פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-03-09

“

אני בעצמי לא מאמין לסיפור הזה. אם מישהו אחר היה מספר לי את זה, הייתי טוען שהוא בעצם משקר. אבל אני לא משקר. אלו שמכירים אותי, יודעים שאני משתדל כל יום בשבוע לעסוק בהליכה ברגל של שעה, ארבעה ומשהו קילומטרים. בעצם יש לי מסלול קבוע שאיני חורג ממנו כזרת- כבר כמה שנים. מצאתי דברים מעניינים בעבר ליד פחי זבל וכאלה, אבל לא משהו כזה. כעת, אני בעצם הולך עם אימי- שנהגה ללכת ברגל אבל המנהג שלה הופסק. העיסוקים הבלתי פוסקים, העבודה ואירגון הבית לוקח ממנה את כל האנרגיות שלה. אבל אם אני הולך איתה ומונע ממנה שיעמום, אז בעצם ההליכה יותר נסבלת עבורה. אנחנו צועדים בשעת הדימדומים, השמש שוקעת, אימי פוגשת אנשים שהיא מכירה ברחוב ומדברת עימם, בסופו של דבר, אנחנו עוברים ליד בית נטוש. הבית הזה שייך לבעלים שגר בחיפה שמסרב למכור, או להשכיר אותו. הבית נבנה על ידי סולל בונה ועומד בשלמותו, סגור ומחליד, עם עבודת תחרים של בטון צבוע- שהיה נפוץ בעשורים אחרים- נשכחים, עומדת שלמה ונוצצת בקסם הוינטג’ שלה. הבית מתהדר בגינה ענקית, פרועה, עם עצי גויאבה, כליל החורש והדרים ופריחת יסמין צהובה. הגינה גם נטושה, והכל עומד בעזובה מחרידה באמצע אחת השכונות המפוארות של טבריה.

בחדרה של הגינה הזו, מכוסה ליכלוך, זפת וסימני חריכה עמד כדור בדולח. בהתחלה חשבתי שהוא סוג של כדור גומי שקוף- מהסוג שנמכר בזול בחנויות צעצועים זולות. אבל כשהרמתי אותו היה ברור מה הוא. הוא גם לא היה כדור זכוכית פשוט- בדולח, “קריסטל” הוא בעצם תערובת של זכוכית ועופרת כדי שיהיה אפשר לחרוט בה בקלות, בתהליך שהומצא בעיר נובי-בור בצ’כיה. הכובד היה אינדיקטיבי לזה. הכדור היה גדול, בדיעבד, התברר לי שהוא שוקל ארבעה וחצי קילו. הנחתי את הכדור בכיור שמחוץ לבית, קירצפתי אותו ושרתי את שירי הטיהור. התברר שהכדור פצוע, וסדוק. כבר שניקיתי אותו, הוא קשתות הופיעו בתוכו וגם עננות עשן. משהו נעשה עם הכדור הזה. נכנסתי הבייתה והכנתי מים קדושים והשרתי את הכדור. אבל לא הייתה לי קערה עמוקה מספיק בבית. והבית שלי והמטבח שלי מבוסס, אז זה רק מראה כמה הכדור גדול. כדורי קווארץ יקרים ונדירים- אבל הם מכילים קירות, בועות וצורות שונות בתוכם שמקלים על חיזוי. כשמישהו קונה כדור בדולח שעשוי זכוכית קריסטל, ולא קווארץ, הוא חלק וקשה לראות בו דברים, ומישהו לא יפצע את הכדור היקר סתם בשביל לעשות אותו טוב יותר. כאן היקום עשה לי את העבודה והביא לי כדור “מוכן” מראש.

