פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-27

“

עבורי הפסטיבל התחיל עוד לפני הפגישה הראשונה שלו. שתי שקיות עמוסות לעייפה של דברים למסירה, הועמסו לתא מטען של ידיד, מכילים גבישים, פמוטים, ספרים ועוד דברים. הארון שלי הכיל חפצים שלא יכולתי להשתמש בהם גם אם רציתי. חמישה מבערי שמנים למשל. נתתי גם תיק, וגם סומבררו, שהיה ברשותי עוד מגיל מאוד צעיר ומעולם לא חבשתי אותו. בפסטיבל הזה קיבלתי עידוד להשתתף בארגון עצמו, והצטרפתי לצוות הטקסים והתנדבתי להכין ארוחה. שמחתי על תפקידי ויכולתי לתרום לקהילה הגדלה והמתפתחת של הפגאניזם בישראל. הרעיונות שלי ברוב המקרים, התקבלו בהתלהבות בעיקר, ועם הסתייגות קלה מצד אחד האנשים הקרובים אלי. המרכזים השתנו, ושינוי תמיד קשה לקבלה, אבל אחרי שעברתי את הקשיים והלחץ, נוצר משהו חדש ומופלא- משהו קסום ומהוקצע, טקסטים שמצאו ביטוי נכון ואסתטי בטקס המרכזי, אבל גם טקס הפתיחה והסיום הכילו את קסמם שלהם- נלקחו בחשבון האלמנטים המאגיים של ההגנה המחזיקה סביב מכללת פרמה כבועה שקופה ובלתי חדירה, בזמן שהטבע סביבנו שר.

אך לא הכל היה שליו ורגוע בפסטיבל. הרגשתי כי חדרו אלינו גם אנשים עם אג’נדה מסחרית- מאחד מזרמי ה”שאמניזם” המקובלים בארץ. אנשים שמטרתם למכור את הרוחניות שלהם למרבה במחיר- תלמידים של המורה טווילה ניטץ’. אותה אישה שגורשה משבט הסנקה מכיוון שהיא מכרה את הרוחניות שלה ללבנים ששילמו לה. אני חש זעזוע שתלמידים של טווילה מככבים בארץ בפילוסופיה הרוחנית שלה, עדיין, אחרי כל השנים הללו. לא קל להתקבל ולהתחבר לשבטים הילידים האמריקאים. זה מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי בגלל פער התודעה והתפיסה כי האדם אינו נצר הבריאה, אלא סך הכל יצור אחד שבה (ובשבט הזוני למשל, היצור ההכי נחות שבה). אין דבר כזה “חכמה אינדיאנית”. השבטים נפוצו על יבשת שלמה, והתפתחו אוטונומית במשך אלפי שנים. זה כמו להשוות את התרבות הצ’כית לזאת הישראלית. מה שפילוסוף או שאמאן טקסי אחד אמר, יהיה שונה לחלוטין בשבט אחר- גם אם הוא שכן, והתרבות הילידית האמריקאית סבלה מספיק מהרס האדמה והגזל שלה על ידי האדם הלבן, אנחנו לא צריכים להוסיף אונס תרבותי. התעמתתי עימם ואני מבטיח לכם שרוחות שבט הסנקה תנשבנה נגדם בכל מובן ומובן מעתה.

