פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-09-30

“

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-09-26

“

את טקסט הסדנה הזה אני כותב אחרי שאלו שלא הצליחו להגיע לסדנה שלי בפסטיבל מאבון השני ביקשו שאחזור על המידע הזה באופן פרטי.  אני באופן כללי חושב שבין כל ספרות הניו אייג’ על הנושא, ובעיות מוסריות של שימוש בכוח מאגי, המידע המסודר והנכון על הכנת קמיעות שנובע אולי יותר מיחס של מאגיה כמקצוע, מאשר יחס של מאגיה “”חלק מתהליך גדילה רוחני אישי””, קצת נזנח. “”בעולם שבחוץ”” ובחברות מאגיות, המאגיה הגיעה לדרגת תחכום ועושר ומורכבות שכמעט לא מוכרת בקהילה הפאגנית המודרנית.  (ובוודאי לא זו הישראלית) זה עולם שאינו מוגבל על ידי מוסר אלא נשלט על ידי טבע אנושי פראי, שבו אין שאלה בכלל אם להטיל קללה על האויב שלך, או להשתמש בבושם שיוצר פרומונים מלאכותיים כדי למשוך בת זוג חדשה.  העיסוק היומיומי במאגיה לעומת זאת (והשתתפות במלחמות מאגיות עם המכשף שבקצה השני של העיר) נתנו להם עושר של ניסיון שלא ניתן לזלזל בו, וניתן ליישם אותו כדי למלא את החוסרים של הסטנדרטים במאגיה הניאו-פאגנית אישית, ובכלל.  רשומה זו נועד לתת באמת מבט קצת יותר מקצועי על הקמיעות שאנו נושאים, ועל דרך השימוש וההכנה הנכונים שלהם ממבטי, שאני עוסק בצורה יומיומית במאגיה ועוזר לאחרים כבר מעל ל-15 שנים.

השאלה הראשונה והבסיסית ביותר בזמן רצון והכנת הקמיע היא “”מהו קמיע?”” קמיע הוא בעצם חפץ שמיוחסים לו כוחות שמאפשרים לשנות את המציאות. הוא כמו סוג של גנרטור קטן של אנרגיה מאגית שמטרתו לפזר את האנרגיה בצורה מדודה ולאורך זמן. הקמיע שונה מטקס על ידי זה שהטקס יש לו מטרה יחידה וחדה, שהיא דומה לפיצוץ אנרגטי מהיר שמביא את המטרה הזו. הטקס לעומת הקמיע, מוצא את המטרה שלו (לדוגמא, ריפוי מערכת יחסים) ומתפוגג. כאשר מערכת היחסים תתחיל להתפורר שוב, נאלץ להשתמש בטקס נוסף. מרקחה, שיקוי או קטורת, שמנים ומשחות גם הם שונים מקמיע. הכוח שלהם לא פעיל, סגור בבקבוקון או בצנצנת עד שנפתח אותו ונאפשר לכוחו להתפזר ביקום. הייתרון של מרקחה הוא שהיא תמתין בסבלנות עד הזמן המדוייק שנזדקק לה. שמן המשיכה בבקבוק זכוכית-ענבר, לא אפקטיבי עד שלא נמשח אותו על צווארנו וחזינו כאשר נעמוד מול הגבר או האישה המיועדים- כדי למנוע משיכה של האדם הלא נכון. הקמיע הפשוט לעומת זאת ימשוך אנשים לנושא שלו כל עוד הוא ענוד או ננשא על ידי הנושא. לכל אחד מהכלים הללו, לחשים, מרקחות וקמיעות יש מקום אחר בקוסמולוגיה המאגית ולכן, צריך לבחור נכונה את הכלי המדוייק למטרה המדוייקת, ויש בכך גם אמנות.

אני מזהה חלוקה ראשונית וגסה של קמיעות, ולאחר מכן, חלוקה מעודנת בהרבה שיש לה פונקציה קצת שונה. החלוקה הגסה הראשונית היא בין קמיעות מאגיים נטו לקמיעות דתיים. יש קמיע שנועד להביא למטרה מסויימת ויש קמיע שנועד להוות סמל לקשר בין אדם לאל, אלה או אורישה. החלוקה הזו אינה גסה. קמיע לאג’ה שלוגה בוודו למשל, גם יחבר את המאמין לאורישת הממון וגם יאפשר רווחים גדולים של כסף. אבל לדוגמא, Eleke, שהיא שרשרת חרוזים פשוטה, בדוגמא ובצבעים של הישות האלהית, בדרך כלל אינה בעלת מטרה מאגית, אלא רק מסמלת מעגל רוחני שאינו נשבר בין המאמין לאל או לאלה שלו. אם כי, במסורות מסויימות מוסיפים חרוזי קריסטל או אבן כדי לאפשר לכוח של האורישה למצוא ביטוי יותר טוב במציאות. באלקה של אשו שלי למשל, יש חרוזי ג’ט ורובי, להגנה חזקה ורוחנית והענקת אנרגיה מאגית בלתי נגמרת לחלופין. הקמיע המאגי לרוב יכיל מטרה מאגית אחת, ודגש האלוהות יכול להיות שם, אבל הוא מינורי יחסית לקמיעות שאמורים לסמל את האלוהות על המזבח, כמו למשל, בתמונה הראשית. אלו קמיעות שנקראים נקיסי, והם עשויים לפי מסורת היורבה. הם מכילים צמחים, חלקי בעלי חיים, ואבני חן וגבישים מהאיכות הגבוהה ביותר כדי לייצג את אנרגיית האורישה על המזבח שלי.

