להורי שצבא זה לא עבור היצור הזה ששוכן במערה עם נפש עדינה כמו פרח קריסטל מעוצב. כשהוא יצא מהבית שיחררתי את המיקסם, פני נפלו שוב, שוב דמעות, שוב צער ושום תפילות חרישיות וכשהדמעות נגמרו, הורי וויתרו. הילד הזה לא ילך לצבא. אחותי שהיא הייתה ילדה נפלאה וצייתנית סבלה גם היא וקיבלה תלונות על ימין ושמאל, אז אני עם אישיותי האקסטרווגנטית? ממש לא. המניירות שלי נשארות בבית. אבל, אימי טוענת, שאם אני נשאר בבית אני הולך לעבוד. אין וויכוח. אבי ניסה לשחד אותי בתשלום על הלימודים הגבוהים שלי. לנצח. שום דבר לא עבד.
זה היה יכול להיות נעים לדמיין את זה כמו האדמה פערה פיה, או אישה זקנה ואפלה שאמרה את זה. אבל ברגע עמוק של צער היה רטט, כמו טיפות מים על קורי עכביש אפורים. המסר היה ברור: “לך לאן שתלך. יהיה בסדר.” הרמת את עיני, והן צרבו מהאור שיצא מהישות הזאת, מן האלה הזו. “כן הקטה.” הרכנתי את ראשי בכבוד. אני הולך לצבא. צו ראשון, צו שני, צו שלישי אפילו-במנוף יד חסרת סבלנות התורים שהיו אמורים להימשך שעות התקצרו לדקות ואף לשניות. בשקית פלסטיק ארזתי חומרים ללחשים. לא בגלל שאני באמת זקוק להם, אלא הם סוג של שמיכת ביטחון. לבונה, מרווה, קמפור, וורדים, מילים ללחשים של חיים קלים… וכמובן הטארוט, אחיי למסע הזה, במידה ואזדקק ליעוץ. כשהגיע זמני לצאת, מונית ספיישל עבורי ועבור שלושה אנשים נוספים לקחה אותי לתל השומר. שם, עברתי את כל המסדרון, וכן, בכיתי כאשר גרמו לי לדמם על מנת לקבל דוגמית דם, וכאשר נתנו לי חיסונים. הדמעות הללו לא יימשכו זמן רב. כבר שם בחרתי באנשים שיבואו איתי לאותה טירונות, אנשים נפלאים שהיו לי לאחים לזמן קצר לפני שחוט פגישתנו הותר.
מה שאני זוכר מהערב הראשון בצבא היה פשוט בלגן, סיוט וניסיון של שבירה של האנשים הצעירים שהיו שם- וכמובן ההלם. שאני אשן באוהל??!! מה הם חושבים שאני? rothe? עבד? חיית מעמסה? גיליתי את האמת המרה- עד שאגיע לאוהל, אהיה כה מותש שזה כבר לא ישנה אם זה אוהל או ביצת המוות הירוקה המהבילה גזים רעילים. אני אשן בתוך זה. כבר שם מצאתי את מקומי. לידי היה זמר מתחיל שרצה להישמע ברדיו. (עוד לפני תקופת הכוכב נולד ותכוניות הריאלטי המזוויעות- מי ייתן והאלה תעניק להן מוות נורא ומדמם) שלחתי את כף ידי לתוך שק הלחשים שלי- פקעות וורדים. יש בהם זרעים שמהם יגדלו שיחים של וורדים דלילי כותרת, אבל עם ריח אלוהי. הפונטנצייל חייב לגדול. הנחתי כמה מהתרמילים המקרקשים הללו מתחת לכרית שלו. באותו סוף שבוע הוא הגיע לרדיו. שמעי הגיע למרחקים. תורניות נעשו במקומי, שמירות הוחלפו- רק בשביל חיזוי עתידות פשוט. הפכתי להיות מנהיג שקט בין עבדים בעלי הלך רוח כנוע. אפילו המפקדים ציינו את זה לטובה. מפקדת צוות הטירונות שלי, אישרה לי זמני מדיטציות במהלך התחברתי לטבע בבסיס. עצי אקליפטוס קיבלו מנחה, ופצעיהם שנגרמו מתסכול של דורות של חיילים בטירונות רופאו- הרוק שלי על פצעיהם. הטבע היה לצידי.
