פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-02-24

“

סיפורו של פרומתיאוס גורם לי לחשוב מחדש על כשפי נרות. פרומתיאוס היה טיטן שסירב להילחם נגד זאוס והאלים האחרים כאשר ההפיכה האלימה התרחשה. את אלי הפרא והטבע החליפו אלי הציוויליזציה והתרבות. גאיה תתחיל את הקרב שנית ותנסה לנקום אחר כך באמצעות ענקים, אבל כרגע מדובר על הניצחון הראשון של האלים האולימפיים. זאוס נתן לפרומתיאוס את הזכות לברוא במו ידיו את בני האדם (אחרי האכזבה שבשני דורות האדם הקודמים שבקעו מביצת זהב וכסף). אבל ההיבריס של פרומתיאוס היה נעוץ באהבתו לבני האדם. הוא נתן להם מתנה שהוא לא היה אמור לתת- את יכולת השליטה באש.

הוא נענש עד עצם היום הזה על מתנת האהבה הקטנה הזו. הנשר קורע בכבדו, והכבד שלו צומח כל יום מחדש. המתנה הזו, כפי שידוע לנו אינה קטנה או חסרת חשיבות. השליטה באש לעתיקים הייתה היכולת לבשל, להאיר ולחמם. עבורנו היא גם היכולת להשתמש בחשמל, כמו שאני עושה עכשיו כאשר אני מקליד במחשב זה. למכשפה מתנת הלהבה היא אחרת. אנחנו זוכרים את המתנה הזו- ומבינים שהיא משותפת לנו ולאלים. וכמו שלאלים יש את הכוח לשנות את המציאות, דרך המתנה הזו, היסוד הזה אנחנו גם משנים את המציאות.

וכאן אני מגיע לכישוף הנרות: הנר הוא מכשיר, מתקן, ששולט באש. גרסאות שלו קיימות כבר מתקופות פרה-היסטוריות, אבל העתיקות ביותר הן מסין מ-200 לפני הספירה, והם היו עשויים משומן לוויתן. יש לנו תיעוד מאגי על שימוש בנרות ממצרים העתיקה- שם צפייה בלהבה שימשה לחיזוי עתידות. עצם היותו מכשיר הוא מסמל את האנושיות והתרבות- אבל עצם החזקתו כוח טבע, עושה אותו בעצם אוסף של ניגודים לימינאלי שבסופו של דבר מעניק ללחש כוח.

וכמובן אי אפשר שלא לציין את נוכחתם של ארבעת היסודות ומצבי הצבירה השונים שלו: אדמה- מוצקות השעווה, מים הם שעווה במצבה הנוזל, אוויר, זה שעווה במצבה המאודה- שכמובן נצרכים על ידי אש. שעווה היא חומר מאגי רב עוצמה גם בגלל שהיא סופחת ומשנה את טבעה, צבעה וניחוחה על ידי מה שמוסיפים לה. כך כשפי נרות הפכו להיות כל כך פופולאריים- כי יש המון סמליות ועוצמה במעט מאמץ יחסית, הכול בשל קורבנו המתמשך של פרומתאוס.

תובנה נוספת שיש לי היא בנוגע לקערות מכוסות אריג: זה מסוג הדברים שלא מבינים עד שיש לכם מורה שעושה עבודה מאגית עצמאית. לפעמים מרוב דיבור עם תיאוריה ופרקטיקה- התלמיד שאינו חי את החיים המאגיים נהנה לראות משהו חדש, “מומצא” או אפילו משהו בנאלי שכבר הרבה מאוד זמן קיים אצל המורה ו”ככה דברים נעשים” באופן נורמלי, ולא ברור למורה התמה איך דברים יכולים להיעשות אחרת.

דבר כזה הוא הקערה המכוסה. ראיתי קערה מכוסה אריג על המזבח, ותהיתי מה בתוכה. המזבח המדובר הוא המזבח הקהילתי שמורתי מחזיקה, ולכן לא היה לי שום בעיה לחשוף מה שמתחת לאריג. לו היה זה המזבח הפרטי שלה, הייתי עושה זאת תוך סיכון. היא כוהנת אויה ורק האלים יודעים איזה כאוס היא רוקחת שם. זו הייתה קטורת חזיונות שהייתה צריכה “להתבשל” קצת. איזה דימוי מושלם, חשבתי, להריון. הדימוי של קערות כרחם או פות הוא ישן נושן. אבל האם האריג הוא לא השליה? הוא דו צדדי, כמו שליה אנושית, צד כלפי חוץ וצד כלפי פנים. הוא מגן מפני חדירת אבק, אבל נותן לאוויר, לחום, לאור השמש במידת מה לחדור בצורה רכה, וכזו שמאפשרת את הטרנספורמציה הרצויה לחומר המאגי המכוסה- אבקה מאגית, מלחי הגנה, או חומר צמחי לתה שצריך לקבל אנרגיה מאגית נכונה.

כשקוראים את ספרי הכישוף הבסיסיים לא מצפה לזה. לא לניקיון של לפני, לא לשמירת המלאי של צמחים, גבישים, חלקים ומתנות מן הטבע תוך כדי סיווגן, חלוקתן ושימושן. ואז לקלל, שנגמר לך האוניקס השחור בדיוק כשאתה צריך להטיל כישוף גירוש והרחקה, לא לניקיון של אחרי- אין מתכון של הסרת שעווה מבד המזבח, וניקוי שמן שנשפך. פשוט לא מדברים על זה.

ארדן,

של הגן

“