פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-08-24
לפעמים אני לא מסכים עם דעות של אחרים- ואני אומר את דעתי ומתדיין, בלי להרים קול, פשוט להיכנס לדיון על נושאים שבהם אין לנו הסכמה- והאחרים קוראים לזה וויכוח.
ואז אני מרגיש שאני לא צריך לבטא את דעתי השונה מול אותם אנשים. לפעמים אנשים אחרים אומרים לי משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר.
לפעמים אנשים סתם מנתקים איתי קשר בלי שום סיבה מוצדקת או מוסברת.
לפעמים אנשים משאירים אותי עם פה פעור, מבלי להבין אותם. בכלל.
וזה לא שאני תמים, וזה לא שאני לא עוקצני לפעמים או נחרץ ואפילו קשה. יש אנשים קשים ממני, רעים ממני והרבה יותר לא נגישים. אני מכיר אותם. איתם אפילו אני מתקשה ליצור ערוץ תקשורת מסודר. כמו שאחרים מצפים שיקבלו אותם כמו שאותם, על כל חסרונותם, האם אני לא יכול לבקש את אותו הדבר?
זה שאני מתווכח, לא אומר שאני לא מעריך או אוהב את האדם שמולי, אלא להפך שחשוב לי מספיק ממנו כדי להסיט אותו ממה שאני רואה שזו דרך להרס עצמי או ניוון. האם קולי שלי לא צריך להישמע רק כדי שאחרים יקבלו את הליטוף הנחמד ולאחר מכן ההרסני לאגו שלהם?
ואולי זו ההילה מסביב לירח. או הזווית של מארס עם אורנוס. אולי אני צריך לשבת בשקט באמת ולחכות שהכל סביבי יפוג ויעלם כמו ערפילי הלילה. אבל אז, אני יודע שאני חוטא לעצמי וגרוע יותר, חוטא לאחר, לחבר, לאהוב- גם כשהוא אומר לי לסתום את הפה שלי כי מה שאני אומר מציק לו.
אולי זה באמת אני. אני שלא היו לי חברים עד גיל שש עשרה בערך, בחרתי שלא להכניס אנשים לחיי, ואולי כישרונותי ליצירת חברים עלובים. מוכן לקבל את זה. אבל עובדה שבזמן ששירתתי בבסיס נורא עם סוחרי סמים וזונות הסתדרתי יופי, אבל לנהל מערכת יחסים חברית קשה. מאוד קשה. מסובך אפילו- אני מודה באוזלת ידי. אני מדליק נר עבור כל אלו- המשתיקים והשותקים- אלו שנטשו אותי כשהייתי זקוק להם ואלו שאמרו לי לסתום את הפה. אני שולח להם אור טהור וזך- כי הקטה היא גם הקטה פורופורס, המאירה והמדריכה.
ואולי כל הבחירות שלי שגויות. אולי אני באמת צריך להיות המכשפה שבקצה היער- נפרדת מכל הקהילה, נפרדת מכל האנשים בה- רק כדי להוות הדלת עליה דופקים כאשר הלב עומד להתפוצץ בכאב, או שיש דימום ממקום שאינו מוסבר. הזה שמעניק פרסים או עונשים בצורה שנהירה רק לחכמים או אנשים שמנתחים את הסיפור מאות שנים לאחר מכן.