פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-05-23

“

העשרים וחמישה לחודש מרץ, היה זמנה המקודש לאושון: האורישה של האהבה, הנשיות וכל הדברים הטובים. כדי לכבד אותה, יצרתי אבו (הקרבת דם בתרגום ישיר). אתם רואים את החלק המרכזי של מזבחה בתמונה הראשית. אני ביליתי יום שלם בהתייעצות עם ידידה נהדרת ושפית (אריאלה פיקסלר אלון) כדי לדעת איך מכינים דברים כמו עוף הדרי, כנפיים בשני רטבים, סלט עם רוטב ווינגרט קלאסי לחלוטין, ודאגתי שיהיו מאפים צרפתיים שאושון כה אוהבת. אבו מסודר מכיל בתוכו אלמנט של נתינה לקהילה, ולפיכך, לאחר שובע האורחים בחרתי להעניק את המזון שנותר, למשפחה שסובלת ממצוקה כלכלית. לאבו הגיעו חברים. אנשים שאני אוהב ומאוהב בהם באופן אישי. קיבלתי עזרה רבה. כוהנת הוודו שמלווה אותי, שלאויה, הייתה חולה באותו יום, אז שילמנו לידיד נפש קרוב שלי שיביא אותה במכוניתו כל הדרך מחיפה לטבריה. המרפסת שלי נשטפה, מחצלות זהובות ירוקות נפרשו על הריצפה ולפידים קלועים מחזרן הודלקו. חיכיתי בסבלנות עד שכולם יגיעו- גם כאלו שנתקעו בפקקים, ואז התחלנו. אני הובלתי את הטקס לאושון בגלל ששלאויה החליטה שאני מוכן לזה. לפיכך הטקס עבר עם מעט בעיות- ועם המון חברים ומשפחה שחיבבתי. בטקס וודו, אין הטלת מעגל- העולם כולו הוא קדוש. מהאבק שקדוש לאויה, והתולעים הקדושות ליווה, דרך העצים שקשורים לאירוקו, הצמחים המקודשים לאוסניין, והאנשים שנבראו בצלמם על ידי אובטלה. אין מעבדה עם יסודות מוזמנים ומגורשים כמו במערב. לאחר מכן, מבקשים מאשו, שומר הדלתות לפתוח את הדלת- ומזמינים את כל האורישות לבוא ולהנות, ובניהן, את האורישה המרכזית, במקרה זה, אושון. אנשים מספרים אם הם רוצים מה אושון עשתה עבורם, ואז מכינים צלחת לאושון עם קצת מכל האוכל, טועמים מהצלחת שלה כי פעם ניסו להרעיל אותה, והיא לא מקבלת מנחות לא טעומות, ואז נכנסים לסעודה נעימה עם מוסיקה וריקודים (שבשל בעיה טכנית, לא הייתה לי מוסיקה וריקודים). לאחר מכן, מודים לאורישות, והטקס נגמר. זהו, פשוט, טבעי ועבור החכמים, מקור אין סופי למאגיה.

זה כבר מה שחשבתי שזה לא רעיון טוב בכלל לערבב מאגיה בטקסים פאגנים. המאגיה היא אינטימית, אישית.התהליכים האישיים, גם אם התהליך רלוונטי לעונה ולסידרה, יש צורך אולי להעניק לאדם לעשות את העבודה הזו לבד, בלי התערבות קהילתית וטקסית- בהתחשב בפוליטיקה ובאי- הרצון להיחשף, שחשוב גם בקהילה פתוחה ומקבלת יחסית. אני מאוד התרגשתי… התרגשתי בעיקר מהעובדה שזה טקס הוודו הראשון שאני מארגן, בתצפית של כוהנת וודאנית אמיתית שציינה שעשיתי את הטקס הזה היטב. (וואו, ערכתי טקס מסורתי ועתיק טוב, והיא גם אומרת שאת חגיגות אושון הבאות היא נותנת לי לנהל.) אלו שהביאו כלי קוסמטיקה, שיקויי אהבה, לחשי כסף וכדומה לטעינה, זכו במכת אנרגיה נפלאה. רואים את הוורדים הזהובים? לאחר שהם ייתייבשו הם יכילו עדיין אנרגיה של אושון, ועלעליהם ישמשו כקמיעות נהדרים לכסף ואהבה. החוויה שלי הייתה סך הכל חיובית מאוד. אספקט נעים ובריא של הצד הזה של הקהילה הפאגנית בישראל. כך גם ניתן להעשיר את המאגיה עם האנרגיה של החג, ולא להיכנס למאגיה האישית של האנשים מסביב.