אני חוזר לנושא של שוק הקח-תן שהיה. השנה השוק היה מלא בדברים יפים- בגדים, ספרים ושאר חפצים- אפילו ספר צללים סוריאליסטי שכב בין הדברים השונים, יחד עם הארגז הגדול שהבאתי. אני עצמי לקחתי סט מהמם של שש כוסות תה עם צלוחיות בצבעים של לבן וכסף.במרכז ערבוביית החפצים שכבה ממוסגרת “עצת הויקנים” כפי שנקנתה ב-אזורגרין, לפני שנים, וראיתי אותה תלויה בשתי דירות של מורים פגאניים שאני מכיר, ולבסוף נמסרה לתלמידה שלהם. אבל התלמידה התרחקה מויקה, והותירה את חתיכת ההיסטוריה הזאת במרכז שוק הקח תן, גלמודה. איש לא לקח אותה, עד ממש הסוף. אני שאלתי את עצמי לגבי זה- מאז סוף שנות התשעים, עד ממש אמצע שנות האלפיים, להיות מכשפה חדשה בארצות הבית זה להיות ויקאנית. באקלנד וקנינגהם ממש עזרו לקדם את התפיסה הזו, והיה רעב אדיר בשוק לספרים הללו. אבל מתישהו זה נשבר. אולי זה נשבר בגלל שהתפיסה השגויה על ויקה נהרסה לאחר שספרים שונים ואקדמאיים פורסמו על הנושא, אולי בגלל סיבות אחרות, אבל בכל זאת, את אותו מבנה הטקס המפושט שהויקה הפופולארית הציעה- מעגל, ארבעה יסודות, לקרוא לאל ולאלה, עדיין אומצו, ועדיין בשימוש. לא משנה באיזה מסורת את או אתה, הם עדיין מבנה הטקס הבסיסי שמאפשר את הקשר עם האלוהי ועם המאגיה. אבל הנה כאן יושבת לה כאן עצת הויקאנים. בכתב גותי, עם עדיין האמירה שמדובר בכך שהכותב לא ידוע (וזו דורין וליאנטה). מן הויקה שהיה לנו נדמה שהכרנו. לקחנו הכל, שדדנו אותה. האם נותר משהו שלא לקחנו? כן, את המוסר שלה. הטקסט הממוסגר חיכה עד סוף הפסטיבל, באותה ערמה. לבסוף את עצת הויקנים לקחה אישה נפלאה ומבוגרת שהעריכה את ההיסטוריה של החפץ, והיותו שייך למורים הללו, כמזכרת. לא בגלל תוכנו. כמו ברומטר דומם, שכיית החמדה הזו הראתה כיצד הפגאניזם הפופולארי פנה לריקליימינג וזרמים אחרים והפנה את גבו לויקה. האם זה עצוב? לא לויקה המסורתית שמעולם לא רצתה להיות דת המונים. האם זה עצוב לויקה החדשה והפופולארית? אולי- יש לה את הנציגים שלה בארץ. אבל יותר מכל, אני חושב שזה מסמל את השינוי שבאוויר, את הדחייה של הפילוסופיה המתקתקה שאפשר להתקיים בעולם הזה מבלי לפגוע בדבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הייתה גם כמות גדולה יחסית של אנשים חדשים בפסטיבל הזה. אנשים שלא ידעו מה הם, מי הם, אבל כנראה מתחברים לדת אלה כלשהו בעתיד. גם אנשים ש”לא אוהבים להגדיר”, אבל ההגדרות תיפולנה עליהם בקרוב בין אם ירצו ובין אם לא. האלים אינם סבלניים לאלו שלא מוכנים ליצור שינוי ולקבל את מקומם הספציפי. היו גם מסקנות מסחריות עבורי בשוק הפגאני- יש רוויה מתכשיטים וסמלים פגאניים- בין אם כי אנשים מתמסרים למספר פריטים בודדים שכבר ברשותם, או בגלל שהפסטיבל באמת הכיל כמות גדולה של גברים שאינם עונדים תכשיטים או שפשוט האנשים בארון המטאטאים ולא רוצים לענוד סמל ספציפי. היה עניין יותר גדול בקטורות, ושמנים וחומרי בסיס שאני חושב שימכרו בפסטיבלים הבאים בכמות יותר גדולה.

סך הכל היה פסטיבל מרגש, מהנה ונפלא, ותודה לכל צוות הארגון ומארגני הסדנאות והבאים!

 

ארדן,

של הגן.

 

 

 