הנחתי את הכדור במרפסת יחד עם עוד דברים שרציתי לטעון: זה היה כבר יום שבת (יום שישי בערב) והיום של אושון. הבערתי את הגחל, הנחתי את הקטורת לאשו והעברתי בה את הכדור, לגרש את כל הדברים הרעים שהוא מביא עימו. קיבלתי חיזיון: הכדור היה שייך לאישה מבוגרת מחבר העמים ששמרה אותו יחד עם דברים אחרים שיש להם שימושים מאגיים. היא שמרה את זה כסוג של תצוגה, לא בתור משהו בשימוש. הפנים שלה הופיעו בתודעה שלי. הבן שלה יחד עם חברים שלו, לקחו את הכדור כאשר האישה לא הייתה בבית, ישבו במקלט ועשו סיאנס. הם ראו משהו מפחיד והם החליטו לנסות להשמיד את הכדור, אבל חיזוק העופרת הפריע להם. הם נטשו את הכדור בגינה של הבית, והלכו. האם זה באמת היה ככה? האם קרה משהו אחר לחלוטין? אין לי שמץ של מושג. זה רק מה שראיתי. מצאתי תחליף מהיר למחזיק לכדור שלי, ועטפתי אותו באריג מוסלין שחור. שינוח. אחר כך אני אקרא לרוח שרוצה לגור בכדור לגור בו, כדי לעזור לראייה שלי. לא ציפיתי למצוא חפץ מאגי שכזה ברחוב, בטח לא כזה שיכול לעלות אלף שקלים ויותר- אבל הטבע מלמד אותי שיעור כאן, על שפע שנמצא אם אנחנו רק יודעים איך לחפש.

ארדן

של הגן

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-03-01

“

בימינו, בהרבה ספרי לחשים יש המון לחשים לכסף, אהבה והצלחה, אבל מעט מאוד לחשים לעזור לאלה שפשוט לא יכולים לצאת מהבית או לתפקד בצורה רגילה בגלל כאב. בוודון, אנשים כאלה מקבלים “אשו של כאב” משמע, פטיש שסוגר את הדלת לכאב. זה אשו פשוט מאוד, שעשוי מאבן בזלת או טוף. כל אבן לבה מתאימה לעניין. אבן בזלת היא חומר יעיל ביותר לעזור לאנשים עם כאבים כרוניים. החורים של אבן הלבה, הם “אוזניים של אשו”, שבהם הוא שומע את התפילות להחלמה והקלה בכאב. הפטיש הזה אינו מתאים לקאוונים (זה נורא שהתעתיק לקוון- Coven משמע קבוצת מכשפות זהה כל כך לתעתיק של קאוון Cowan- איש שאינו מכשף, שאליו הכוונה כאן) הפטיש דורשני וצורך מנחות רבות, אבל, אלו מאיתנו שכבר בקשר עם הישות הזו, אשו, יכולים לטעון אבן בזלת קטנה ולבנות סביבה קמיע. אם הכאב מגיע מהמפרקים- כמו בראומטיזם, צריך לטעון את האבן גם באנרגיה של אגנג’ו, אורישת המדבר וההישרדות, ואוגון. אם מדובר בכאב שנובע מנפיחות, יש כאן צורך באנרגיה של ימיה, אורישת הים והאימהות ואולוקון, אל מחשכי הים. אלו שעובדים עם הרוחות הללו יכולים לטעון את האנרגיה על ידי “סחר” באנרגיה שלהן. ניתן להכין תה מג’ינג’ר, נענע וקמומיל, ולטבול בו את האבן כדי לחזק את הכוח שלו לרפא, לפני ששותים את התה. קל להשיג היום חרוזים מאבן בזלת ולהכין מהם צמיד, עם אבנים נוספות להקלה לכאב, או לכוחות טבע חיוביים. אז בין אם אנחנו בוחרים לקדש אבן קטנה נגד כאב או לעשות פטיש אימתני, הנה המתכון. בתמונה, אבן לבה מקודשת לאגנג’ו.

ארדן,

של הגן.

 

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-02-27

“

כצרכן רעבתני של תרבות פופולארית, וביחוד כזו שקשורה למכשפות ותורת הניסתר, אני לא יכול להתעלם מהתרומה של “באפי ציידת ערפדים” על הצורה והאופן בה הסידרה השפיעה על הדרך בה מכשפות מיוצגות בעידן הנוכחי. אני לא היחיד שטוען כך, אגב: יש כבר מאמרים אקדמאים שמדברים על ווילו בתור אייקון פמיניסטי וכזה שקידם את הגירסה האמריקאית של הויקה באותה התקופה (שנות ה-90 ותחילת שנות ה2000), היעוץ המאגי האסטתי של התוכנית היה שלם ביותר, ואורח החיים הלסבי של טרה ווילו כבנות זוג מכשפות פשוט הפך זה מכבר לקלישאה. ועם זאת, המאגיה של באפי פשוט מרתקת אנשים עד היום.

