פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-02-09
“
החלטתי לפרסם את הטקסט שכתבתי ודיקלמתי באזכרתה של סבתי…
“”חלפה עברה עונת פריחת השזיף… אך האמן רשאי לזמן אותה מנפשו חזרה לחיים””. לינג שיאו 1832.
העולם התנפץ. העולם התנפץ ואני אפילו לא הבאתי את עצמי לחוש זאת. הייתי באוטובוס- בדרך למבחן מיותר בקורס קנטרני בנושא אמנות יפן. זה היה מועד ב’- ורבים אלו שהחליטו בסופו של דבר לוותר על הנקודות המעטות שמועד ה-ב’ יכול לתת להם, אבל אני בחרתי לנסוע. אימא התקשרה. “”סבתא במצב קשה…היא כנראה לא תצא מזה.”” אני הקשבתי ונתתי צליל של אישור. ניתקתי את השיחה- ובראשי העברתי שוב, כמו מנטרה את השמות של היצירות האמנותיות מתקופת היאן לקאמקורה. אתם בוודאי חושבים שזה לא אנושי להתנהג ככה, איך הוא יכול לחשוב על פסלים של רוחות רעות בזמן שסבתא גוססת? האמת, שלא הייתה לי שום מאנה רוחנית ורגשית להתמודד עם זה. יבשתי לחלוטין. כמעט חצי שעה עברה מאז השיחה הראשונה, ואימא התקשרה בדמעות. זה נגמר.
אני חושב שהרגשתי סוג של קתרזיס. אני התפללתי להחיש את מותה של סבתי- היא סבלה מאוד. מוות במקרים כאלו הוא סוג של רחמים. גם אימי ציינה שהיא קראה לאביה, יצחק, שיבוא שייקח את סבתא. לבסוף רבקה קולסקי נפטרה מטביעה. היא טבעה בנוזלי הגוף שלה עצמה. נאמר לי שזה מוות קל, ולא כואב. אני מסרב להאמין. רק כאשר ישבתי בלילה, על מיטתי, ועשן קטורת ההקרבה שלי למתים הותיר ניחוח פרחוני אך מחוספס על קירות חדרי בכיתי לראשונה.
“”עשבי קיץ, הם כל שנותרו, מחלומות הגיבורים.”” באשו, המאה ה-14.
ומי הוא גיבור? היום גיבור זה תואר שנותנים רק לאנשים מתים. גם ביוון העתיקה הגיבור היה זה שעשה מעשים על-אנושיים, כאלו שאדם פשוט לא יכול לעשות, ואז מוות נורא. רבקה, עם השכלה של ילדה בכיתה ט’, השכלה שהיום לא נחשבת אפילו להשכלה שלמה, התגברה על שד הבורות שמגביל כה הרבה אנשים גם אז וגם היום- ולמדה במהירות את מקצוע הגזברות- היא החלה בתור תופרת ווילונות וסיימה בתור זו שהייתה חלק מתהליך היסטורי של בניית מה שנקרא היום קופת חולים מאוחדת. גם אחרי שהיא הפסיקה לעבוד שם, מקומות עבודה נחשבים אחרים רצו בה. כל זה בלי פרוטקציות, אלא באמת משהו שהיא בנתה בשתי ידיה.
היא חיה בזיכרוני עדיין… לא רק מהחוויה שלי אותה. אני בתור ילד שמעתי סיפורים רבים כל יום שישי כאשר ישנתי אצלה עד יום שבת. עד עכשיו בחלומי היא מהדסת בנעוריה בשמלה אלגנטית וכחולה שהיא תפרה עבור עצמה, עם שמשיה מלכותית שמצלה עליה מפני השמש, ברחוב הגליל בטבריה שאז היה סך הכול חמישים מטר אורך, כאשר היא מתצפתת על אחד מהמחזרים שהיא דחתה ומתנהגת כאילו היא לא שמה לב שהוא הולך אחריה.
את היית גיבורה סבתא. כאשר היה איום על המשפחה הזאת, איום עלי את עמדת מולו, למרות שהיית אישה נמוכה, והוא היה מתנשא ושמן ושרירי, ואת קראת לו בשמו האמיתי חלאה ובכך שאמרת את האמת, אמרת אותה כאשר כולנו התכווצנו מפחד, את השמדת את האיום הזה במו ידייך. את ורק את היית ליבו הפועם של השבט הזה שכל שבת, לא משנה אם יש שמש או גשם, אכלנו אצלך צהריים ולעיתים גם ארוחת ערב. ועתה, כשאת לא כאן, הגביש הזה שאת החזקת בכוח, מתפורר. הזיכרון שלי סבתא, עובד בצורה תלת מימדית, יש בו ריח של המטבח שלך, יש בו את התחושה של הסינרים שלך שהיו מכותנה מכובסת… את הגון המדויק של אדום שיערך וירוק עינייך…
היה אמן שכתב שיר על צער- הוא חרט אותו על צלע מקדש…
ואז הוא הסיר אותו באזמל מהיר ומיומן וכתב- “”לא ניתן לכתוב צער. ניתן רק לחוש אותו.””
זה משהו שאני אצטרך להרהר בו….
“