פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-06
“
הזמן נע כה מהר וכה לאט מאז- הייתי בן שש-עשרה. בפורטל הנוער “פיצוץ” הייתה פינת כישוף ובה קראש המכשף, והצופה והנווד כתבו מאמרים נוראיים המכילים כשפים גנובים מהאינטרנט: כמו כישוף עבור איך למצוא חברים, שהכיל צדפות וקינמון, וכשפי חלומות הזויים על חתולים קטנים, משחקים שנופלים בצורה חמודה במיוחד- שהנווד שלח לחברה שלו מרחוק. אחרי הרבה מאוד שטויות (ואני כבר ידעתי שזה שטויות כי השגתי כסף מאבי לקנות ספרים באמזון שרק נפתח דאז וקראתי אותם) בחורה בשם סיוון כתבה שם מאמר על ויקה. כמובן שאז לא היה לי מושג מה זה ויקה, זו הייתה תקופה שבה אנשים רבים בחרו להשתמש במילה הזו באופן חופשי למדי. אז, ויקה הייתה קבוצה של מכשפות לבנות שאינן פוגעות בשום אדם, שקוראות ליסודות ולאלים. זה הכל. את המאמר שלה לא הדפסתי, והוא אינו בין הלחשים שאספתי מפיצוץ- וכיום הפורטל לא על גבי הרשת והמאמר נעלם. ממה שאני זוכר הוא גם לא היה כזה מוצלח. דיברתי עם סיוון ב- ICQ, ובפלאפון טוקמן של אז, וקבענו להיפגש בתל אביב.
אימי התנגדה שאסע לתל אביב, זו הייתה תקופת אוטובוס הדמים- אבל איכשהו הצלחתי לשכנע אותה לבטל האיסור ונסעתי להרפתקה. למען האמת הייתי לעיתים מאוד רחוקות בעיר הזו, ואף פעם ללא ליווי. זו הייתה באמת תקופת גסיסתן ומותן של חנויות המיסטיקה. אבל חנות “העידן החדש” בכיכר הבימה סיפקה דגי ג’ייד תלויים על תליון עץ שקידשתי עבור הגנה מסיוטים לילדים של אחותי, ואת “מאגיה הרמטית” של סטפן אדארד פלאוארס שמעולם לא קראתי.(לא אז, ולא מאז) לאחר מסע הקניות הקטן, הגעתי בפעם השנייה בחיי לדיזינגוף סנטר עצמו. המבוך הזה היה בלתי נסבל, לקח לי שעה וחצי למצוא אותה. בדרך קניתי לה תליון טריקטווה (אז מכושפות היה רק בעונה השנייה שלו בארץ), לא שידעתי מה הסמל הזה אומר. נפגשנו באיזה חצי קומה פנויה, והיא העתיקה מתוך ספר שהבאתי לחש למחברת הספירלה שלה. הלחש הגיע מספר של וואלרי וורת’, לחש שהופך מוות לחיים- מה שזה לא באמת אומר, וולארי הייתה משוררת יותר ממה שהיא הייתה מכשפה אמיתית. נהניתי כל כך להסתכל על כריכות הספרים שלה, אבל למעשה, גם היום צריך לסנן את המידע מהמוץ והתבן. סיוון וחברתה שני, ועוד אחת ששמה לא נמסר לי הקימו קאוון בתל אביב (או רמת גן, אני כבר לא זוכר).
יותר מכל דבר, אני חושב שנהניתי סוף כל סוף מהשיחה. בטבריה החשוכה של אז, אף אחד לא באמת קיבל את הנער הזה שמצא תחום עניין מוזר ומורבידי כל כך. גם בתיכון הקיבוצניקי שלי ההפרטה הייתה על הפרק ולא זה. לאנשים לא היה זמן או עניין בנושא. לא היו ספרים בארץ ובטח שלא חנות כישוף. מה שהיה באינטרנט היה אקזוטי, מוזר ומושך. התאוויתי מעומק ליבי להיכנס לעולם הזה, לקרוא את כל הספרים שנכתבו בו, (כן, באמזון היו אז “רק” 752 ספרים בנושא כישוף, ומבחינתי זה כל מה שנכתב על כישוף אי פעם- עברתי ספר ספר עד שמצאתי את אלו שטובים והתאימו לתקציב שלי), ולהפוך להיות חלק אורגני ממנו. להרגיש שייך. הסביבה שלי לגמרי לא הבינה, אבל הייתי רעב להבנה. המבוגרים סלדו מהנער שדיבר בלי סוף, אולי כי הייתי אינטילגנטי מחלקם, ואולי כי לא הייתי איש שיחה ראוי או מנומס- לא קיבלתי הכשרה שכזו. גם לא היה פייסבוק, והצ’טים דרשו ידע טכני מורכב משהיה לי- לא שהחיבור לאינטרנט היה משהו ויכול להחזיק אותם כראוי.
אני תמה מה קרה לסיון. האם היא עדיין וויקאנית? האם היא עזבה את הקראפט והפכה להיות עוד עורכת דין/ רופאה/ אשת קריירה או סתם אשת איש שעכשיו בהריון עם הילד השלישי? אין לי מושג אבל הייתי מאושר לדעת. אולי היקום יטה עימי חסד, עכשיו כשסיפרתי את הסיפור הזה ויפגיש אותי איתה.
ארדן
של הגן.
“