ג’וש ווידון לא חסך במחקר שלו, ולא צפינו רק במאגיה סימפטטית פשוטה ורגילה, אלא מאגיה אלוהית, דתית שמאפיינת את הדתות הניאו פגאניות גם היום- באופן בו קוראים למגוון אלים ואלות אשר בינהם הרבה כאלה שנבעו מהדמיון הקודח של וודון, אבל חלק שנסגדים כיום על ידי ניאו-פגאנים ממסורות שונות. למשל קוראים לאלה הקטה לשינוי צורה (באפי הופכת כך לחולדה בפרק אחד, וווילו מנסה לשנות את מינו של גבר לאישה באמצעותה בפרק אחר.  הלחש השני נכשל, כי זאנדר מבלגן את הגבישים של ווילו, וזו צעקה  עליו “הקטה שונאת את זה!”). האישיות של החבורה כולה מוחלפת על ידי האל יאנוס, האל הרומי של הכניסה והיציאה על ידי דיסקורדיאני- וכן, הזרם הדיסקורדיאני הסוגד לכאוס קיים גם בעולם הפיסי. וכמובן, בעונה השישית, קוראים לאלה לת’ה למחוק את זכר המריבה הרומנטית של טרה באמצעות שימוש בצמח שנקרא “הדרדר של לת’ה”. (Lethe’s Bramble). ווילו משתמשת באותו הדרדר ללא הצלחה לנסות לגרום לבאפי לשכוח את דבר מותה וחזרתה לחיים כי התברר שבאפי הייתה בגן עדן, והחזרתה לעולם הפיסי גורמת לה סבל רב. האמצעי הזה לשינוי ואונס זיכרון של אחרים מסמל את הנפילה של ווילו לעולם האפלה של המאגיה. כבר קרה שנשאלתי מספר פעמים האם יש “דרדר לת’ה” בעולם הפיסי שמחוץ לסדרה. הנה תשובתי.

דבר ראשון, עלינו להבין כי לת’ה היא אלה יוונית אמיתית. היא הפרסוניפיקציה של אחד מאפיקי נהר הסטיקס, האשד החמישי שלו שגובל באליזיום- גן העדן ומשכן הצדיקים. המתים הצדיקים היו נדרשים לשתות מימיו כדי לשכוח את חייהם הארציים ולהכין את עצמם לגלגול נשמות. בתור אלה היא הייתה אלת השיכחה והאבדון. היא בעצם ביתה של אריס (דיסקורדיה), אלת הריב והמדון. היא מתוארת כבעלת שיער שחור כליל, ולבושה בשמלה כסופה והיא אחת מהאלות הבתולות. באחת מכתות המסתורין של יוון דובר על אשד סטיקס שישי,המקודש לאלת הזיכרון מנמוזין: הכת האמינה שאנשים יוכלו לבחור, אם יחנכו אליה, מאיזה נהר לשתות, נהר השיכחה של לת’ה או נהר הזיכרון של מנמוזין.

מדוע הקוסמולוגיה הזו בכלל חשובה למכשף המודרני? אחד הדברים המשותפים במאגיה היום היא שיש חלוקה לקטגוריות, או התכתבויות. גם המכשף הטקסי במקדש שלו, וגם מכשפת הכפר, מתייחסים לאותם כוחות הטבע בצורות שונות. רק שהמכשף יחזיק בשרביט הלוטוס בחלקו הכחול כדי לקרוא לאנרגיה של יופיטר כדי לזמן ממון שיאפשר לו לממן את הספרים והתענוגות שלו, והמכשפה תשרוף לבונה ועלי בזיליקום לאותה המטרה בדיוק. האנרגיות הן אנרגיות של כוכבי הלכת יופיטר וונוס, יסודות המים ואדמה. אבל זה לא מה שמשנה כרגע. גם זיכרון ושיכחה הם מן הכוחות הללו. וכמו הרצון הבלתי מתפשר של המכשף או המכשפה לשלוט באותם כוחות למטרתו, כדי להיטיב או להרע, גם לכוחות האלה יש מקום במאגיה גבוהה ועממית. כן, יש צמחים שגורמים לשיכחה, וכן ניתן להשתמש בהם כדי לשכוח, להשכיח ולשלוט בתודעה האנושית ובעצם, בהיסטוריה האנושית שהיא בעצם סך הכל סיפור, זיכרון.