האירועים הולכים וחגים ומשתנים- ולאחר האבו, שבו עזרו לי לנקות, לסדר ולארגן, בא מפגש פאגני בעכו. המפגש התרחש בפסח, והשוק של עכו העתיקה היה עמוס. השוק הזה מכיל לא פחות משלוש חנויות עיטרין (הריכוז הגדול ביותר בארץ). חנויות עיטרין מוכרות חומרים לרפואה עממית וכשפים. מור, לבונה, שושנת יריחו אמיתית, לטאות מיובשות שהן וויאגרה טבעית- ושאר שרפים וחומרים מאגיים איכותיים, מאלום שסופח שליליות, גופרית שמרפאה מחלות עור ומסירה מריעין בישין, זרעי אברוס רעילים שפותחים שערים נעולים, וגם דברים אקזוטיים יותר: בלוטות מושק יבשות של איילים טיבטיים, אשכי בונה, ומאה סוגים של עץ בושם הודי, ועץ סנדל לבן ואדום. האטרקטיביות של המקום, ועוד יכולת ההדרכה שלי עשו את המפגש הזה כמעט מושלם. אבל אי אפשר מפגש או טקס בלי קשיים לוגיסטיים כלשהם. האדם מתכנן והאלים צוחקים. עיכובים של אוטובוסים ורכבות, קשיים במציאת המקום הנכון… תרמו למזג רע וחוסר סבלנות. בסופו של דבר, היה קשה לנווט בקבוצה מלאה בשוק עמוס כ””כ. למרות שזה שוק עתיק של עכו שידעה מסחר מכל העולם העתיק.

יחד עימי באה כוהנת הוודו שלאויה, ונסענו באוטובוס לעכו. בדרך עצי הבוהניה פרחו, ופרחי הסחלב הסגולים לבנים שלהם סמנו את סוף האביב ותחילת הקיץ הארוך והמפרך, שהוא בעצם סוג של עריץ עבורי. היינו עם מארגנת האירוע וחברים נוספים, ריכלנו ודיברנו. כשהגענו פגשנו קבוצה של אנשים מלווים עם כוהנת מהמרכז שלא פגשתי שנים, שבאה עם שני “”חוזרים בתשובה”” שהיא משחיתה לאיטה ומקרבת לפאגניזם. עימם היה גם תלמיד שלי שהתפצל והגיע עם קבוצה של חבריו. כמו שציינתי, ההליכה בשוק הייתה קשה ולכן קניתי רק מעט, אבל הספקתי להתמקח ולהוריד מחיר של בלוטות מושק ממאה וחמישים שקלים למאה שקלים בלבד. לאחר מכן, התיישבנו במסעדה, בפאטיו פתוח (מסעדת קמפניה. האוכל היה כה טוב שלא איכפת לי לפרסם. אם ייקרה לכם להביא פעמיכם לעכו, ובא לכם לשבת, נא להסיר כל פיתוי אחר מלבד מסעדה זו. אלא אם כן בא לכם חומוס סעיד) שלאויה כהרגלה הוציאה סיגריה והתחילה להצית אותה. בתור מעשנת בשרשרת, שנמצאת תחת כיפת השמיים, אין לה בעיה חוקית לעשות זאת. אבל אחד מההולכים בדרכה של הכוהנת ה””מסיתה לפאגניזם”” העיר לשלאויה. היא עמדה על זכותה לעשן והקולות נעשו חזקים יותר ויותר, עד שהייתה הפרדת שולחנות. מצד אחד, היא הייתה יכולה להתחשב יותר, ומצד שני היו יכולים להכיר בזכותה החוקית לעשן שם. אבל במאבק הזה אין צודקים או לא צודקים. חיכוך אינדווידואליזם נורמטיבי בעיני.