החלוקה לקמיעות מאגיים בנוייה לפי שימוש, ולפי דרך עבודה של קמיע. יש חמש קבוצות עיקריות, ומתוכן עלינו לבחור אחת כאשר מדובר בעבודה מאגית עבור עצמנו או עבור אחרים:

1. קמיע חד-שימושי שאינו נטען. בסדנא אני הרמתי מהריצפה קשקש של איצטרובל אורן. הוא נועד באופן טבעי להגן על הזרע של הצנובר שמתחתיו. אז אני מעורר על ידי האנרגיה של הרצון שלי את כוחות ההגנה שלו על אדם מסויים. בסופו של דבר, האנרגיה תתפוגג והקשקש יחזור להיות זבל אורגני. בקמיע מסוג זה יש מספר יתרונות, הראשון הוא: שהוא מהיר וקל להכנה. מוצאים חפץ מתאים וממלאים אותו באנרגיה הנכונה והשני, שהוא יכול להתקבל טוב אצל אנשים שאין להם בעצם הבנה או הערכה למאגיה שרוצים להשתמש בכוח בצורה לא טובה. אם הקמיע הזה נטען מחדש או מטעין את עצמו, קל לאדם שאינו מכשף לנצל אותו לרעה. הקמיע מהסוג הראשון הוא בדיוק הקמיע של “”להרים קריסטל מקערת הקריסטלים שלנו, לטעון אותו באנרגיה כדי שיחזיק אותנו במהלך היום””. דוגמא נוספת הוא סולם מכשפות פשוט: שמרו סליל של חוט מכותנה לבנה. גיזרו ממנו חוט, נשפו עליו על המטרה שלכם, וקשרו תוך כדי אמירות, לחשים ושליחת אנרגיה את המטרה שלכם. מספר הקשרים לפי המטרה. שינוי זה 9, הגנה זה 4, שוב לפי המסורת שלי. אפשר להכניס אבנים עם חור טבעי, נוצות וחרוזים לקשר, אבל זה כבר עושה הכל מורכב ועמוס. הקמיע מהסוג הזה צריך להיות פשוט.

2. הקמיע השני הוא קמיע הניתן לטעינה מחדש. סוג הקמיע הזה פחות נפוץ היום בקהילות הפאגניות, אז הוא דורש הסבר. זהו קמיע המכיל חומרים וכלים שיש להם מטרה נקודתית יחסית, אבל שיש בה צורך לעיתים קרובות, לדוגמא, קמיע להגנה ממשיכת תשומת לב לא רצויה. אנחנו רוצים שישימו אלינו לב, אבל לא כל הזמן. במקרה הזה, הקמיע מפזר אנרגיה עד שהיא נגמרת ויש צורך “”להזין”” אותו מחדש.  והרי מתכון לדוגמא:  בשקיק כתום, יש להכניס מור ולבונה (כדי לייצג את האלוהי) שלושה עלי סנה- שהוא משלשל ומרחיק רעלים מהגוף, קמצוץ אבק בית קברות שנלקח בכבוד תוך כדי מנחה, מעט “”דם דרקונים”” שזה שרף שמשמש בכשפי הגנה, וחתיכת אוניקס שחור שיש לו אנרגיה סטורנית של מגבלות וחוקים. לאחר הקידוש (ראו סוף רשומה) יש להזין את הקמיע באבקת הרחקה: היא עשויה מאבקת עצמות עוף, סרפדים מיובשים, וורבנה רפואית וכמה טיפות שמן אתרי של פצ’ולי. גם, רכיבים מאגים סטורניים, שמסמלים הגנה וריחוק. הוורבנה משמשת כרכיב מעצים מאגית לתערובת. הקמיע הזה הוא אדפטציה לקמיע דומה שנמצא בספר: Sticks, Stones, Roots & Bones של סטפני רוז בירד.

3. קמיע המטעין את עצמו: הקמיע הזה פועל קצת אחרת. אם יש מטרה מאגית שצריכה להיות מופעלת תמידית על נושא הקמיע, אבל המטרה הזו בסיסית ואינה מתוחכמת (משמע, הקמיע לא צריך לזהות מטרות חדשות ולהשתנות לפיהן) זה קמיע שהוא הגנרטור הנצחי. לדוגמא: יש אישה הסובלת מאלרגיות תמידיות, ויש צורך ליצור חוצץ בינה לבין האלרגנים, אז סוג הקמיע הזה הוא הטוב ביותר. בקטגוריה הזו נכנסים קמיעות למשיכת ממון, יכולת דיבור מול קהל ועוד. הקמיע הזה בנוי משני חלקים: הראשון הוא “”הראש”” שאלו בעצם הרכיבים של הקמיע שמגדירים את האנרגיה שלו: לדוגמא במקרה של האישה הסובלת מאלרגיות, כל מיני צמחים המכילים אנטי היסטמינים טבעיים, גבישים אדמתיים מאוד כמו המטייט, חתיכות זכוכית כחולה המסמלות את הכוח החיובי של האדמה לרפא ולהגן, ועוד כיד היוצר. הרכיב השני שהופך את הקמיע הזה טוען את עצמו זה בעצם ה””לב”” שהוא הגנרטור שממלא אנרגיה את הקמיע. כאן יש רכיבים שיש להם כמות אין סופית של אנרגיה שיכולים לשבת: גנרטורים של קווארץ, לבבות של עופות מיובשים, יהלומים וכו’. הלב מעניק לקמיע נצחיות, ויכולת הזנה עצמית אין סופית. אופציה נוספת ללב זה להפוך את הקמיע הזה לקמיע דתי, ועל ידי מנחה גדולה שחלקה טמון בלב הקמיע, ליצור קשר בלתי נשבר על האלוהות שתמשיך להזין אותו עד שהוא פיסית יפורק ויחזור לאדמה. לדעתי הקמיע השלישי הוא אחד השימושיים ביותר לאלו בדרגת הכשרה נמוכה עד בינונית.