ואז הגיעה השדאות. כמה שתיעבתי שינה באוהלים, זה כלום לעומת שינה באוהלים זעירים באמצע מדבר לוהט. זה היה לא מקובל בעליל. באמצע החום בזמן “פריסה” הנחתי את ידי על הקרקע החמה. אימא, קחי אותי מפיסת אדמה לוהטת זו. אנא. ואם לרגע חשבתי שננטשתי על ידי אותו כוח מגונן, רוח נשבה- בידרה את אניצי שיערי (הוכרחתי לקצוץ את שיערי עבור הצבא. שיער ארוך פוגע במוסד הזה, הסתבר.) והמסר היה אחד, אניגמטי ולא מתורגם. כן. אותו יום חסר עב הפך ללילה סוער, וסופה עם ברקים סגולים מהממים העיפה את האוהלים ואת האנשים יחד עימם. פונינו חזרה לבסיס. הבעיה שנותרה הייתה, בגלל שחתמנו על מנות קרב לזמן הזה, לא היינו יכולים לאכול בחדר אוכל. בשר ודגים משומרים זה ממש לא הקטע שלי. אבל לא חשתי רעב, צמא או חוסר אמיתי.
המטווחים עברו לבסיס שלי. המטווחים מפחידים אותי מאוד. הרעש, הסירחון, והעובדה שנותנים נשק לפאקן ילד בן 18. אני לא סומך על עצמי עם נשק, אז המפקדים שלי שהם בערך בגילי פלוס שנה- עליהם אני יכול לסמוך? המפקדת צועקת על חייל- ושרשרת משתחררת שעל צווארה משתחררת מן הדיסקית. פנטכל עם סמל האלה ומונסטון נאה למדי. לאחר מכן: “המפקדת, האם את וויקאנית?” התשובה: “ילד, אתה פעור.” פתאום כל זמני המדיטציה, האיחוד עם הטבע, והאישור המיוחד לענוד פנטכל בבסיס הזה של צה”ל, נראו ברורים עד מאוד. היא חלתה לקראת סוף הטירונות והצטערתי מאוד לעזוב מבלי לחוות עימה שבירת דיסטנס. הקשרים נפרמו- ואני הובלתי לאחר כבוד לבסיס מיון בצריפין שם גורלי היה אמור להקבע, היכן השירות הצבאי שלי יהיה?
הנסיעות הרגו אותי. שנאתי את עצמי במדים המקטינים האלו, בגוון ירוק מסורס, חסר דמיון או מהות. שנאתי את השיפוט הקל של הדרגה של האדם על פי אותם מדים- המבט על הזרועות בראיית הדרגות- גון הכומתה והנעליים. הרי ברמה הרוחנית שלי אני מסוגל לקבור את כולם. כוח רצוני יונק ישירות מחזה של אימא אדמה. המציאות מתכופפת כמו נצרי במבוק רכים ברוח האביב המתוקה. הגעתי לבסיס המיון בצריפין. קודמי היה שם חמש דקות. אני הגעתי בשעה עשר בבוקר ויצאתי בשעה חמש בערב. השמועות על כוחי זלגו מן הטירונות אל המשרד הזה שבו תת-אלוף היה המפקד והפקידה שלו הזמינה אותי לערוך לו וליושבי המשרד פריסה בקלפים. במגע ידי כלאתי את כאב השיניים של הפקידה באבן אגת חומה שנשלפה בחיפזון מאותה ערכת כישוף צבאית. שלחו אותי לבסיס שבו הובטחו החיים הקלים שלי. וקיבלתי תפקיד. מאבטח מתקנים. זה לא היה אופטימלי, אבל שבוע- בבסיס ושבוע בבית, שנתיים ונמנע ממני שירות מילואים. זה לא נשמע כמו עיסקה רעה מידי. בחרתי במפקדת זרוע יבשה. למה? כי ידעתי כי כולם ירצו ללכת למקומות כמו חיל הים או האוויר ורבים יזכו ללכת למז”י, אבל מי שיבקש מראש ללכת למז”י יגיע למקום מובחר בתוהו הזה, כי יהיה ניסיון לספק את בחירתו הראשונה.