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-18

“

כל מכשפה יודעת, שהכישוף בעולם האמיתי שונה מזה מהכישוף של עולם הקולנוע. אי הזמנה למסיבה לא באמת גוררת קללה על העולל, ומישהי יפה יותר ממני והיא “חייבת למות!”  קיימת רק בשלגיה. דברים כאלו, לרוב לא באמת גורמים למכשפות אמיתיות לפתוח את תיבת הרשע שלהן. בעולם האמיתי המכשפות האמיתיות סובלות סבל אמיתי- זה הרבה יותר חשוב מכל השטויות של הוליווד ודיסני. מכשפות נאנסות, מכשפות סובלות מעוני, מכשפות נרמסות מבעיות חוקיות ואחרות, והחשוב מכל, מכשפות יכולות לעבור כל סבל שאדם נורמלי עובר, רק שיש מימד נוסף לחייהן, שבדרך כלל נסתר מעולמם של אחרים, ומביא עמו תענוגות וסבל נוספים. באותו עולם המתקיים עם חוקים של עצמו, יש קשר ייחודי עם הטבע האלוהי. הקשר יכול להוביל לריפוי, ויופי וגם לדברים- פחות טובים. מדוע שמכשפה תרצה ללכת לשם? אז קודם כל, דיסקליימר. לא כל מכשפה חייבת להטיל קללות. אבל קללות מוטלות פעמים רבות גם כשמכשפה לא פותחת ספר ולא אומרת מילות קסם. כמו שיש את הכוח הבלתי נראה שממלא את ניבי הצפע בארס, כך אלי ואלות הרס מסויימים ממלאים את “בלוטות הארס” של המכשפה באנרגיה מסויימת. האנרגיה הזו מוצאת מימוש כאשר המכשפה מותקפת, או כאשר היא חשה רגש שלילי (קיצוני או בכלל). דברים כאלה מתחזקים מבלי שהמכשפה תמיד מודעת אליהם כאשר היא מטילה לחשי הגנה. גם כאשר ישות מגינה עליך, לפעמים ההגנה שאותה ישות מפעילה עשוייה לפגוע בתוקף.

כביכול, חלק מהמכשפות תגידנה, שכדי להגן על עצמן הן מטילות כישוף הגנה: במערב, היסודות העיקריים משמשים להגנה מתוך ארבעת היסודות האמפדוקליים, הם יסוד האדמה ויסוד האש. החלוקה המתוחכמת שעוזרת להבין את זה, מכילה אלמנטים פלנטריים. אדמה היא אדמה אוורירית כמו של כוכב וונוס, כמו שניתן להכיר בכשפי שפע, או כדור הארץ לפיריון. אבל לחשי הגנה דורשים אנרגיה של כוכב הלכת של המגבלה, הזיקנה והקירות- כוכב הלכת סטוראן, שכוחו נקרא גם לקלל. אותה בועת הגנה יפה שמחזיקה מעמד, מכילה את הכוח לשאוב את החיים ואת האוויר מאלה שאינם רצויים בה. ההגנה של יסוד האש, אינה מכילה את הכריזמה של השמש, או התקשורת של מרקיורי, אלא את כוחו של מארס, כוכב המלחמה, שגם כוחו משמש לקללות והורג אויבים.(המוכשרות שבמכשפות מצליחות גם לגייס את פלוטו, שאשו קטלנית פי שלושה משל מארס) רובין ארטיסון עושה את ההבחנה בין שני סוגי הקללות, בגרימואר שלו, ומפריד בין קללות שחורות לאדומות (סטורן ומארס בהתאמה). לפיכך לחשי הגנה הופכים להיות מאוד בקלות לחשי קללה. משהו שהוכשל באמצעות מארס וסטורן, הוא בדרך כלל דבר שנפגע בגלל הקללות. רוב המכשפות מקבלות את זה מכיוון שהן שמות את שלומן ושלום משפחתן מעל לשלומם של אלו בעולם החומר או הרוח שרוצים לתקוף אותן.

לטעמי הלחש שהוויקה אימצה פעמים רבות, “בקבוק המכשפות” אינו מסובר כראוי. בקבוקי מכשפות שונים נמצאו קבורים ברחבי אנגליה והם מכילים סיכות, שברי מראה, חתיכות של קיסוס ושתן. הבקבוקים נקברים ליד בתים שעליהם יש רצון להגן. אבל להבנתי ה”קסם” לא נמצא בחומרים של הבקבוק אלא בבקבוק עצמו. לבקבוק יש פנים של גבר מזוקן. מדוע זה? בעצם הגבר המזוקן הוא הרוח השומרת על הבית. הוא מחליט מתי האויב מתקרב ומשתמש בחומרים הרעילים והפוצעים שבבקבוק להזיק לאויבים של הבית. כן, שמעתם נכון- מדובר במוקש רגל מאגי. (וזו לא הדוגמא היחידה). גירסאות מודרניות של הלחש הזה מגוונות וריקות, הן כוללות מכשפות שמכניסות דברי ברכה, ופרחים לצנצנות ומסתירות אותן בכניסה לבית. תחליף זול ועלוב לטקס ההחייאה העוצמתי שמעניק שם וכוח לבקבוק שמכיל את כל כלי הנשק כולם ומגדיר מרחב בטוח- ואלימות שנשארת מחוצה לו.