4. קמיע חי. יש כאן לא פחות מיצירת ישות. כאן יש צורך בחיזויים רבים, תיכנון מוקדם, איסוף חומרים מתאים ואין פשרות. הקמיע הזה נועד למטרה שכל הזמן משתנה. הגנה למשל: אם האויבים שלכם רבים או לא ידועים, או שהסכנה אינה ברורה, ואתם צריכים אזהרה מנטלית. או משהו אחר, שהלקוח הנכון יבוא לחנות שלכם ויקנה את מה שמתאים לו, ואילו אנשים שאינם יקנו דבר פשוט ימשיכו הלאה ולא יבזבזו את זמנכם. כאן כבר יש צורך בהכשרה וניסיון בינוניים ומעלה, וגם אם עדיין אין לכם את זה, מומלץ להמשיך לקרוא כדי לדעת מה תוכלו לעשות בעתיד. אתם יוצרים מאדמה או מחומרים אחרים את הקמיע, עם “”לב””, “”ראש”” ושם. לקמיע הזה יש פג תוקף, שלושה חודשים בדרך כלל ולא יותר. כאן יש שתי גישות עיקריות, מאגית ודתית. הגישה אומרת שאתם מחיים בכוח חייכם שלכם את הקמיע ומזינים אותו כי הגוף שלכם הופך להיות העוגן של קיומו. בעצם מכילים בתוכו קנוקנת מן הנשמה שלכם. הגישה הדתית אמרת בעצם שאפשר לפנות לאימא אדמה, בורא, בוראת או ישות אנרגטית גבוהה אחרת ולבקש לשאול ישות, או נגזרת של ישות שצריכה גוף בעולם הזה ושתשמש אתכם, עד שתסיימו. שוב, הדגש הוא לבוא בצורה מכובדת ובידיים מלאות, ולא ריקות. קורבן נאה יהיה להחזיר לאדמה דברים שנלקחו ממנה, פירות, יינות, אבני חן, ורצוי שילוב של כולם. ערכו חיזוי בנוגע למה שמתאים. צורה מסורתית של קמיע כזה הוא למשל שורש הדודא הרפואי: עוקרים את השורש אחרי חיזוי ומנחות של חלב ודם מהאצבע שלכם, בזמנים קדושים, מגלפים אותו בדמות אנושית (המנוגדת למגדר שלכם, למשל, נקבה תגלף זכר ולהפך) ואז נותני לו לצמוח שלושה חודשים במקום מקודש כמו בית קברות או אתר פאגני כלשהו. לאחר שלושת החודשים עוקרים אותו, מנקים אותו, ושוטפים אותו בנוזלים העשויים מצמחים רלוונטים למטרה שלו, אהבה, פיריון, הגנה וכו’, ושמים אותו בקופסא מהודרת במקום של כבוד בבית. את קמיע הדודא למשל, יש נטייה לשמור כמו קרוב משפחה ולא לפרק ולשחרר אחרי שלושה חודשים או בכלל, אבל כאן הוא יוצא מן הכלל.

5. הקמיע הנשגב ביותר, הוא חסר מהות פיסית. אם כל הקמיעות הקודמים היו צלמיות, שקיקים וכו’, הקמיע הזה הוא יושב על הכתף שלכם ללא מהות פיסית. הקמיע הזה הוא אלמנטל מלאכותי, משרת אנרגטי וישות רוחנית לכל דבר. הומונקולוס חסר גוף ועוד. את הקמיע הזה אנחנו יוצרים באסטרל, ואנחנו יוצרים על ידי כלים אלמנטלים שעל המזבח את המהות הרוחנית שלו ללא מהות פיסית. גם כאן הקידוש, נתינת השם, דומים לקודם, אבל הישות הזאת חופשיה מגוף פיסי העשוי משורשים, אדמה או חומרים אחרים. הישות הזאת עשויה לשרת זמן רב, או להגיע אליכם כבר מוכנה מן האלוהות, כמו שקרה לי. בכל מקרה, כאן הגבולות בין הקמיע הרביעי לחמישי, ולבין להתייחס לישות בעצם בכינוי של עצם, הוא כבר גובל בתחום אחר לגמרי של המאגיה, אבל מראש חלוקת הקמיעות הייתה אמורה לעזור לחשוב עליהם בצורה נכונה מאשר להגדיר אותם. הישות המלאכותית יכולה להיות גם מאוד לא מלאכותית כמו פמיליאר וישות קיימת ואפשר להתבלבל בינהם. יש כאן בישות המלאכותית אלמנט של התפתחות ואינטילגנציה ותחכום שנוצר עם הזמן, ולא מגיע אליכם מן המוכן וכאן טמון ההבדל. למשל, משרת כזה יכול להיות אלמנטל אש שנותן לכם אנרגיה מדודה להתמודד עם דברים ולהעשיר את המאגיה שלכם, או אלמנטל אוויר שמביא עימו השראה ורעיונות נוספים.