יחד עם מישהי אחרת ברחנו חזרה לשוק, שם היא קנתה כוכבי ים, ותוף מעור גמל. ואני קניתי גוש אלום כמתנת התנצלות לכוהנת עם שני מלוויה.  חזרנו לאוכל. פרגית צלויה מושלמת, קבבים, שווארמה וסלט טאבולה (אחד האהובים עלי) עם המון המון לימון ועגבניות. רוח בריזה הזמינה אותנו לביקור בים, ואכן ישבנו בחוף. קודם לכן, קיבלתי תפוח מסוכר. האמת שחלמתי שנים על אחד, ואז אחד הגיע. בחוף הים, נתתי לגלים לחדור לנעלי העור והגרביים שלי. נהניתי מהצינון שלהם על אצבעותי. לאחר אלף צילומים של מארגנת האירוע עם חברותיה הקוריאניות, קניות ועומס, נסענו חזרה. ראוי לציין שלאחר רחצה התמוטטתי מעייפות טובה.

זהו, רציתי לתעד.

ארדן של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-05-07

“

ישבתי וחשבתי הרבה לפני שכתבתי את זה. למעשה לקחי עבר לימדוני שלא לכתוב על נושאים פוליטיים רגישים כ””כ, אבל רשומת המפגש בעכו והאבו לאושון נותרת גלמודה, לא מפורסמת. אני רוצה לדבר היום על חלום הקהילה הפאגנית. אני יוצא מהעור שלי קצת כדי לראות את הסיטואציה מהצד. ייתכן שמה שאני רואה לא רלוונטי ואשלייתי, אבל אני חש שזו האמת מעבר לכל אמת. הנחת האמת הראשונה שלי, בכל קהילה יש מנהיגים. אולי לא מוכרזים, אולי לא עם כתרים ודברים נוצצים אחרים, אבל הם מנהיגים בכל מקרה. בין אם הם “”מארגני טקס המוני”” או מקבלי החלטות אחרים. ברגע שאני מארגן טקס לארבעה אנשים, אני בזמן הטקס באופן זמני, מנהיג של אותם אנשים. אני זה שפותח את הפתח במעגל כדי שהם יצאו לשירותים, ודואג שיהיה עוגיות ומיץ ואני גם מחליט על תוכן הטקס. יש טקסים אחרים, אבל בסופו של דבר, הטקסים שהם באמת סימולטניים ונוצרים על ידי קהילה שאין בה מנהיג, הם נדירים. ניסיונות שאני נכחתי בהם בארץ לכאלו, לא צלחו במיוחד. טקסים או ממלכות או קהילות דורשים הנהגה. שקטה אולי, אבל קיימת.

ברגע שמנהיג מחליט שכל הקהילה מוזמנת מלבד X, הגיוני שתהיה סיבה מאוד טובה לא להזמין את X. למשל, שהוא ניאו-נאצי, או שהוא פדופיל או שיש משהו, כל דבר מלבד סיכסוכים אישיים. תמיד יש סיכסוכים בין דמויות סמכותיות כאלו ואחרות- אבל המנהיג הנבון (לדעתי) הוא כזה שידע בצורה דיפלומטית שלפעמים צריך לסבול גם את אלו שלא אוהבים. אני דואג תמיד, והדגש הוא תמיד שכל אדם פאגני, חובב פאגנים או כזה שהטקס יכול להואיל לו, יוזמן. כן, גם אותם אנשים שפגעו בי ב””ימי עצב”” שנכתבו זה מזמן. הטקס והחג הוא לא שלי. אני רק המארגן הצנוע. הוא של האלים. ומה אם האלים רוצים ש-X ירקוד ריקודי בטן בחגיגה שלהם? האם אני אקח על עצמי את האחריות לפגוע באלים על ידי אי הזמנתו? זו לא התפקיד שלי ולא המהות שלי ככוהן! אדרבא, הזמנה לאירועים שכאלו היא תמיד הזמנה שקטה לדבר על מחלוקות, בין אם זה לפני הטקס, או במעגל שלאחריו. אם מדובר באירוע חברתי, אישי, של “”אני ועוד שלושה אנשים”” ברור שלא ארצה שאנשים שפוגעים בי יהיו שם, אבל ברגע שזה “”כל הקהילה הפאגנית מלבד אותו אדם בשל סכסוכים אישיים“”, זה הופך להיות מנהיגות אפלה. שפלה, ובסופו של דבר, לדעתי, חסרת אחריות.