ומה עם עצת הוויקאנים- עשה כרצונך כל עוד לא תפגע באיש? או חוק השלושה או קרמה? הוויקאן ריד היא עצה והיא טקסט מאוחר שלא מקובל בהכרח על כל הוויקנים. בעיקר לא הוויקנים הגראנדריאנים. אבל כמו כל עצה, שווה להקשיב לה ולראות מתי מתאים או לא מתאים להשתמש בה. מה עם חוק השלושה- מה שאתה שולח חוזר אליך פי שלושה- ובכן אם זה היה נכון, כל אגורה שהיינו מוצאים הייתה חוזרת אלינו פי שלושה והיינו נורא עשירים לא? לטעמי זהו קונספט אילוסטרטיבי שהומצא על ידי מכשפות סופרות פופולאריות כדי לייצר סוג של מנגנון הגנה חזק שמונע מאנשים לגשת לאמנות המאגיה עם הצורך להעניש את המורה שלהם לספרות על ציון נכשל. אם מישהו מאמין בזה, הוא אכן ייזמן או תזמן את העונש לעצמה-או לעצמו. ומה עם קרמה? הפירוש של המילה קרמה היא פעולה או מעשה, אבל מדובר בקונספט רוחני הודי, שכתות ודתות שונות עוסקות בו ומתיידנות בו בתוך הודו:

“….”חוק הקארמה” הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג’ייניזם (כולן נוסדו בהודו). מקור המונח בפולחן ודי עתיק ימים – שבו שימש לציון פעולה טקסית שהיוותה חלק משמעותי מטקס הקורבן (כגון הדלקת האש, שפיכת הנסך, או הגשת הבשר למזבח). השימוש במונח לתיאור סיבתיות החל, ככל הנראה, עם פיתוח תורות הסמסרה – שרשרת הלידה-מחדש אשר כובלת את האדם – והמוקשה – ה”שחרור” ממעגל הסמסרה (שהשגתו נקבעת על פי קארמה). שינוי זה ברעיון הקארמה הוצג לראשונה באופנישדות….”

אז האם אני טוען שמכשפה יכולה לקלל סתם ככה בלי תוצאות ובלי בעיות? שאין כוח צדק ביקום שיעניש אותה על המעשים הללו? זה לא מדוייק. קודם כל, לא כל המכשפות נועדו לקלל בעולם הזה. ואלו שצריכות טוהר תמידי תסבולנה אם הן תעשה זאת. וגם כדי לעצב אנרגיה פוגענית, יש צורך להתעסק בה. חלק מהכאב יגיע אל המכשפה, זה חלק מהלחש. כמו שאם מכשפה מטילה מקסם יופי היופי אופף אותה. אנחנו זה מה שאנחנו עושים. בסוף הדבר הגרוע ביותר שמכשפה שבחרה לקלל הוא להתחרט או לנסות לעצור את הכישוף שהוא הטילה. האלים מתייחסים לסבל האנושי כקורבן ומנחה והם יענישו את המכשפה שמנסה להסיר את הקללה שהיא עצמה הטילה. לפיכך הבחירה לקלל תמיד צריכה להיות מלווה בהחלטיות שלא ניתן לשבור אותה. מקללים אנסים, רוצחים, גנבים- אנשים שבאמת מסכנים אותנו ואת אלו שאנחנו אוהבים. אנחנו מקללים אותם, ולא מסתכלים אחורה. אנחנו מקללים אותם וצוחקים בזמן שלהבה שורפת את גופם ונפשם.