אז למה יש שימוש בסוגת מאגיה זו? ברמה המעודנת ביותר, לעזור לאנשים להתמודד עם טראומה, להחלים מ”הלם קרב”. לתת לאנשים את היכולת להמשיך הלאה ולעזוב את העבר האמיתי או המדומיין מאחוריהם. אבל לא חייבים להפעיל כישוף שכזה רק על אדם אחד. כבני אדם אנחנו מאוד אוהבים לפשל, לטעות ולהביך את עצמנו. מה היה קורה אם היינו יכולים לגזור את הסצינה המביכה ולדאוג שכולם ישכחו ממנה? ומה עם נקמה- מה עם להשכיח מהאויבים שלנו את זיכרון העבר וללכוד אותם באותה שגיאה שוב ושוב באמצעות לחש אפל שנישא על גבי הרוח? אלו שימושים מתקדמים של סוגת המאגיה הזו, המזהה כי זיכרון ושיכחה הם כוח טבע כמו אוויר, אדמה אש או מים.

יש כמה צמחים שעובדים באופן הזה, אבל מי שמככב כרשימה הקצרה הזו היא הרקפת. מדוע? מכיוון שהתפרחת שלה מזכירה כנראה את הלהבה הסגולה של פלוטו המכלה כל דבר בעולם הפיסי או המאגי. אולי בגלל שהפקעת רעילה ואפשר לייצר ממנה סבון ששוטף את העבר. קריספיל מציין כי “הנשים במגזר הערבי מוהלות בחשאי אבקה שהופקה מפקעת הרקפת, בתוך כוס הקפה של הבעל- על מנת להגביר את תשוקתו המינית… ועוד שימושים מאגיים שונים.” בספר צמחי המרפא של ארץ ישראל, עמוד 24. קנינגהם מציין כי הצמח מקודש להקטה, וטוב לכשפי אהבה ו”התגברות על אבל וצער מהלב”. אבל ספרים אחרים, כמו “אוסף המאגי של צמחי המרפא” של פול ביירל מדגיש אך ורק את השימוש שלו בכשפי אהבה. אפשר אבל קשה להשיג שמן אתרי של רקפת, והוא גם קיים בתעשיית הבשמים לשימוש לבישום חיצוני במידה ויש צורך להשפיע על אנשים חיצוניים. טיפה במטפחת תעשה את העבודה. אני מעדיף לגדל את הרקפות שלי לבד. שנה שעברה קניתי שקית עם עשר פקעות של רקפות. טמנתי אותן בעציץ גדול בגינה. כאשר אנחנו מגדלים ומטפחים צמחים מאגיים משלנו הרוח החיה שבהם מוקירה תודה ומעניקה לנו כוח מאגי נוסף. התמונה הראשית היא של התפרחת הראשונה של השנה. הכוח של הרקפת לשנות את הזיכרון ולערוך מניפולציה לתודעה האנושית שם אותה בקטגוריית- דרדר לת’ה האמיתי.

צמח נוסף, שמוצע על די פול ביירל, הוא צמח הכדנית. הוא מציין שמוד גריבס, שכתבה את ספר ההרבליזם המודרני בשנת 1931- הוא הצמח ששימש להכנת השיקוי המיתולוגי Nepenthes distillatoria של המיתולוגיה האסייתית. הצמח הוא הבסיס לשיקוי שלפי כותבים יוונים ורומים גורם ל”שיכחה של צער וכאב”. פול ביירל מציע לגדל את הצמח בבית שיש בו אדם אחד או יותר שיש לו טראומה או קושי לשחרר את העבר. כל זבוב או חרק שטובע בעסיסו, מסמל חלק מהעבר שיש לשחררו. לא ברור לי אם הצמח ניתן לזיקוק או לצריכה פנימית, את החקר הזה אשאיר לקוראי הנאמנים.

ארדן,

של הגן.

 

 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-02-24

“

סיפורו של פרומתיאוס גורם לי לחשוב מחדש על כשפי נרות. פרומתיאוס היה טיטן שסירב להילחם נגד זאוס והאלים האחרים כאשר ההפיכה האלימה התרחשה. את אלי הפרא והטבע החליפו אלי הציוויליזציה והתרבות. גאיה תתחיל את הקרב שנית ותנסה לנקום אחר כך באמצעות ענקים, אבל כרגע מדובר על הניצחון הראשון של האלים האולימפיים. זאוס נתן לפרומתיאוס את הזכות לברוא במו ידיו את בני האדם (אחרי האכזבה שבשני דורות האדם הקודמים שבקעו מביצת זהב וכסף). אבל ההיבריס של פרומתיאוס היה נעוץ באהבתו לבני האדם. הוא נתן להם מתנה שהוא לא היה אמור לתת- את יכולת השליטה באש.