הבעיה של הקהילה הפאגנית לדעתי היא חוסר יכולת להכיר בסמכות ולמצוא פתרון לסכסוכים. דבר זה מתרחש קודם כל בגלל חוסר תקשורת. אם אדם פגע באדם אחר, ראוי שהאדם הנפגע ינסה ליצור קו תקשורת ולראות איך פותרים את זה. אם יש דרך לפתרון זו דרך שצריך לנקוט בה. זו אנוכיות לוותר על פתרונות רק בגלל חוסר סבלנות ואנרגיה. אם הייתה בקהילה הפאגנית אישה בשם עידית לדוגמא שהתפקיד שלה היה, מגשרת- כזו ששני הצדדים יקבלו את שיפוטה הסופי, בעיות היו נפתרות. אבל אדם שיש לו יכולת כזאת, אינו מעוניין באחריות שכזו, ואנשים שאין להם יכולות כאלו, ירצו את הכוח מבלי לשאת באחריות. זו תמיד בעיה. יש איזה קו מנחה בקהילה הפאגנית שמרגיש לי מאוד רע. אם קורה משהו, ומישהו נפגע לא מדברים על זה. מסתירים, מקווים שהאדם הלא רצוי לא ישמע על הטקס (שאליו הוא לא מוזמן), ומשקיעים כל טיפה של אנרגיה למנוע חוסר נעימות, במקום שלדעתי הכנה, צריך להשקיע את כל האנרגיה בפתרון כדי שלא יווצר חוסר נעימות. כשזה היה בידיים שלי אני תמיד גישרתי ועשיתי כמיטב יכולתי לפתור את הסכסוכים כאשר התבקשתי לעשות, ויש יותר מזוג אחד בקהילה שנמצא יחדיו בגללי, ויש יותר מזוג חברים בקהילה שהכירו רבו והשלימו בעזרתי. זה אחד הדברים האקוטיים שאני הייתי עובד לטפל בו, ואולי שלב א’, הוא באמת להביא את המידע הזה למודעות. אני לא יודע. אלו רק המחשבות שלי. אבל להרגשתי, אפשר יותר טוב, אם יהיה שינוי. עד שלא יהיה שלום שיבוא בעקבות שינוי, הקהילה הפאגנית אולי תישאר רק קרע ענן של חלום.

וכמה מילים באופן אישי: אני כבר כמה שנים שחי כישוף ופאגניזם ביום יום שלי. כל יום אני נותן קטורת, תפילות ומנחות לאלים מתאימים. אני מודט, מכשף והרגע הזה ממש, יצאו ממנו שתי נשים נקיות מאנרגיה שלילית וקללות באופן מלא. עוד מעט תגיע אלי שלישית שצריכה עזרה וגם היא תקבל אותה. אני חושב שכבר בהגדרה אני פאגני ומכשף. היו אנשים שניסו לקחת ממני את ההגדרה השנייה. האם יש כאלו שירצו עתה לקחת ממני את הראשונה ולמנוע ממני ליטול חלק בטקסים של הקהילה הפאגנית הכוללת בגלל סיכסוכים אישיים שבנוגע להם אף אחד לא פנה אלי ואף אחד לא ניסה אפילו לשמוע את הצד שלי? אני רוצה שכל אחד מהקוראים ינסה לדמיין איך זה מרגיש, שאנשים שהוא מאמין שהם חברים לדרך פונים נגדו, ועושים עליו “”חרם””, שמזכיר את גיל הגן יותר מאשר את תקופת הבגרות. תודה על הקריאה.

 

האור הבהיר ביותר לכם,

Ashe

ארדן של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-03-09

“

ידידה שלי עברה לטבריה. בואו נקרא לה קרן. קרן עזבה בית מתעלל, ובעל שאוהב לסבול ולגרום לאחרים סבל, והיא גררה איתה שלושה ילדים, את הבגדים שעל עורה ותקווה לעתיד טוב יותר. בזמן שהיא גרה עם אבא שלה בדירת חדר עמוסה (הוא מסוג האנשים שאוספים זבל) היא הייתה חייבת לחיות לפי החוקים שלו. באופן טבעי זה לא מצא חן בעיניה. בין הסיפורים המשעשעים של מערכת החינוך הטבריאנית שניסתה לעזור- ואולי יותר מידי, וגיחות תקופתיות בגין תלונות על התעללות שבהן יש צורך ללכת למשטרה, היא הצליחה לשכור בית ישן, עם גגון עשוי אזבסט וגינה גדולה שמתאימה לילדים לפי המסורת של השכונות הישנות והמובססות יותר בעיר הזאת, עוד מהתקופה שבה עוד מטר רבוע שטח עלה כמה שקלים בודדים.  הבית הזה שהיה תחת ידיים של קווקזים צעירים ושיכורים עד לאחרונה, קיבל יחס מוזנח והוא גם נראה כך, בהתאם- אז בזמן שאחרים עוזרים לה עם תזונה בסיסית ושיפוץ, אני שמתי לעצמי מטרה לדאוג לספירה הזו מבחינה רוחנית- משמע, לא לדאוג לצבע הקירות והשיפוצים, אלא ממש להביא לאנרגיה של בית מבוסס, מוגן ושקט.  בשלב זה, הייתי רץ לתפור חבילות בד ערבי מעודן ממולאות ברוזמרין, אבני ג’ט, אניס דודא רפואי שנקטף בירח המלא, ויהלומים שחורים להגנה. אבל לקרן אין כסף לזה ולמען האמת, להאכיל ילדים זה באמת בראש ובראשונה לפני שארדן קופץ עם השטויות שלו.

