פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-08-18
היה שלב, שבו וויתרתי על תשוקה. גופי התקרר, אלו שנגעו בו מצאו רכות של מים, ובגלל שמים לעולם לא משתנים, יש בהם את יסוד היציבות. האש מתה. הלחשים שלי היו רבי עוצמה בגלל הידע שלי, אבל הלהט נעלם, נספג באדמה השחורה של זרם סטורן האפל, כמו שרף חלתית מוציא את הילדותיות מהגוף, והורג אהבה.
השתמשתי במציאות להסיח את דעתי, לחתוך את הכאב לקוביות קטנות ולאכול כל פעם חתיכה קטנה. הפסקתי להסתכל במראה השחורה שמאפשרת לי לראות למרחקים, הפסקתי לפתוח לעצמי את העתיד בקלפים- הפסקתי כמעט לחלוטין לרפא, מצאתי את עצמי מתבוסס בערמה של לחשים רקובים בלי אנרגיה להמשיך.
האקדמיה סיפקה לי עושר חדש: ידע, תרבות, אמנות ושפה. התעסקות בזאת סיפקה לי מרווח נשימה.
לנתח את דמותה של נינה מ”בת השחף” של צ`כוב, ולהשוות משברים אישיים שלה מול אופליה של “המלט” מאת שקספיר. אולי עם משברים כאלו הצרות האישיות שלי נראות זעירות למדי. העשייה שלי קדחתנית, בוערת- פורקת ברקים שלא מוצאים פורקן בצורה אחרת. אין זעם, רק טרנספורמציה של ברקים ורעמים מרגשות שלא יגיעו לקראת מימוש.
“מלא עצמך ברצונות, וראה עולם מלא אשליות. רוקן עצמך מתשוקה, ותבין את המיסתורין הגדול.”
זו הייתה הסיסמא, אולי, אבל עכשיו הגיע הזמן למשהו אחר, משהו שדורש ממני את האהבה האישית שלי. יצירה אמנותית דורשת אנרגיה רבה, והאנרגיה הזאת לא מתחדשת מעצמה בקצב שמתאים ללימודים של נושאים בצורה האינטנסיבית באוניברסיטה.
הידעתם? יש לי בעיה חמורה של תחביר עברי. העברית שלי לא טובה מספיק.
אני בהלם מחד, אבל מאידך הדבר ברור. אני לא חושב שיש אנשים שבאמת מגיעים לאקדמיה כיום עם יכולת תחבירית גבוהה, מערכות הלימוד הבסיסיות של בית ספר פשוט לא טובות מספיק. בעיקר אלו שמנסות ללמד לכתוב משמיעה.
פעם קינאתי. באלו שנראו כמו האנשים בפוסטרים. רזון, לסת מרובעת. עיניים תכולות… אולי יותר מכל קינאתי בנשים, קינאתי בכוח שלהן ליצור מניפולציות בגברים לא עוד. לא יותר.
אני נצמד לקדירה שלי ומה שיוצא ממנה. אני נצמד לעט ולמילים שפורצות החוצה.
הירח המלא, הזווית של מארס עם אורנוס מבעירה את התשוקות שהרגשתי בעורקי. אני רוקח לחשים לאחרים- לא לעצמי. מה עוד אוכל לבקש עבור עצמי? אהבה? אי אפשר לקבל אהבה ללא מכאוב. עושר? כל צורך אנושי שלי מסופק בידי משפחתי. חופש? אני מקבל את המרחב שלי מתי שאני מבקש אותו. יוצר את המציאות במו ידי. אני מעל לרצונות ומשאלות.
זו בריחה, אני יודע, אבל זה המקום הבטוח שלי עד שיהיה מקום אחר ללכת אליו.