הוא נענש עד עצם היום הזה על מתנת האהבה הקטנה הזו. הנשר קורע בכבדו, והכבד שלו צומח כל יום מחדש. המתנה הזו, כפי שידוע לנו אינה קטנה או חסרת חשיבות. השליטה באש לעתיקים הייתה היכולת לבשל, להאיר ולחמם. עבורנו היא גם היכולת להשתמש בחשמל, כמו שאני עושה עכשיו כאשר אני מקליד במחשב זה. למכשפה מתנת הלהבה היא אחרת. אנחנו זוכרים את המתנה הזו- ומבינים שהיא משותפת לנו ולאלים. וכמו שלאלים יש את הכוח לשנות את המציאות, דרך המתנה הזו, היסוד הזה אנחנו גם משנים את המציאות.

וכאן אני מגיע לכישוף הנרות: הנר הוא מכשיר, מתקן, ששולט באש. גרסאות שלו קיימות כבר מתקופות פרה-היסטוריות, אבל העתיקות ביותר הן מסין מ-200 לפני הספירה, והם היו עשויים משומן לוויתן. יש לנו תיעוד מאגי על שימוש בנרות ממצרים העתיקה- שם צפייה בלהבה שימשה לחיזוי עתידות. עצם היותו מכשיר הוא מסמל את האנושיות והתרבות- אבל עצם החזקתו כוח טבע, עושה אותו בעצם אוסף של ניגודים לימינאלי שבסופו של דבר מעניק ללחש כוח.

וכמובן אי אפשר שלא לציין את נוכחתם של ארבעת היסודות ומצבי הצבירה השונים שלו: אדמה- מוצקות השעווה, מים הם שעווה במצבה הנוזל, אוויר, זה שעווה במצבה המאודה- שכמובן נצרכים על ידי אש. שעווה היא חומר מאגי רב עוצמה גם בגלל שהיא סופחת ומשנה את טבעה, צבעה וניחוחה על ידי מה שמוסיפים לה. כך כשפי נרות הפכו להיות כל כך פופולאריים- כי יש המון סמליות ועוצמה במעט מאמץ יחסית, הכול בשל קורבנו המתמשך של פרומתאוס.

תובנה נוספת שיש לי היא בנוגע לקערות מכוסות אריג: זה מסוג הדברים שלא מבינים עד שיש לכם מורה שעושה עבודה מאגית עצמאית. לפעמים מרוב דיבור עם תיאוריה ופרקטיקה- התלמיד שאינו חי את החיים המאגיים נהנה לראות משהו חדש, “מומצא” או אפילו משהו בנאלי שכבר הרבה מאוד זמן קיים אצל המורה ו”ככה דברים נעשים” באופן נורמלי, ולא ברור למורה התמה איך דברים יכולים להיעשות אחרת.

דבר כזה הוא הקערה המכוסה. ראיתי קערה מכוסה אריג על המזבח, ותהיתי מה בתוכה. המזבח המדובר הוא המזבח הקהילתי שמורתי מחזיקה, ולכן לא היה לי שום בעיה לחשוף מה שמתחת לאריג. לו היה זה המזבח הפרטי שלה, הייתי עושה זאת תוך סיכון. היא כוהנת אויה ורק האלים יודעים איזה כאוס היא רוקחת שם. זו הייתה קטורת חזיונות שהייתה צריכה “להתבשל” קצת. איזה דימוי מושלם, חשבתי, להריון. הדימוי של קערות כרחם או פות הוא ישן נושן. אבל האם האריג הוא לא השליה? הוא דו צדדי, כמו שליה אנושית, צד כלפי חוץ וצד כלפי פנים. הוא מגן מפני חדירת אבק, אבל נותן לאוויר, לחום, לאור השמש במידת מה לחדור בצורה רכה, וכזו שמאפשרת את הטרנספורמציה הרצויה לחומר המאגי המכוסה- אבקה מאגית, מלחי הגנה, או חומר צמחי לתה שצריך לקבל אנרגיה מאגית נכונה.