לפיכך, בחרתי את אחד הספרים הראשונים ביותר שמהם אני עצמי למדתי כישוף- ספר בשם Witchcraft :Theory and Practice שהסופרת שלו Ly De Angeles, פירטה בפרטי פרטים את העבודה המאגית של הוויקה. הספר הזה היה מושלם בשבילי בגלל שנחסכה ממנו הסודיות של הטקסטים האנגליים שחיפשו להסתיר את מה שתחת שבועה בקאוונים וויקאנים מבוססים וסגורים- ובמה שהוא בריטיש טרדישניול וויצ’קרפט. ספרים אמריקאים לא במצב טוב הרבה יותר, מלבד הטרנד לחנוך-את-עצמך שיוצר מכשפות מאוד לא משכילות, המועצה למכשפות האמריקאית בשנות השמונים החליטה לה לוותר על דם, מין ודברים “”לא חינוכיים”” שעשויים להופיע בספרות אמריקאית של כישוף. וכך הפגיון הטקסי אינו צריך להיות חד- או בכלל בצורת פגיון (מקל זה גם בסדר) השוט נעלם, והטקס הגדול הוא בסך הכל אותו פגיון לא חד בגביע. ההצלה באה לפיכך מספרה של לי- שעוסק בוויקה, או פאגניזם מודרני ללא צנזורה של שבועות, שטויות או ריכוך אלמנטים של בשר ודם.

בספרה היא מתארת תהליך יצרה של Wards. וורדס הם לחשי הגנה חיים- אלמנטלים, שמטרתם להגן ולשמור מאנרגיות שליליות, או מכל כוח ספציפי שאין לנו רצון בו. במקרה של קרן השימוש בהם ברור, להגן מפני חזרה או יכולות הפגיעה הרחוקות והקרובות של בן זוגה לשעבר, ושאר צרות וחוליים שעשויים לנבוע ממצב של עוני. לפי ספרה של לי, אנחנו זקוקים ל- ארבע מתנות מן הטבע. נוצות, אבנים מעניינות, חלקי חיות או צמחים שהעניקו את עצמם למטרה שלנו. (אני שלחתי את הילדים להביא לי את אלו וסיימתי עם נימית עברית, אבן, חתיכת ברזל ושסק לא בשל מהגינה). את אלו יש לעטוף בבד, ולחתום אותו בשעווה. לקחתי שיירי גופייה מהאזור, חתכתי בסכין מטבח, וחתמתי אותם עם טיפות שעווה מנר שבת. קידשתי אותם, וקברתי אותם בארבעת קצוות הבית עם פיסת בשר- כמזון לנפש המוערת בתוך אותו קמיע קבור, ובעיקרון, הטלתי סוג של מעגל אנרגטי קבוע שבו הוורדים מזינים אחד את השני. נתתי הנחיות להאכיל אותם כדי לשמר את כוחם כל שלושה חודשים.  ככה זה, פשוט, חזק יעיל, ובמחיר אפסי, עבור אלו שבאמת לא יכולים להשקיע בקמיעות הגנה יקרים ונוצצים.

למעשה כל החזרה הזו ללחשים פשוטים שעשוייים ממה שנמצא כאן במקום הזה ובזמן הזה הושפעה עמוקות מסרטון שדניס אלברדו, הלוא היא וודו-מאמא יצרה, ובו היא מתארת איך עושים בובת וודו משום דבר ממש.