בשארית הסדנה, כל המשתתפים הביעו מטרה מאגית, והלכו למצוא “”אוצרות”” באדמאמא, באופן אינטואיטיבי, ולאחר מכן, הציגו מספר מן האוצרות שלהם, לשימושם המאגי. אני מצאתי באדמאמא כמה אוצרות משל עצמי, למשל, קן צרעות בוץ  ומספר צדפות. הסדנה נגמרה כאן, כי לא היה זמן מעבר לשעה וחצי. בשלב הזה, אני רציתי לדבר על קידוש, הפיכת חפץ למקודש או טעון. אנרגיה ומטרה אינה מספיקים בשביל זה, יש צורך לרוץ לעולם הטקסים והמרקחות, לייצר את התדר הנכון כדי למלא ולהכיל בקמיע. בוויקה מסורתית, מניחים את החפץ על הצלחת שעליה מצוייר הסמל הקדוש (לרוב פנטכל) ומשתמשים בסמלים של ארבעת היסודות לטהר ולקדש את הקמיע, לעטוף ולמלא אותו באנרגיה ישותית, או אלמנטלית ובכך מבחינה רוחנית להפוך אותו משקיק של רכיבים, לחפץ אחד עם עוצמה מסויימת. את הטקס הפשוט ניתן למצוא בכל ספר מאגיה בסיסי, ולפיכך אין צורף שאפרט אותו כאן, מה שכן אעשה זה לתת כמה עצות מועילות להכנת קמיעות:

1. במסורת שלי, הזקנים טווים את החוט שממנו אורגים את הבד של הקמיעות ביד, לפני התפירה שלו כשקיק. כן, יש אלמנט פדנטי בזה, אבל רצוי שלפחות תתפרו את שקיקי הקמיעות בעצמכם. תפירה זה לא קשה, וזו מיומנות נרכשת. ואם לא תדעו לתפור שקיק מאגי, איך תתפרו בובות רפואה?

2. עדיף לשים בקמיע מספר של חפצים אי-זוגי. ככה האנרגיה ממוקדת יותר. יש כאלו שאומרים שצריך לשים לא יותר מ-13 או 23. אני חושב שהשמיים הם הגבול, כל עוד אתם סופרים ומודעים למה שנכנס פנימה.

3. בזמן הרכבת הקמיע הבעירו קטורת מתאימה.  זה גם חלק מהטעינה. אם יש, מוסיקה מסוג מתאים גם טוב והכי טוב. כבר תפרתי יותר מקמיע אחד בעמידה תוך כדי שברקע התופים מתופפים לאשו, והישבן שלי מתנענע.  מדיטציה שקטה זה נחמד לזמן שבו אתם מנסים לשלוט במחשבות שלכם לא כשהידיים והגוף זז להכנת חפץ.

4. על המזבח שיהיה רוטיל-קווארץ. הוא מאפשר קשר לישויות של הצמחים ואבנים ובכלל לאלוהות. הוא לידי כשאני מרכיב קמיע ואני שומע את הרכיבים הנכונים נלחשים לי באוזן. תוסיף עלה לוטוס כחול, או עוד חתיכת ענבר וכו’.

5. שתהיה שקית או סל של דברים מעניינים שמצאתם בטבע וברחוב. תתגברו על בחילה מחלקי חיות מתות. המדסין שלהם בא לשרת אותנו. הם מתו בידי הבוראת כדי שתאספו אותן. אני עכשיו משתמש באבן עם חור טבעי שקיבלתי ממכשפה בחירה לפני מעל לחמש שנים כדי ליצור קמיע חיזוי עתידות מדוייק יותר. הכל שימושי.

6. מצאו את הזמן המתאים והמספרים המתאימים. יום שישי בערב של ירח מתמלא זה זמן נהדר לקמיעות אהבה וכסף. ראשון בבוקר בזמן ירח שחור לטיהור. יש גם את השטות של השעות הפלנטריות אבל זה לא זמין לי ואני מוותר. אבל אם זה עושה לכם את זה, תזרמו. קמיע של חמישה, או חמישה-עשר פריטים לאהבה וכסף זה מספיק טוב. תשעה פריטים לטיהור ועוד. לפי המסורת שלכם.

7. צאו ממנטליות הדג הגדול באקווריום הקטן. הבעיה שאתם מנסים לפתור נפתרה על ידי זקנים מכם, חכמים מכם שכבר חיו לפני אלף שנים בחברה שהכשירה אותם להיות מכשפים מהרגע שהם יצאו מהרחם. תקראו. תסתכלו על חברות מאגיות פעילות, ולא רק על חברות שבהן יש פאגניזם מתחדש.

8. סטריליות זה עקרות. המאגיה צריכה להיות ספוגה בנוזלי גוף: דמעות, זיעה, זרע, דם, ווסת, ועוד. כשאני חורז למשל מחרוזת טקסית, הזיעה שלי עוברת תהליך אלכימי להיות נוזל קדוש לאל/ה או אורישה שאני עובד עימה. הזיעה שלי נספגת בחוט הכותנה והופכת להיות חלק נצחי מאותה נוכחות אלהית בחפץ. יש דבר כזה טיהור ייתר.