כשקוראים את ספרי הכישוף הבסיסיים לא מצפה לזה. לא לניקיון של לפני, לא לשמירת המלאי של צמחים, גבישים, חלקים ומתנות מן הטבע תוך כדי סיווגן, חלוקתן ושימושן. ואז לקלל, שנגמר לך האוניקס השחור בדיוק כשאתה צריך להטיל כישוף גירוש והרחקה, לא לניקיון של אחרי- אין מתכון של הסרת שעווה מבד המזבח, וניקוי שמן שנשפך. פשוט לא מדברים על זה.

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-02-02

“

הכלכלה בצרות, והצלחה במציאת עבודה מכניסה, במיוחד באזורים הקרתניים בישראל, הכרחית כדי לאפשר הישרדות כאן. אני מציע לחש הודו מסורתי שכבר פורסם בכמה ספרים ובהרבה גירסאות ומעולם לא נכשל לי- הנוסח שלי קצת שונה, ובניתי אותו כדי שבעצם יהיה קל לישראלי לעשותו.  ועם זאת יש כאן אתגרים: אחד החומרים הוא ייחודי מבחינה תרבותית ולדעתי לא ניתן להחליפו. מדובר בשורש ג’ון הכובש. ג’ון הכובש הוא תעלולן אפרו-אמריקאי (כנראה מסיכה של פאפא לגבה) שסיפורים על איך הוא התגבר על קשיים ועל בעיות בתקופת העבדות ולאחריה מילאו את המסורת העממית. שורש ג’ון הכובש היה ניתן לאנשים כדי לחזק אותם או כדי למנוע מהם להיות מוכים על ידי הנוגשים שלהם. מהו השורש המקורי? הידע הזה אבד. היום נהוג לייחס אותו לצמח הלפופית (משפחת Ipomoea) ששלושה מינים שלה צומחים בר בארץ. אם יש קושי  לאסוף את השורש מהבר, ניתן לקנות צמח מן המשתלה, או פשוט להזמין את השורש מארצות הברית, אנגליה או אוסטרליה (שם ההודו כבר מבוסס). הקמיע המדובר הוא קמיע מסוג שני בסיווג הקמיעות שיצרתי: משמע, זהו קמיע שמכינים פעם אחת ו”מפעילים” כאשר יש צורך למצוא עבודה. לאחר שהעבודה נמצאה, הקמיע מפסיק לעבוד ויכול לחזור למגירה עד שיהיה צורך להפעילו מחדש.

 

לקמיע:

שורש ג’ון הכובש מיובש

חוט ירוק או בצבע זהב

מקל קינמון קטן

שקיק ירוק או אדום (רצוי שתפרנו לבד).

 

לשמן שלושת המלכים:

בקבוקון של חמישה מ”ל

שמן אתרי של לבונה

שמן אתרי של מור

שמן אתרי של קינמון

שמן נושא חוחובה

 

הוראות הכנה: יש להדליק קטורת לפותח השערים ולהכין מנחות קטנות בהתאם לתקציב הקיים ולהעניק אותן. להעביר את כל הרכיבים של הקמיע בעשן הקטורת. יש לקשור את השורש למקל הקינמון בחוט הירוק או הזהוב ולהכניס לשקיק. את השקיק יש לקשור שלוש פעמים. את הבקבוקון יש להעביר גם בקטורת לפותח השערים, לשים בו שבע טיפות מכל שמן אתרי, ולמלא עד שפתו בשמן חוחובה.

הוראות שימוש: הלחש הזה פועל ב”פעימות” של תשעה ימים. כדי להפעיל את השקיק, יש למרוח אותו בטיפה של שמן שלושת המלכים- המאפשר הזדמנויות מזל, אנרגיה טובה ועוד. מהרגע שבו משחנו את הקמיע, במשך תשעה ימים יש לשאת את הקמיע ולחפש עבודה בתחום שאנחנו מעוניינים בו. אם עבודה לא נמצאה תוך תשעה ימים, ולא קיבלנו הצעות אטרקטיביות יש להרחיב את החיפוש, ולהתחיל עוד מחזור של תשעה ימים עם הקמיע עד שעבודה מתאימה תימצא.

בהצלחה,

ארדן,

של הגן.

“