שלכם, ארדן של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-03-08

“

המתנה הראשונה שמכשפות מקבלות זה קשר עמוק יותר עם הטבע. זה נראה טריוואלי או אפילו אידילי- זה לא. זו מתנה שרבים מתעלמים ממנה. היום היכולת לראות דברים נסתרים, לשנות את המציאות עם לחשים וקמיעות ושיקויים משום מה מוצאים מקום יותר מרכזי. אבל כאשר המכשף חוזר לעבר, קורא בעלים של ספרים מודרנים ועבשים- הוא רואה את התמונות של אותם האנשים שלובשים עורות של חיות כאילו הם מתחפשים לחיות בעצמם. זה לחש כמובן, אתה דומה לחיה שאותה אתה רוצה לצוד. המאגיה הסימפטטית הראשונה. כמה זה שונה מהלחש הכתוב הראשון בהיסטוריה שנמצא במספוטמיה: בובת ה””וודו”” הראשונה- “”אתה לוקח חימר משלושה נהרות ומייצר ממנו בובה בדמות אויביך… אתה עושה קשת וחץ מכפות דקלים, ויורה. אם פגעת, אויביך ימות.”” מהרגע שיש חברה חקלאית ומסחרית, יש פוליטיקה, ובמקום שבו יש פוליטיקה יש את הרצח הפוליטי הראשון. המכשפה מבינה שרצח זה חלק מהטבע, לפעמים יש לה נטייה לרומנטיות וניסיון להאדיר את “”הרצון החופשי”” מעל הכל, אבל החוויה החונכת של לדוגמא, לדבר עם באבלו אייה הרוח של המגיפות ולנסות לבקש ממנו להפסיק להרוג חתולים בגינה- מביא את הטבע לפרופורציה חדשה.

אני גם מעיין בספרות שעוסקת במיפוי של מאגיה- מתקדמת וישנה- לדוגמא ספרה של דבורה ליפ- The Study of Witchcraft כשהיא מדברת על וויקה והלימוד שלה את הדת הזו. ראיתי את החלוקה המרתקת שלה את הוויקה לשלושה סוגים- רדיקלית, מסורתית ואקלקטית- כאשר הרדיקלית מכניסה דרכה את האלמנטים שעוסקים בפוליטיקה ואקולוגיה, משמע, ממש לא כוס התה שלי, אני שסך הכל הפאגניזם אצלי תומך באמנות הכישוף, והעיסוק בכישוף עצמו הוא- הוא, האלמנט הדתי המרכזי שלי. יש לי גם תלמידים חדשים, וגם אני עצמי לומד דברים רבים: בעיקר את סיגנון המאגיה של הוודו האפריקאי. הוויקה שנולדה רק בשנות החמישים אל הקהל הרחב, אינה מדמיינת בכלל את העוצמה של דת שנולדה בשחר ההיסטוריה עם כוחותיה וידיעותיה. התחכום של הקרב המאגי, וגם הריפוי המאגי הוא עשיר ונפלא כאחד.

לאחרונה יצא לי גם לשבת על חוף הים, עם זוג קוריאניות מקסימות שבאו כל הדרך מקוריאה ללמוד כלכלה ועברית בישראל. אני שואל על המסורת של השאמניזם הקוריאני העשיר שעד היום שרד ללא פגע בחצי האי. “”הם מאמינים שסלע קדוש. שעץ קדוש. מטומטמים.”” היא אומרת בהנפת יד ולמעשה פוגעת באמונה הדתית שלי. אני שמאות צמחים ומאות אבנים על ידי תפילה ותפירה לתוך שקיק בד פשוט, ראיתי איך הם מצילים ועוזרים לאלפי אנשים- ולא רק את אלו שאני עשיתי כמובן, גם אלו שהמורים שלי, החיים והמתים יצרו.

הנה למשל, מן המורים המתים ממצרים העתיקה,  למדתי שאם מערבבים אבקת כרכום עם גבישי אלום, ושורפים מגלים מי גנב מה. במשך שנים ידעתי את הלחש הזה בעל פה, אבל לא ידעתי אפילו איך להשתמש בו. ואז יום אחד, בזמן שאני נוסע במכונית עם אימא שלי, הבנתי. הידע הרגיל בנוגע לכרכום הוא זה שהוא צובע בצהוב וטוב לעור הפנים. אבל בוודון הוא מקושר לאושון, האורישה של האהבה, האושר, העושר וכל הדברים הטובים והנעימים בחיים. האלום הוא לא רק מטהר, הוא מושך אליו. ערבוב של שניהם ישאב את אלו שנגעו ב””זהב”” של הבית שלי. האלום יספח את כל מה שלא רצוי. יביא את זה אליו. אז אלום בפינות החדר, לאחר שנטען, במשך זמן רב יספוח אליו אנרגיות שליליות וינטרלן.