9.  פלסטיק עשוי מנפט, נפט עשוי ממאובנים של בעלי חיים שמתו לפני מיליוני שנים. משמע, פלסטיק הוא קדוש. אל תחששו מ””חומרים לא טבעיים”” כי בעצם אין כאלו הכל מגיע מהאימא. הרצון ליצור קמיע מתכלה הוא נפלא וטוב, אבל, העולם מלא בפלסטיק. עשו בו שימוש.

 

מקווה שמאמרי היה יעיל עבורכם…

ארדן

של הגן.

 

 

 

 

 

 

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-09-23

“

נכנסתי לאוהל הירוק, היה חשוך. האוהל הירוק לא היה המקום שבו ישנתי, אני בעצם הסתובבתי כדי לדבר עם חברים בפסטיבל, אינטראקציה חברתית היה חשובה לי מאוד בפסטיבל הזה. זה היה היום הראשון שלו. בפינה, חצי קבור באדמה היה חפץ. ראיתי את קימור הגוף, ניצוץ של גלזורה. זו הייתה צלמית. מדובר בצלמית של אישה דשנה, עם שדיים שופעות, אשר יושבת על רגליה. הגלזורה שלה הייתה לבנה סדוקה עם פרחים עדינים של נגיעות מכחול כחולות. היא הייתה יצירה של אחת המכשפות הפאגניות שבנתה יחד עם אחרים את אדמאמא, המקום שבו אנרגיית האלה הקדושה, בכל צורותיה מוצאת ביטוי. לאורך הצלמית היה סדק. זה סדק של התבקעות בתנור החומר- דברים כאלה קורים לפעמים בפסלים וכדים. לא כולם שורדים את הבערה. תחתית הצלמית גם הייתה שחורה, רמז על זמן רב מידי בתנור אולי, וחתימתה הבלתי מעורערת של המכשפה.

“”היא כמעט לא עשתה דברים גדולים””, אמרה בהתרגשות אחת המכשפות המבוגרות בפסטיבל. אישה לוחמת ואינטילגנטית שאני אוהב מאוד, שנזכרת בזמנים אחרים, בתמימות של התחלה, במקור של הזמנים שבהן המכשפה שיצרה את הצלמית גרה באדמאמא ויצרה לפני הגלות שלה לחיים- כמעט לא אורגניים בצפון הארץ. לי היו שתי תוכניות לצלמית הסדוקה והמכוסה רגבי אדמה (ולשלשת ציפורים)- תוכנית אחת הייתה לקחת אותה- אדמאמא הוכיחה את עצמה יקרה וקשה לתיחזוק. צוות הפסטיבל של שנה הבאה ינסה כדי להוריד את העלויות למצוא מקום משתלם יותר, כדי שיותר אנשים יוכלו להגיע, ולכן, מקום הצלמית הזאת המסמלת יותר מכל את האלה האם הקוסמית, יש להשאיר בידי הקהילה הפאגנית. עם זאת,  לא אוכל לקחת אותה ללא רשות. מספיק אנשים גנבו מן האלה הגדולה, ולה ורק לה הזכות להחליט איפה היא תחיה ותתקיים.  אבקש אפוא מבעלי המקום רשות לקחת אותה.

“”היא מסמלת עבורי את כל הקהילה הפאגנית”” אמרתי להיסטוריון הקהילתי שנכח ברגע מציאתה.  “”מסואבת ומלאה בריבים, מסרבת לעמוד על הרגליים ולהתקדם, והסדקים מסמלים עבורי יותר מכל את הפערים שקיימים בקהילה הפאגנית. הסדקים בין אלו שיכולים להרשות לעצמם את הפסטיבל ואלו שלו. הסדקים של המחנות של המלחמה המתמשכת של מסורת ואידיאולוגיה,  הריבים האישיים המטופשים שמשפיעים על כל צעד ושעל בקהילה הפאגנית.”” אני מביט בצלמית בהירהור. אצל אבותינו הקדומים חיזוי באמצעות סמלים וסימנים מן הטבע,  לימדו את האדם בנוגע למקום ולמצב שבו הוא נמצא. בסין, חלוקה של קהילה ומשפחה נקראה “”לחלק את האש בין המשפחה”” משמע, לגרוף רמצים לכל כיוון כאשר שבט מתפרק. השבט הזה של הקהילה הפאגנית היה תמיד יותר הבטחה של שבט מאשר שבט של ממש, ובכל זאת… האלה השבורה סמלה עבורי יותר את הכאב של החלום השבור הזה.

נגררתי עם הצלמית הכבדה הזו כמעט יום שלם. היא ישבה עימי (ליכלוך רגבים והכל) כאשר דיברתי בשיחות אישיות, בסדנאות וטקסים. לאט לאט האלה הכילה את האהבה שלי, דרך הסדקים. כאשר חפץ לטקס תה או משהו טקסי נשבר ביפן, היפנים מתקנים אותי בדבק מעורב בזהב טהור, כדי לייצג בגאווה את ההיסטוריה של החפץ, אולי אחרי שאקבל רשות אני אתקן את הסדקים הללו, יש לי עלה מרודד של כסף טהור שמשמש ליצירות וציפוי כלים. אני אכניס אותו לסדקים, מעורב עם דבק שרף שאני ארקח מעצי השזיף הקרובים אלי, וכל הסדקים והשברים יהיו רק חלק מההיסטוריה של החפץ, טרנספורמציה שתביא למראה ורוח חדשה, ואז היא תהיה, לבן וכחול וכסף של כוכבים, כל הגוונים של האלה הקוסמית וחיטוביה יחזיקו את השמיים כבימי קדם, בימיה של נות בדת החמתית.