לואישה טיש, בספרה המדהים ג’מבליה, מתארת בספרה בפרק שנקרא “כשלקלל זה מוצדק” סיטואציה שבה היא ישבה במעגל נשים, כאשר היה אנס סדרתי שפרץ לבתים ואנס נערות מתבגרות, והיא שמעה מאישה מסויימת שהיא שלחה לאנס “אור לבן” כדי שהוא יראה את האור ויפסיק לאנוס. היא הזדעזעה. אור לבן נועד בעצם להגן על אנשים. היא כתבה בספר את הקללה שהיא עצמה חיברה לאנס “השובב” הזה: “הו מאמן ביג’יד, אני רוצה שהאיש הזה יפסיק לאנוס נשים מיד, אם לא מוקדם יותר. אני מתפללת שאם וכאשר הוא יזחל לחלון של אישה כלשהי כדי לשדוד את כבודה, שרגלו תחליק, אני מתפללת! שברי את רגלו! שהאישה שאת כבודה הוא ניסה לחלל תשפוך סולת רותחת במורד גבו, ותדחוף אותו מהחלון! מי ייתן שתהיינה שלוש שוטרות זועמות שעומדות ליד שיח הוורדים שלתוכו הוא יפול! שיודה בדמעות של פחד ואשמה על כל פשעיו! מי ייתן שהוא יפגוש בכל מי שהוא פגע! מי ייתן שיקראו לו בשמות ויירקו בעיניו! מי ייתן והוא יפול על ברכיו וייתחנן לסליחה! מי ייתן והוא יישפט על ידי 13 מושבעות ששרדו אונס בבית משפט של בתולה – אימא נוצריה פונדמנטליסטית זקנה!  שיקבל עונש של עשרים ואחת שנים של עבודה קשה ושוברת גב! שיהיה לו זמן לשקול ולחשוב על פשעיו המחליאים! שסירנות הלילה תפלושנה לחלומותיו! שהוא ינוע ויזוז במיטתו ללא מנוחה 365 ימים על כל אישה שעשה לה נזק! שהגברים בכלא יאיימו עליו, יפחידו אותו ויגרמו לבושה למלא אותו. שהוא ירוץ למקלחות כדי לקרצף את עצמו עד זוב דם כמו הנשים שבהם התעלל!

בוודאי שלא כולם יסכימי עמי. לורי קבוט, המכשפה הרשמית של סיילם טוענת ש”אם יש לכם לחשי הגנה, אין צורך בקללות” בספרה החדש והבעייתי. בנוסף היא גורסת- שאנרגיה שלילית צריך לנטרל- והיא נותנת כלי ניטרול, לכל מחשבה שלילית שעוברת לך בראש. התפר הגס הזה, שמנסה להסיר את אמנות הקללה מאמנות הכישוף מיושן וכמעט נטול תקנה. כבר הכברתי מילים על הנושא, בביקורת ספר של חצי שעה בערוץ היוטיוב שלי. מה שהיא לא רואה, כיצד הטקסט הזה מקבל סוג של דה-בולוציה רעילה. הניו אייג’ יראה את זה כאשרור, ולאחר מכן, הם יוותרו גם על כשפי ההגנה ויבנו לעצמם בועה מקסימה וורודה של “אם לא תזמן רע, לא תקבל רע”. ובה כל אישה שנאנסה ונרצחה, במקרה הרע זימנה את זה לעצמה, ובמקרה הטוב, זה “שיעור”. מדוע פשוט לא להצהיר שכמכשפה היא מכירה בזכות ובצורך בסיטואציות מסויימות לקלל, אבל מכיוון שהיא אינה שולטת בתפוצת הספר היא לא תבאר את הדרך לעשות זאת? מדוע לא פשוט להסביר לאנשים שהם צריכים להתקרב לאלוהות כדי לקבל עזרה ברמה הפשוטה ביותר?

בזמן שאני גם מסכים שלא צריך לקלל מישהו רק כי הוא התעטש במקום הלא נכון, קללות משרתות גם מנגנונים חברתיים חשובים:  למשל בחברה שלנו, שבה האדם חוזר למצב של חוסר כוח למרות האשליה של דמוקרטיה, לפעמים מאגיה אפלה יכולה לשרת ככלי שמגביל את כוח השלטון. אני לא צריך לדבר על השימוש של הרבנים בפולסא דנורא- ואני לא מבין למה מכשפות ממסורות אחרות כאן לא עושות שימוש דומה במאגיה כזו. באפריקה בוודאי שזה חלק מאותם מנגנונים חברתיים- ובטח שבחברות מסורתיות אחרות. לפעמים למכשפה אין את הפריוולגיה של להתעלם מהרס עולמה והיא חייבת להשתמש במאגיה ההרסנית כדי להפיל את אויביה ארצה.

עשו טובה,

תהיו אמיתיים.

ארדן של הגן.