יש עוד הרבה שאני חושב ומרגיש ועובר עלי, מקווה שהתיעוב שלי לתפוז לא ימנע זאת ממני.

 

ארדן, של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-11-04

“

תחילת דרכי בעולם המאגי הייתה מלאת סתירות, וזה מפליא לפעמים איך תעלומות שהיו אז לחלוטין עלומות, מוצאות פתרון דווקא היום- כמעט ארבע עשרה שנה אחרי שהתחלתי לעסוק במאגיה. בהתחלה הייתה תשוקה. אש שבראש- כזאת ששום דבר לא יכול לכבות אותה. בסופו של דבר תרבות פופולארית הזינה את האש הזו, ואגדות האחים גרים גרמו לי לדמיין בעין חלומית את מעשי שלי עם כוח אותן המכשפות. כמובן שחלמתי על נקמה. זה עדיין לא היה עידן החמלה הגדול, שיתחיל מאוחר יותר, וששיעורים בו אלמד עד היום. כמעט שלא היה אז אינטרנט, ובפריפריה הטבריאנית בה גדלתי דברים נטו לקרות יותר מאוחר מאשר בערי המרכז המשגשגות והמנוכרות.

בדיעבד, אולי היה לי במשותף יותר עם ילדים אחרים מאשר שרציתי להודות, אבל העובדה ששנאו אותי גרמה לכך שאני אשנא את ההמונים הלא מחונכנים בחזרה- כמה מעט ידעתי אז על הטבע, כמה מעט ידעתי על הטבע האנושי. זה היה טבעי עבורם לדחות את מה שהם לא מכירים- הרי בסופו של דבר, זה הטבע שלהם. לא ניתן להעניש אותם על מה שליבם חפץ בו. אבל זה היה טבעי שלי- שבמקום שבה התודעה שלי התנפצה, באותם חללים חילחלה הראייה, ובסופו של דבר, כוחות נוספים.

כאמור, רעבתי. חברת בני גילי לא סיפקה לי נחמה כלל. רציתי כישוף. ומצאתי מקום בעירי. החנות אז נקראה מוזה, והיא נסגרה מאז. היה לה בעלים שהלך והתחרד. זו הייתה חנות עיצוב בעיקר, ושם קניתי קטורות ונרות. שאלתי שם על מאגיה. היו להם ספרי מיסטיקה, ואחד מהם היה “”הספר הגדול על המאגיה השחורה”” של האלי מורג, שהיה לא יותר מסיכום של ספר אחר שרכשתי בעוד מעט כסף שעוד היה לי: “”כישוף שחור”” מאת רולו אחמד. באותו זמן היה לי חלום. אני נמצא בקבוצה של נשים וגברים עירומים. הם שמחים ומושחים אותי בשמן. הם מביאים אותי למזבח- המזבח הזה הוא למעשה פה ענק של פסל: שטן עם קרניים. הם מנסים להכניס אותי למזבח שנמצא בפה השטן, ואני בורח- יש לי היכולת לעוף בחלומותי. עפתי משם, וכמה שלא עפתי כך הוא רדף אחרי- נמצא כמעט תמיד כמה עשרות מטרים אחרי…

התעוררתי מיוזע. זה הפליא אותי כמה בעצם החלומות שלי אפלים וכמה אז הם היו בלתי אפשריים לפירוש. הבנתי את המסר- לפי הספר של רולו אחמד, הדרך היחידה לעסוק בכישוף זה למכור את נשמתך לשטן, אז, הצטרפתי לכת השטן. נו טוב, לא באמת. למרות שהיו שמועות על כת כזו בסביבתי, אני לא רציתי בכך, היה בזה חוסר עידון, וגם אני מודה, פחדתי. לא הייתי מוכן להתגבר על מכשול הפחד הזה, בשביל אמנות הכישוף וניתן לומר שזה היה משבר האמונה הראשון שלי.