הצלמית ישבה איתי עד הטקס האחרון, עד השנייה האחרונה לפני שמכשפה בחירה ביקשה רשות לאמץ אותו בשמי מבעלי המקום. “”הצלמית נזרקה בטעות, אבל היא שייכת לנו.”” הייתה התשובה. לא הייתה ברירה, אלא ליישם את התוכנית השנייה שלי: שטפתי אותה במים ובסבון בריכוז ומילוי באנרגיה של אהבה, מילאתי את הסדקים במים, שהם ריפוי, טיהור וזיכוך. הסרתי את הבוץ והלשלשת, והחזקתי אותה בשתי ידיים כאשר נשאתי אותה ללב של אדמאמא, בית האדמה הידוע. הנחתי אותה על חיטוב בקיר שנראה כמו מזבח ניאוליטי לאשרה, והבערתי עבורה מעט מהקטורת שהבאתי עימי: אופיום. הקידה שלי הייתה מהירה, כי לא היה לי פנאי רב. האלה הוחזרה למקומה הטבעי, וסלילים כסופים של עשן מילאו את האוויר. “”להתראות אלה. ייתכן שלא אחזור לכאן בימי חיי, אבל בעוזבי אני משאיר יותר טוב מאשר בזמן הגעתי. תני בבקשה את ברכות השפע והאור שלך לכאן ולאנשים שכאן. לקהילה הצנועה הזו, ולפסטיבל הזה ומשתתפיו… תני את אורך לנו, שנדע יותר טוב בעתיד.””

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-07-30

“

יש סיפור אינדיאני שאני ממש שונא. הוא הולך בערך ככה: נער אינדיאני צעיר מגיע לבגרות, ונשלח למערה עם שאמאן שבט זקן. הם יושבים מסביב למדורה קטנה והשאמאן מתחיל לזרוק צמחים לאש. לפתע פתאום מופיעה צללית מפחידה ואפלה, זהו זאב גדול ומפחיד, שמקפיץ את הנער ממושבו וגורם לו לברוח כמעט מחוץ למערה. השאמאן ממשיך, ומופיעה צללית יפה וענוגה של זאב חיוור, שמתחיל לתקוף את הזאב המפחיד… קרב האיתנים מתפוגג עם הלחש של השאמאן. “”מי אלו היו הזאבים הללו?!”” שואל הנער חצי נדהם חצי רועד. “”הם הזאבים שבתוכך. “” עונה השאמאן. “”בכל אדם יש זאב שחור ולבן. הזאב השחור הוא נורא ואיום, אלים, מפלצתי, רוצה כל דבר ובעל כוח להרוס כל דבר. הזאב הלבן הוא אדיב, עדין מלא שלום ועדנה ונועד להביא להרמוניה ולבניה.”” ואז הנער שואל: “”איזה זאב יותר חזק?”” והשאמאן עונה: “”זה שאתה מאכיל.”” נשמע כמו חכמה נייטיב אמריקן נפלאה, לא? ממש שיעור חינוך לילדים ולנוער. עם זאת, אין שום סיכוי שזה סיפור אינדיאני. אותם שבטים אמריקאים זיהו שכל דבר בטבע הוא קדוש ונפלא לכשעצמו, אלימות לצד אהבה, יופי לצד פחד… אלימות לכשעצמה אינה דבר רע. אנחנו מאפשרים לחיילים ולוחמים לגדל בקלות את אותו זאב אפל שנועד למשהו שהוא לא פחות מאשר ציד אנשים- שגם להם יש זאב שחור. העולם הוא לעולם לא שחור או לבן, אלא גוונים של אפור. תושבי אמריקה זיהו את זה, ולהם הקונספט של טוב או רע מוחלט היה זר בדיוק כמו ישו והשטן שהכנסייה הנוצרית הביאה עימה.

בלאק אלק, שהיה שאמאן רב עוצמה שהטיף לשבטים ללכת בדרך האדומה- אחרי שהוא זומן לאוהל הקשת בענן של האבות הקדמונים, כאשר שומרים שחניתותיהם היו רעמים ליוו אותו, הוא עצמו הוריד קרקפת ללוחם לבן שבא לתקוף ולהרוג בשבטו. בלאק אלק ובר הארט היו שני גברים שקיומם היה משמעותי למה שנקרא עכשיו Core Shamanism. קור שאמניזם הוא זרם צומח ותופח מאז שנות השבעים של ניסיון לזקק שאמניזם (אינדיאני, שרובו נכחד) למרכיבים הבסיסיים שלו, מבלי להתעסק במסורות מקומיות. מה זה אומר? זה אומר שפטישים של שבט הזוני, בובות קצ’ינה של שבט ההופי, מלאכות טיקסיות וחשובות שלא קיימות בכל שבט ושבט אלא רק ברמה המקומית, נעלמו. אם כל הזמן שומעים על אשת הבאפלו הלבנה, ומתעלמים שכל שבט מעל קו המשווה לא מכיל סיפור שכזה בגלל שבצפון אכלו איילים ולא באפלו, אז הממוצע מתקבל. הסיפור של אישת באפלו לבנה יפה יותר מסיפור אחר של שבטי הצפון, אז הסיפור הצפוני, נמחק. נשכח. אני מאמין שהשאמניזם האינדיאני שמתחיל להיכחד נבחר כמקור ללימוד, בניגוד לשאמניזם של יפן, בשינטו או אפילו של קוריאה שחי ללא הפרעה עד עצם היום הזה- בגלל בדיוק שהוא נכחד. אם נשארו רק סיפורים ורוחות רפאים, זה בסדר כבר לא לחגוג אותם כמו שצריך, זה בסדר להכניס את הערכים שלנו עבורם, גם אם הערכים הללו הם טאבו בשבילם. האם יש אדם אחד שמתיימר להיות שאמאן היום שישכב על תל נמלים אדומות מבלי לזוז? או לצוד קיוטה ושועלים בידיים חשופות? או לבלות ימים ארוכים מבלי אוכל ומשקה בשביל חיזיון רוחני? לא. אין לנו בעיה לתלות לוכדי חלומות ולתופף, לקחת סמים בסווטלודג’… אבל חס ושלום ללמוד את הדרך הישנה? אנחנו נחפש תחליף לזה הרי.