 

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-06

“

הזמן נע כה מהר וכה לאט מאז- הייתי בן שש-עשרה. בפורטל הנוער “פיצוץ” הייתה פינת כישוף ובה קראש המכשף, והצופה והנווד כתבו מאמרים נוראיים המכילים כשפים גנובים מהאינטרנט: כמו כישוף עבור איך למצוא חברים, שהכיל צדפות וקינמון, וכשפי חלומות הזויים על חתולים קטנים, משחקים שנופלים בצורה חמודה במיוחד- שהנווד שלח לחברה שלו מרחוק.  אחרי הרבה מאוד שטויות (ואני כבר ידעתי שזה שטויות כי השגתי כסף מאבי לקנות ספרים באמזון שרק נפתח דאז וקראתי אותם) בחורה בשם סיוון כתבה שם מאמר על ויקה.  כמובן שאז לא היה לי מושג מה זה ויקה, זו הייתה תקופה שבה אנשים רבים בחרו להשתמש במילה הזו באופן חופשי למדי. אז, ויקה הייתה קבוצה של מכשפות לבנות שאינן פוגעות בשום אדם, שקוראות ליסודות ולאלים. זה הכל. את המאמר שלה לא הדפסתי, והוא אינו בין הלחשים שאספתי מפיצוץ- וכיום הפורטל לא על גבי הרשת והמאמר נעלם. ממה שאני זוכר הוא גם לא היה כזה מוצלח. דיברתי עם סיוון ב- ICQ, ובפלאפון טוקמן של אז, וקבענו להיפגש בתל אביב.

אימי התנגדה שאסע לתל אביב, זו הייתה תקופת אוטובוס הדמים- אבל איכשהו הצלחתי לשכנע אותה לבטל האיסור ונסעתי להרפתקה. למען האמת הייתי לעיתים מאוד רחוקות בעיר הזו, ואף פעם ללא ליווי.  זו הייתה באמת תקופת גסיסתן ומותן של חנויות המיסטיקה. אבל חנות “העידן החדש” בכיכר הבימה סיפקה דגי ג’ייד תלויים על תליון עץ שקידשתי עבור הגנה מסיוטים לילדים של אחותי, ואת “מאגיה הרמטית” של סטפן אדארד פלאוארס שמעולם לא קראתי.(לא אז, ולא מאז) לאחר מסע הקניות הקטן, הגעתי בפעם השנייה בחיי לדיזינגוף סנטר עצמו. המבוך הזה היה בלתי נסבל, לקח לי שעה וחצי למצוא אותה. בדרך קניתי לה תליון טריקטווה (אז מכושפות היה רק בעונה השנייה שלו בארץ), לא שידעתי מה הסמל הזה אומר. נפגשנו באיזה חצי קומה פנויה, והיא העתיקה מתוך ספר שהבאתי לחש למחברת הספירלה שלה. הלחש הגיע מספר של וואלרי וורת’, לחש שהופך מוות לחיים- מה שזה לא באמת אומר, וולארי הייתה משוררת יותר ממה שהיא הייתה מכשפה אמיתית. נהניתי כל כך להסתכל על כריכות הספרים שלה, אבל למעשה, גם היום צריך לסנן את המידע מהמוץ והתבן. סיוון וחברתה שני, ועוד אחת ששמה לא נמסר לי הקימו קאוון בתל אביב (או רמת גן, אני כבר לא זוכר).

יותר מכל דבר, אני חושב שנהניתי סוף כל סוף מהשיחה. בטבריה החשוכה של אז, אף אחד לא באמת קיבל את הנער הזה שמצא תחום עניין מוזר ומורבידי כל כך. גם בתיכון הקיבוצניקי שלי ההפרטה הייתה על הפרק ולא זה. לאנשים לא היה זמן או עניין בנושא. לא היו ספרים בארץ ובטח שלא חנות כישוף. מה שהיה באינטרנט היה אקזוטי, מוזר ומושך. התאוויתי מעומק ליבי להיכנס לעולם הזה, לקרוא את כל הספרים שנכתבו בו, (כן, באמזון היו אז “רק” 752 ספרים בנושא כישוף, ומבחינתי זה כל מה שנכתב על כישוף אי פעם- עברתי ספר ספר עד שמצאתי את אלו שטובים והתאימו לתקציב שלי), ולהפוך להיות חלק אורגני ממנו. להרגיש שייך. הסביבה שלי לגמרי לא הבינה, אבל הייתי רעב להבנה. המבוגרים סלדו מהנער שדיבר בלי סוף, אולי כי הייתי אינטילגנטי מחלקם, ואולי כי לא הייתי איש שיחה ראוי או מנומס- לא קיבלתי הכשרה שכזו. גם לא היה פייסבוק, והצ’טים דרשו ידע טכני מורכב משהיה לי- לא שהחיבור לאינטרנט היה משהו ויכול להחזיק אותם כראוי.