עמדתי עם אדם נוסף מהטירונות שלי מול שער חלוד. הייתה דרך שמובילה אל תוך הבסיס, אבל לא היו מבנים, היו רק אקליפטוסים זקנים, שיחי הרדוף תמימי פרחים ומלאי רעל, טיון דביק שגידל פרחים זהובים שחייכו אל השמש והרבה, הרבה אשפה. כאשר הגעתי לבסיס זה שבו היו שלוש מאות אזרחים עובדי צה”ל וכשלושים חיילים (שרובן חיילות) גם שם התקבלתי על ידי האזרחיות-עובדות צה”ל באהבה. אומצתי. עם הזמן לשבת במשרד שלהן הפך לשיגרה נעימה. בהתחלה כל חיילות הבסיס שמחו עד מאוד לקבל פריסה בקלפים. הייתי בשבוע שבו חיי הוקלו מאוד, ושבוע בבית. זה היה בשעות האור. בחרתי את השמירה הלא-פופלארית: שעה שתיים בלילה עד שש לפנות בוקר. פגשתי אנשים נוספים בבסיס. אחת מהן הייתה צימחונית נפלאה בשם יהל. יהל הייתה יצור חיובי עם הילה קורנת כמו של ילד קטן. סיפרתי על צערי הרב שנבע מזה שלא יצא לי להכיר את המפקדת הוויקאנית שלי- שהתגלה לאחר בירור קטן כי היא דודה שלה (ומאז אנחנו בקשר)- והיה בבסיס גם את התערובת הרגילה של ערסים ונשים שעסקו בזנות- למדתי בסופו של דבר להסתדר עם כולם וגישת ה”אני יותר חשוב מכולם” התפוגגה קצת אל הרקע, ולפני שאתם מתחילים להתעסק בפיל הצל הענק הזה שלי- להזכירכם- אמרתי “קצת”.(וכשאני אומר אתם, אני מתכוון אליך חלום- *משליך עליך שוריקן מורעל*)
בלילות החורף הקפואים הכנתי מנות חמות והבאתי ספרים ששוקלים בערך כמוני לשמירות בש.ג. כל ספרי אמבר של זלזני למשל, הטרילוגיה של מאגיה טבעית מאת אן מורה, ארבעת ספרי תורת הניסתר של אגריפה- ופשוט קראתי. כאשר לא קראתי, אנשים מהבסיס השכן שהיו צמוד אלינו- באו אלי. קצינים, מפקדים, חיילים שנוטשים את השמירה שלהם- רעבים לידע, רעבים לכוח על הגורל הנטווה של חייהם. אחד מהם העניק לי כינוי חיבה הוא קרא לי “בודהא” על רוחניותי ועגלגלותי- הפכתי להיות המואר, הנאור. כוכב הלילה הזורח שמקרב אליו נוודים שרוצים לדעת על אהבה, שרוצים לדעת על העתיד- ושרוצים לדעת פשוט “למה?” למה זה קורה לי? מדוע הוא נטפל אלי? מדוע היא לא מקשיבה למילות האהבה שלי? אני זה שהייתי אז, כמו היום, מביא את הצרי- מראה את התמונה השלמה. אהבה יש תמיד- בריאות ונעורים יש רק עכשיו. אל תבזבז זמן. תתקשרי למשטרה, אין סיבה מדוע לסבול אותו. כל החיים לפניך.
כאשר עשרה מאגים (כלי נשק, לא מכשפים או ספלים) נגנבו מהבסיס השכן זה הייתי אני שהרס”ר הדרוזי מהבסיס הצמוד אלינו פנה אליו לשמוע מי זה היה. אמרתי לו. מצ”ח עשו את השאר- אני זכיתי במדי ב` מכותנה חדשים. מפקד הבסיס שלי קינא בי, ביקש לדעת מהיכן הפרס- שתיקה הייתה התשובה היחידה שלי אליו. קצינים תורנים, סמלים תורנים- התחלפו כל הזמן. הם היו מילואימניקים- לכל אחד סיפור וריפוי משלו. באחד מהם אפילו התאהבתי- באיש נאה כחול עיניים שהלך מעולמי לעד. אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. העונות עברו- חברויות נקשרו ונפרמו- הירח התמלא והוריק שוב ושוב וזמני נגמר בבסיס ההוא. כשעזבתי מפקד הבסיס אמר שהוא לא יודע כיצד הוא ייקם שמירה אחת בלעדי. כאשר עזבתי את המקום הזה- הוא היה בשלבי סגירה מתקדמים. היו כל שנותר הוא מגרש חנייה ליד מרכז ספורט באמצע קריית מוצקין.
קולי עדיין יכול להישמע במקום ההוא- הכוח שלי, מוכל בלבבות אלו שנגעתי בהם, עדיין שם. ולעיתים כאשר אני מריח את הרוח החמה מכה בעלי האקליפטוס, רעד של געגוע עובר בגבי. זה עובר מאוד מהר. החוט שנטווה אל המקום הזה הותר כאשר הבסיס נסגר. הזיכרון האחרון שלי היה ריצה- מתחנה מרכזית תל-אביב אל האוטובוס שיקח אותי חזרה אל בייתי- בריצה הזאת נטשתי ידיד שבילה עימי בתל השומר, במצעד השיחרור- מבלי לקחת את מספר הפלאפון שלו, ומבלי שיהיה לי איכפת. הותרתי את העולם הזה מאחורי, אבל את הקסם שביצעתי והחסדים שקיבלתי יוותרו בליבי לעד.
ארדן
של הגן.
Aquila ka Hekate