… ועצת הויקאנים נותרה מיותמת- מחשבות על פסטיבל מאבון האחרון

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-27

עבורי הפסטיבל התחיל עוד לפני הפגישה הראשונה שלו. שתי שקיות עמוסות לעייפה של דברים למסירה, הועמסו לתא מטען של ידיד, מכילים גבישים, פמוטים, ספרים ועוד דברים. הארון שלי הכיל חפצים שלא יכולתי להשתמש בהם גם אם רציתי. חמישה מבערי שמנים למשל. נתתי גם תיק, וגם סומבררו, שהיה ברשותי עוד מגיל מאוד צעיר ומעולם לא חבשתי אותו. בפסטיבל הזה קיבלתי עידוד להשתתף בארגון עצמו, והצטרפתי לצוות הטקסים והתנדבתי להכין ארוחה. שמחתי על תפקידי ויכולתי לתרום לקהילה הגדלה והמתפתחת של הפגאניזם בישראל. הרעיונות שלי ברוב המקרים, התקבלו בהתלהבות בעיקר, ועם הסתייגות קלה מצד אחד האנשים הקרובים אלי. המרכזים השתנו, ושינוי תמיד קשה לקבלה, אבל אחרי שעברתי את הקשיים והלחץ, נוצר משהו חדש ומופלא- משהו קסום ומהוקצע, טקסטים שמצאו ביטוי נכון ואסתטי בטקס המרכזי, אבל גם טקס הפתיחה והסיום הכילו את קסמם שלהם- נלקחו בחשבון האלמנטים המאגיים של ההגנה המחזיקה סביב מכללת פרמה כבועה שקופה ובלתי חדירה, בזמן שהטבע סביבנו שר.

אך לא הכל היה שליו ורגוע בפסטיבל. הרגשתי כי חדרו אלינו גם אנשים עם אג’נדה מסחרית- מאחד מזרמי ה”שאמניזם” המקובלים בארץ. אנשים שמטרתם למכור את הרוחניות שלהם למרבה במחיר- תלמידים של המורה טווילה ניטץ’. אותה אישה שגורשה משבט הסנקה מכיוון שהיא מכרה את הרוחניות שלה ללבנים ששילמו לה. אני חש זעזוע שתלמידים של טווילה מככבים בארץ בפילוסופיה הרוחנית שלה, עדיין, אחרי כל השנים הללו. לא קל להתקבל ולהתחבר לשבטים הילידים האמריקאים. זה מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי בגלל פער התודעה והתפיסה כי האדם אינו נצר הבריאה, אלא סך הכל יצור אחד שבה (ובשבט הזוני למשל, היצור ההכי נחות שבה). אין דבר כזה “חכמה אינדיאנית”. השבטים נפוצו על יבשת שלמה, והתפתחו אוטונומית במשך אלפי שנים. זה כמו להשוות את התרבות הצ’כית לזאת הישראלית. מה שפילוסוף או שאמאן טקסי אחד אמר, יהיה שונה לחלוטין בשבט אחר- גם אם הוא שכן, והתרבות הילידית האמריקאית סבלה מספיק מהרס האדמה והגזל שלה על ידי האדם הלבן, אנחנו לא צריכים להוסיף אונס תרבותי. התעמתתי עימם ואני מבטיח לכם שרוחות שבט הסנקה תנשבנה נגדם בכל מובן ומובן מעתה.