בוודו מלמדים אותנו שאין צורך לשים אוכל בטבע כדי להאכיל אורישה (כוח טבע) ניתן לעשות זאת, אבל אם נאכיל משהו שתחת חסותה של אותה אורישה, אז כאילו נתנו קורבן. אם אני מאכיל ילדים וזקנים וגורי חתולים אני מאכיל את אשו. אם אני נותן טיפ נדיב לספרית שלי או לקוסמטיקאית, אני מאכיל את אושון. אם אני פוגע או מעליב את אחד האנשים הללו, אז אני פוגע גם באורישות שהם תחת חסותם- וזה במידה והם הולכים בצורה נכונה בדרך האורישות- משמע, הקומסטיקאית לא פגעה בי קודם, על ידי שהיא לא חיטאה את מכשיר האפילציה שלה והדביקה אותי בפטריה, לדוגמא. במידה ופגעו בי, הגנת האורישות מוסרת ומורשה לי להעניש את אותו אדם שפגע בי- רצוי לבוא לאורישות בצנעה ולומר להן: “”אשו ואורישות נכבדות, אני מגיע עם קורבן נאה… פגעו בי… למדו את הלקח ודאגו שהנזק יצומצם בכיוון שלי בבקשה.”” עבד כל פעם מבלי צורך שאפילו אפתח את תיבת הקללות העשירה שלי- ולא אגזים ואומר, שהיא העשירה שבתיבות הקללה שקיימות בארץ. מכשפים צריכים למצוא את האיזון הנכון לדעת מתי להעניש בדיוק כמו ששאמנים צריכים לדעת לרפא תמיד.

יום אחד אליהו, מכשף תחת חסותו של אשו עם פנים של בארון סאמדי (פנים של אשו שפותחים את השערים של עולם המתים),פנה לשאמנית בארץ שגודלה על ענף שפרץ בסופו של דבר מלימודי השאמניזם הבסיסיים שיש כאן, בהנהלת טרה לב נאור ודוב טרובניק, תחת “”הרוח הגדולה””. לשאמנית קראו אלישע. הוא בא אליה בבקשה לעצה בהקשר של מערכת יחסים. היא אמרה לו שהיא לא מכירה אותו ולכן לא יכולה לייעץ לו. בזה נגמרה השיחה. קודם כל, שום שאמאן לא יכול לדחות בקשה לעזרה. חוק בסיסי. כולם השבט שלך- חוץ ממקרה של מלחמה. האל הטריקסטרי בתוך האנרגיה של אליהו, הכה ופצע מספר חתולים תחת חסותה של השאמנית. היה לה הכוח לזהות שהאנרגיה באה ממנו, אם כי, הוא לא הטיל כישוף לא במודע ולא -לא במודע  עליה או על חתוליה. במקום להשכיל שהיא למעשה לא שירתה אדם כראוי, היא נכנסה לתקופה של אבל, מבכה את החתולים שנפגעו, תוןך כדי שהיא מפטירה: “”אני עם האנרגיות האלו, סיימתי!”” האם יש סוג של אנרגיה שהשאמן לא מוכן לקבלה? האם יש מרפא שהוא לא מוכן להעניק? האם שאמניזם זה סגנון חיים כמו אופנה חולפת? האם באמת במקום לקבל את המוות והפציעה ככוחות שיש לסגוד להם ולכבד אותם היא מבכה תוצאה של מעשיה שלה, מבלי להכיר בהם? לדעתי כן. יש כאלו שיחלקו עלי.

לאן מכאן? טבע יקירי… צאו החוצה, בחום בקור… להרים ולמעיינות… יש די והותר פינות חמד של יופי ועונג בארץ הזאת. תקשיבו לה ברוח, בפעימות הלב של האדמה… עם סבלנות היא תוכל ללמד אתכם… ספרים לא ילמדו אתכם משהו שהיא עצמה לא תוכל. ספרים ואינטרנט זה השראה. תופים ולוכדי חלומות ודמויות של חיות מגולפות באבן זה צעצועים… תהיו איתה. עם האדמה והלב. חפשו מורה שקודם כל יסביר לכם שאתם היא הסמכות העליונה ביותר. רפאו את הלב שלכם (וזה הכרחי!) לפני שתרפאו אחרים… אל תתנו לחוסר ביטחון וריחוק חברתי למנוע מכם לגשת…

תוספת: בפריסת הטוטם שלי, הגבריות שלי היא זאב. זאב לפי מסורות מסויימות הוא המורה המושלם, ואכן, הגבריות שלי היא כזאת שנובעת מהוראה, הצבעה וביקורת. המטרה של הרשומה הזו היא להשמיע קול נוסף לשאמניזם, כזה שאינו תחת המונופול המטופש של “”הרוח הגדולה”” כאן בישראל. היו ברוכים.