אני תמה מה קרה לסיון. האם היא עדיין וויקאנית? האם היא עזבה את הקראפט והפכה להיות עוד עורכת דין/ רופאה/ אשת קריירה או סתם אשת איש שעכשיו בהריון עם הילד השלישי? אין לי מושג אבל הייתי מאושר לדעת. אולי היקום יטה עימי חסד, עכשיו כשסיפרתי את הסיפור הזה ויפגיש אותי איתה.

 

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-08-22

“

אירועים אחרונים הראו לי כמה חשוב לפרסם מתכונים אלה. את הקמיע הראשון “המצאתי”, אם ניתן להמציא משהו במאגיה עכשיוית, להגנה של אזור מסויים שבו התיידדתי במיוחד עם עקרבי שחרן יהודה. אחד מהם נהג לפגוש אותי ולדבר איתי בכל ביקור- ולתת לי אנרגיה נפלאה. גופם הזוהר כמו אבן אוניקס העניק לי השראה רבה. מאוחר יותר, ראיתי שיותר מידי מהם נהרגים. אחרי שאספתי גופות וחנטתי אותם במלח כמחווה לאלה סרקת– זו המהדקת את הגרון, שהיא בעצם אלת העקרבים והאלכימיה המצרית, החלטתי להכין הגנות מיוחדות לאזור הזה. זה מעניין שהלחש היחיד לשימור אזור טבעי שמצאתי כמתכון, מלבד התיאור הכללי והלא מספק בספר של הזוג פרר (הם תיארו איך הם יצרו עם הקאוון שלהם ישות שתגן על כלבי ים באזור מסויים בשם מארה, בספר “כשפים וכיצד הם עובדים“), נמצא בספר של מאגיה מסורתית מאת רובין ארטיסון, הקול החזק ביותר בימינו בנושא של מאגיה קוממית היוצאת נגד מאגיה וויקאנית. אבל מכיוון שלא לכולנו יש את הזמן והיכולת לגלף ארנבות מבוץ ולשלוח אותן לדרכן, המצאתי שקיק קמיעות שימושי. רצוי להכין ארבעה כאלה ולקבור בארבעת קצוות האזור שאותו תרצו לעטוף בהגנה:

קמיע להגנה על אזור טבעי מפני הרס אנושי:

ארבעה ריבועים של אריג טבעי,

ארבע חתיכות אוניקס שחור,

ארבע חתיכות טורקיז,

ארבע חתיכות שורש או עלים של דודא רפואי,

וארבע חתיכות של אלמוג אדום.

יש לתת מנחת קטורת לאלים השומרים שלכם- בזמן שהעשן מסתלסל, לסמן את האריג בסמלי הגנה ודמותם של האלים או האלות שלכם. אפשר לטבול את האריג הטבעי בשיקויי הגנה או למרוח בשמן הגנה מוכן מראש. האוניקס נועד להבריח אנשים מזיקים מהאזור, הטורכיז, מסמל את הקשר לאלוהי ונועד להגן מפני תוכניות מזיקות ולהאיץ ריפוי, הדודא מסמל את החיבור של האדם לטבע ובעצם מכיל גם הגנה חזקה, והקורל מגן מפני טעויות וטיפשות של אנשים וחיות. הניחו חתיכה אחת של כל אחד מהרכיבים על פיסת הבד. ואז, לתפור אותן כחבילות קטנות ורבועות. לטעון באמצעות שרביט את פיגיון טקסי. לאחר מכן, בלילה מתאים לכך, לכו וקברו את ארבע החבילות באזור שזקוק להגנה.

 

קמיע הגנה נגד גניבה:

גניבה היא מושג מופשט- איך באמת מגדירים שדבר נלקח מאיתנו ללא רשות? האם המיסים נעשים כבדים? האם זה גניבה? האם דו”ח שקיבלנו שלא בצדק? או האם צריך גנב ספציפי שיגנוב לנו את האופניים או חפצים אישיים אחרים? גניבה היא המקצוע העתיק ביותר בעולם מלבד זנות והעיסוק בכשפים. זה נואל לא לנסות להגן על עצמנו מפניה. בכל מקרה הפתרון הוא פשוט: גם כאן יש מספר רכיבים היוצרים קמיע הגנה יעיל במיוחד:

חתיכת ג’ט קטנה

גוש אלום קטן,

מעט אבקת כרכום

וזרע אחד של הרדוף הנחלים (זהירות! רעיל!)