יהיו רבים אחרים. בסופו של דבר, הדלת לא נפתחה עבורי כמו כותרות פרחים מלמלתיות אלא פתחתי את הדלת בעצמי. הספרים של הכישוף הגיעו לפתח ביתי. למדתי. לא היו לי הכלים או הידע האזוטרי שנדרש כדי באמת להבין. אבל במאמץ אדיר ובלי נפש חיה לדבר איתה באמת על זה, למדתי. עם הזמן באה גם הדת. דת האלה. כמה שמחתי לבוא לזרועות האלה. את האב היהודי גם הפיסי וגם הדתי נטשתי בביצת הרפש שהאמנתי שבו הוא גם וגם מאמיניו נמצאים. התיסכול שלי עלה שוב ושוב. למרות שכן, פעלתי לפי ההוראות בספר והכשפים שלי נראו כעובדים, הרגיש לי משהו חסר.

לא נגעתי באל. האל פגע בי, ולפיכך הוא פסול. עברתי לגור בסוג של אבלון פרטי. האלה סיפקה עבורי את כל צרכי- הגן שנוצר בתודעתי הוא אפל, תמיד בלילה וריח הסחלבים, היסמין והורדים בעלי עלים בגון כה כהה שהם שחורים, עינג את חושי. הקדירה עומדת במרכז ההיכל בגן, עבודת המתכת שלה בדוגמת ענפים הסוגרים על גביע האש. הגן עם חומות השיש האפורות שלו מרחף מעל מדבר שחור. כאשר הרע ביותר הגיע- סגרתי שעריו עלי. ידעתי שהגוף שלי יכול להיות מוכה ואפילו למות אבל נפשי- ואני נהיה לנצח בגן.

בגני החלו לחישות. הרי שום דבר אינו סטטי ועומד במקום, גם במקום של האלה- שהיא אלמותית, בניגוד לאל שחי ומת שוב ושוב. אב המכשפות הן קראו לו. פאן, קרנונוס וכוחות אחרים. המשרתות שלי ידעו שאם מדובר בכישוף אני לא אעצור בשום דבר ואגיע אליו. ואז, יד עדינה ובלתי נראית, אחזה בציר בין הסנטר שלי לצוואר והסבה את עיני לוודון.

מדוע וודון? וודון בגלל שהם נגעו בדבר החביב עלי ביותר: רקיחת שיקויים. האמנות הזאת נשכחת בתרבות המאגית המערבית- תמיד נראה לי שבשיקוי של תפרחות תפוחים ושמן שקדים חסר משהו. הדת עצמה היא נונסנס כמובן, אבל המאגיה שלהם? תשוקה ניצתה. חקר קצר ביותר הביא לידיעתי שאני הילד של אושון האורישה של הנאות החיים, המין ומלכת המכשפות המקומית. כל האורישות עוסקות בכישוף אבל אושון היא מכשפת הביצה היפה והמפחידה לעיתים. כמובן שהאלים הזכרים ננטשו בזה אחר זה- ובכך עשיתי נזק והבאתי עלבון לאותה דת. לפני עבודה עם כל ישות, יש צורך לקבל רשות מאשו, הוא שומר המנעולים השמימי.

האם זה עבד, הקשר שלי עם הישויות של הוודון אתם שואלים? כן. זה עבד. למרות שלא נתתי מחוות לאשו. איך אשו נראה? הצבעים שלו הם שחור ואדום (או שחור ולבן) והמספר שלו הוא שלוש. יש לו קרניים, וקילשון. האם מוכר לכם הדימוי הזה? הוא אוחז ביד אחת מפתח זהוב שפותח את כל הדלתות, וביד שניה מקל עם נוצה שיש לו את היכולת לשלוט על הזמן.

הוא ניסה להיכנס לחיי בדרכים רבות. בחלומות, בספרים, בדימויים של ישויות שהן אב המכשפות… וכל פעם- כל פעם הוא ניסה בדרכים עקומות להביט פנימה אל חיי. אני לא אהיה כוהן שלו. אני לא בנוי לזה וחוץ מזה הוא לא הישות החביבה עלי ביותר. לא בגלל שהוא טריקסטר או זה שפותח את הדלתות, לא בגלל שהוא אב המכשפות אלא פשוט כי למרות שעברו הרבה מים בים, ועדיין קשה לי עם דימויי אלים זכרים ושטנים. אבל אני מנסה לאהוב אותו, ואשו שונא אנשים צבועים, אז אני אהיה בסדר- כי האהבה שלי והקטורת שעולה לאפו  היא אמיתית וממקום אמיתי.

 

לארוייה, אגו אלוגואה!

ארדן.

“