ארדן, של הגן.

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-07-15

“

אני לעיתים רחוקות בלבד כותב משהו אקטואלי. הסיבה מדוע אני עושה זאת עכשיו היא בגלל שיש לאירועי היום (או אתמול) משמעות שאני יכול להפיק ממנה. היום אני רוצה לכתוב משהו קצת אחר על אש. משה סילמן, דוכא, הוכה ואיבד את כל הרכוש שלו ונזרק לרחוב, בחר לכתוב מכתב לקוני ובעברית גרועה “”המדינה גנבה אותי”” ובצורה שמראה על חוסר חינוך והשכלה. לא שהשכלה היא הכל, אבל אם הוא כבר טרח לכתוב משהו במחשב היה ניתן להניח שהוא יקבל עזרה בהגהה- השימוש שלו בשפה עממית לעומת זאת גורמת לעליה ברמת ההזדהות למצבו, שלא תתקבל אף פעם משפה גבוהה כמו שלי לדוגמא. אז אני מחייך באירוניה. משה סילמן למעשה הצליח.

במה הוא הצליח? הצתה עצמית על מנת לבטא מסר פוליטי היא לא משהו זר. במזרח הרחוק, כמו יפן סין, ולדעתי גם בארצות הברית ואנגליה- המסר של דיכוי עמוק מוצא תשומת לב בבערה עצמית. עכשיו הסיפור שלו נמצא בכל הכותרות. סבתא שלי, אמירה פלוטקין, שתקעה לעצמה כדור בראש לאחר כמה ניסיונות התאבדות כושלים, וכתבה מכתב התאבדות על פתקית שאיתה קונים בסופר, אפילו לא הופיעה בחדשות המקומיות. ההתאבדות הבוערת לעומת זאת, מקסימה אותנו. ההתמסרות המלאה לאלמנט האש. זה לא משנה כמה שנים עברו, והעובדה שאנחנו כותבים בבלוג ולא מעבדים את האדמה במו ידינו. זה לא משנה לאיש. זה לא משנה שהדת המונותאיסטית ליוותה את חיינו של רובינו. יש בקונספט הזה של תופת, של הקרבת קורבן אדם, במיוחד כאשר הוא מרצון אלמנט טקסי חזק ומשכנע.

משה סילמן הוא האיש עם הקרניים. רוב הטקסים והאמונות הניאו-פאגניות שיש להם נגזרת וויקנית בוחרים להכיר בקרנונוס כאישיות פולחנית מרכזית. קרנונוס הוא אל מקורנן ממקור קלטי. על שם מה הוא מקורנן? בעבר של בריטניה היו מקריבים בעיקר בתקופות קשות של בצורת או מגיפות אנשים לאלים. לרוב היו אלו כוהנים או אנשים מקודשים, אבל גם בני אדם מן השורה הקריבו את עצמם. אותם מוקרבים קיבלו על עצמם תפקיד קהילתי חשוב: הם ישבו בין עולם האלים לעולם האדם, לא יהפכו להיות אחד המתים הרגילים, ויעבירו מסרים חשובים של בני האדם הסובלים לאלים. הם יעמדו לתקופת מה בצומת דרכים בין החיים למתים, ויביאו את הברכות מן האלים לבני האדם. זה היה מקובל. גלגל השנה נסוב לו, וככל שהאדם התרחק מן הטבע, הקורבנות הפכו להיות יותר של בעלי חיים עבור מטרה דומה. לרוב צביים. אז אותו גבר שהקריב את עצמו, תואר עם אותו קרני צבי שהוקרב לאחר מכן. כך נולד האל המקורנן קרנונוס.

באמונה אפריקאית כמו הוודו, יחכו עכשיו שמשה סילמן ימות. הוא יהפוך להיות איש קדוש, מרטיר, והתמונה והפסלים והבובות שלו ישבו על המזבח. כאשר יגיע מצב שבו אדם יסבול מבירוקרטיה אלימה בארץ ישראל, עכשיו הוא לא ירוץ רק לאלים קרים, שאחראים על לחות, פיריון ומשטר. הוא ייתן לרוחו של משה סילמן מנחות- מזון, אלכוהול, ואפילו ישרוף שטרות כסף עבורו. הכל כדי לגייס את הרוח הזו לעזור, להגן ולאפשר חיים טובים יותר.  אם משה ישרוד לעומת זאת, זה יהיה אסון רוחני וכל הדרמה שנותרה מהצתתו תהיה סך הכל ריקה ופופוליסטית.

ואני? אני נקרע בין הומניזם לבין האמונה הוודאנית שלי. מצד אחד, גודלתי להאמין שחיי אדם הם הדבר החשוב מכל, אבל לאילו חיים הוא חוזר? חיים של דלות, נכות ועכשיו בעקבות השריפה, חיים של עיוות ואובדן. מצד שני, חיילים רבים מתים כדי שנשרוד במדינה הזו ונרגיש ביטחון. משה סילמן ימות כדי שיהיה לנו טוב. אז מדוע לא לאפשר למותו להפוך לכוח רוחני סוחף, לא רק מבחינה סמלית ופוליטית אלא כלי כוהני ומאגי בידי המיודעים להביא לחיים טובים יותר, לחיים שבה המדינה משרתת אותנו ולא רק אנחנו אותה?

אני מהרהר בכך.

ארדן.

“