מעט שעוות דבורים אמיתית

 

הג’ט, כמו האוניקס מכילה אנרגיה סטורנית מגינה ודוחה, אבל בניגוד לאוניקס הזכוכיתית, הג’ט יותר אורגנית בהגנתה ויותר מתאימה לשימוש אנושי נוח. התשלובת של אלום וכרכום שימש במצרים העתיקה כקטורת שמאפשרת למכשף לגלות מי הגנב של חפץ מסויים, כאן היא מעניקה אנרגית הפללה ותחושה לגנב שהוא ייתפס מיד אם הוא יעז לגנוב את רכושנו. אבל, אם בכל זאת הוא יניח את ידו, אז זרע ההרדוף, המשמש כחומר מעוור ומשתק יפעל את פעולתו ויגרום לפעולת הגניבה להיות לא יעילה ולהיכשל. את הקמיע הזה אני מציע להכין דווקא מחומר נוקשה כמו חימר פולימרי (פימו), או דאס. להכין ממנו חרוז, או כדור שיכול להיקשר או להיות מוסתר על החפץ שעליו נרצה להגן.

נתחיל מזרע ההרדוף. לאחר שהסרנו אותו בזהירות מהתרמיל שלו, יש לעטוף אותו בזהירות במעט שעוות דבורים- דבר זה נועד להגן עלינו מפני האנרגיה שלו- נרצה שהיא תעבוד רק במקרה מסויים, ושלא תתפזר תמיד. יש להעביר את הזרע ספון השעווה בקטורת הגנה ולבקש במדיוק את פעולתו מן האלים. לאחר מכן, נשים את החתיכות בחומר מתקשה או נאפה בתנור, נחורר אותו בדוגמא מגוננת כמו פנטכל- דבר זה נועד בעצם לתת לשרף ולשעווה הנמסה מקום לשחרר אדים כדי שהצורה שיצרנו לא תתעוות. נקדש בטקס, כמו את הקמיע הקודם, ונניח את אותו ליד החפץ או במקום שעליו נרצה להגן מגניבה.

ארדן,

של הגן.

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-07-30

“

אשו אלגברה, אדון השערים, אני קורא בשמך פעמים שלוש- אשו, אשו אשו.

הסר כל הגנה שדמו, ודתו של ישי שליסל מעניקה לו. הסר את כוח תפילותיו וכוח תפילות קרוביו ורביו.

אשו, בנוסף פתח את שערי התופת הכואבים ביותר של זודג’י על גופו, נפשו ורוחו של ישי סלישל, ואפשר לי לקרוא לרוחות וכוחות שיעזרו לי בנקמתי.

שהאוויר ישרוף אותו

שהאש תשרוף אותו

שהמים ישרפו אותו

שהאדמה תשרוף אותו,

שהמוות הטוב ימתין בסף הדלת ולא יבקרו עד שכל קללותי תתגשמנה, שיראה את כל מי שיצר אותו מת לפניו.

רוחות הטבע, דאגו שעל כל בשר שהוא חתך,

שעל כל שימוש פושע בסכין

בשרו ייחדר ויאנס מאה מאה פעמים.

שימו מעי תיקנים בפיו, עור חזיר זיפי לגופו,

מנעו מנשמתו לחזור לכישור, ועיקרו את עיניו ואשכיו.

לפינו הקיזו לבה שהופכת לנמלי אש חמדניות

טיספוניה, מאגארה, ואלקטו, את סבלו וטירופו אני משאיר לכן.

הביאו דיכאון אפל כמו ערפל אנגלי, שימלא את ראשו,

נקזו הדיכאון מן התמימים ורקחו רעל זה, הקשיבו לי, ואת בשרו תטעמו- אני מקריב אותו לכן!

לוגון אדה, ימיה ויווה, אורישות המגינות על ההומוסקסואלים והלסביות, עשו צדק!

מאמאן בריג’יט, ארזולי דנטור ומרינט יבשת הידיים- אתן היודעות את קולי,

היודעות את כהונתי, היודעות את כשפי, שמעו קולי,

קבלו נסך זה, זבח זה וקטורת זו, ועשו מדמו איפור לשפתיכן,

אבקה מעצמותיו ללחייכן,

ערמה מיותרת של בשר אדם, אני מפזר אותה אל היסודות ממנה היא באה.

השמידו אותו עד לרמה שאפילו זיכרון או אפר לא יוותר.

 

כך יהיה!

“