אני חוזר לנושא של שוק הקח-תן שהיה. השנה השוק היה מלא בדברים יפים- בגדים, ספרים ושאר חפצים- אפילו ספר צללים סוריאליסטי שכב בין הדברים השונים, יחד עם הארגז הגדול שהבאתי. אני עצמי לקחתי סט מהמם של שש כוסות תה עם צלוחיות בצבעים של לבן וכסף.במרכז ערבוביית החפצים שכבה ממוסגרת “עצת הויקנים” כפי שנקנתה ב-אזורגרין, לפני שנים, וראיתי אותה תלויה בשתי דירות של מורים פגאניים שאני מכיר, ולבסוף נמסרה לתלמידה שלהם. אבל התלמידה התרחקה מויקה, והותירה את חתיכת ההיסטוריה הזאת במרכז שוק הקח תן, גלמודה. איש לא לקח אותה, עד ממש הסוף. אני שאלתי את עצמי לגבי זה- מאז סוף שנות התשעים, עד ממש אמצע שנות האלפיים, להיות מכשפה חדשה בארצות הבית זה להיות ויקאנית. באקלנד וקנינגהם ממש עזרו לקדם את התפיסה הזו, והיה רעב אדיר בשוק לספרים הללו. אבל מתישהו זה נשבר. אולי זה נשבר בגלל שהתפיסה השגויה על ויקה נהרסה לאחר שספרים שונים ואקדמאיים פורסמו על הנושא, אולי בגלל סיבות אחרות, אבל בכל זאת, את אותו מבנה הטקס המפושט שהויקה הפופולארית הציעה- מעגל, ארבעה יסודות, לקרוא לאל ולאלה, עדיין אומצו, ועדיין בשימוש. לא משנה באיזה מסורת את או אתה, הם עדיין מבנה הטקס הבסיסי שמאפשר את הקשר עם האלוהי ועם המאגיה. אבל הנה כאן יושבת לה כאן עצת הויקאנים. בכתב גותי, עם עדיין האמירה שמדובר בכך שהכותב לא ידוע (וזו דורין וליאנטה). מן הויקה שהיה לנו נדמה שהכרנו. לקחנו הכל, שדדנו אותה. האם נותר משהו שלא לקחנו? כן, את המוסר שלה. הטקסט הממוסגר חיכה עד סוף הפסטיבל, באותה ערמה. לבסוף את עצת הויקנים לקחה אישה נפלאה ומבוגרת שהעריכה את ההיסטוריה של החפץ, והיותו שייך למורים הללו, כמזכרת. לא בגלל תוכנו. כמו ברומטר דומם, שכיית החמדה הזו הראתה כיצד הפגאניזם הפופולארי פנה לריקליימינג וזרמים אחרים והפנה את גבו לויקה. האם זה עצוב? לא לויקה המסורתית שמעולם לא רצתה להיות דת המונים. האם זה עצוב לויקה החדשה והפופולארית? אולי- יש לה את הנציגים שלה בארץ. אבל יותר מכל, אני חושב שזה מסמל את השינוי שבאוויר, את הדחייה של הפילוסופיה המתקתקה שאפשר להתקיים בעולם הזה מבלי לפגוע בדבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הייתה גם כמות גדולה יחסית של אנשים חדשים בפסטיבל הזה. אנשים שלא ידעו מה הם, מי הם, אבל כנראה מתחברים לדת אלה כלשהו בעתיד. גם אנשים ש”לא אוהבים להגדיר”, אבל ההגדרות תיפולנה עליהם בקרוב בין אם ירצו ובין אם לא. האלים אינם סבלניים לאלו שלא מוכנים ליצור שינוי ולקבל את מקומם הספציפי. היו גם מסקנות מסחריות עבורי בשוק הפגאני- יש רוויה מתכשיטים וסמלים פגאניים- בין אם כי אנשים מתמסרים למספר פריטים בודדים שכבר ברשותם, או בגלל שהפסטיבל באמת הכיל כמות גדולה של גברים שאינם עונדים תכשיטים או שפשוט האנשים בארון המטאטאים ולא רוצים לענוד סמל ספציפי. היה עניין יותר גדול בקטורות, ושמנים וחומרי בסיס שאני חושב שימכרו בפסטיבלים הבאים בכמות יותר גדולה.

סך הכל היה פסטיבל מרגש, מהנה ונפלא, ותודה לכל צוות הארגון ומארגני הסדנאות והבאים!

 

ארדן,

של הגן.

 

 

 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.