פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-17

אתמול, הרגשתי את הצורך. הצורך המנדנד של אפרוח בקליפה שצריך להרחיב את עולמו בצורה כל שהיא. הוא לא יודע לאיזה עולם הוא יוצא, מה הבקיעה תגרום לו. אני מניח שהוא לא סקרן. כי הוא יצור של הטבע והוא מבין שהוא חלק מקולקטיב שיביא הגנה או מוות לפי הצורך. אז מה עשיתי? הורדתי את הבגדים, על כל צעד בחדר שלי (שהוא ענק כזכור לך) עד שהייתי ערום. הייתי צריך את החיבור שלי בלי ההפרדות של אשליות האנוש. ואז היא הופיעה, כרגיל אישה זקנה, לובשת שחורים, והפעם סכין בידה. כל מכשפה שלה יודעת מה זה. הסכין גדלה והתחדדה והפכה לחרב ענקית כסופה שחורה, עם עין זורחת באמרלד במרכז. החרב שחותכת אשליות. הסכין שחותכת את חבל הטבור. הפרדות, מוות. סיום. אז עשיתי את זה שי. חתכתי את הקווים הקרמתיים שלי ושלך. אין שום דבר יותר בינינו. זוכר את הטקס? הרעל? הכאב? הדברים שאנו חייבים אחד לשני? הכל נעלם. אין יותר. לא מצידי ולא מצידך. כל חוב שאתה חושב שאתה חייב לי התפוגגו כמו הערפילים שהיו מה שנותר מהחבלים שקשרו אותנו. עכשיו, עבורך אני כלום. שלא תטעה, אני עדיין חושב שאני צודק. עדיין יש בי כעס, אבל זה רק אד קל שיעלם עם הזריחה של היום החדש. אני נותן לך את החופש שלך.

אני בטוח שזה לא מעניין אותך מה שלומי. אז אם אני משעמם אותך למוות במה שנראה שהוא המונולוג האחרון שלי לגביך, אתה מוזמן ללכת. אין יותר מה שיחזיק אותך פה. רק הרצון האמיתי שלך. אני אשמח אם תביע התעניינות, אבל אני אבין אם לא תרצה לדעת.

לאחרונה טיפלתי בהרבה אנשים. אני מוצא את זה הומוריסטי כי בדרך כלל רוב המטופלים שלי הן מטופלות. גברים פשוט לא רגישים מספיק כדי לבקש עזרה. אתה יכול להיות אישה, לשחק כדורגל ולהיות חברמנית ועדיין תהיה אישה. אבל ברגע שאתה מפסיק להוכיח כל שניה שאתה “גבר” אז הערך שלך יורד. אין לך זמן להיות רגיש ועדין, ובהחלט לאנשים כמוני- ובכן, כולנו מוצאים את הדברים הקטנים שלנו שעושים אותנו מאושרים. אז אישה אחת הפתיעה אותי. אתה מכיר אותה, אבל אני בהחלט לא אציין את שמה כאן. בהתחלה חשבתי שהיא אישה רגילה, עד שהם פתחה את צפונות נפשה אלי. היא הייתה בשלב שאמני של המוות הקטן. הרגע שבו אנו שמים את כל העבר מאחור וממשיכים הלאה. היא גילתה אומץ ויופי כוח שאני יכול רק לקנא בו. ואני מאחל לה בהצלחה. הייתה ילדה שלא סגורה על עצמה. גרמתי לה להבין את העולם שלה, להרגיע אותה ולתת לה להמשיך הלאה. להבין. גם אותה אתה פגשת, הגבת בבלוג שלה גם אם אני חי בספק שידעתי שאני נוגע בחייה. היא החליטה החלטה לא קלה, לברוח מהבית, לעזוב את הסביבה שלה, ולראות את הדברים במצב אחר. אני הבטחתי לה בתמורה לתרגול של רגיעה והתעלמות מהקינטורים של אחיה, טיהור ושלווה. אלו יגיעו בהמשך. אני גאה גם בה, אבל אסור לומר לה את זה ישירות. היא עלולה להעשות רגשנית בצורה מזעזעת. עזרתי לגבר להבין את הכוחות הטמונים בו. לא בצורה החיובית ביותר בתחילה, אבל עצם הנוכחות שלי והעובדה שאני מוכיח לאנשים את המאגיה כל פעם מחדש גורמת להם להאמין בעצמם. אולי זו המטרה הגדולה שלי ביקום? אין לי מושג. אולי עצם המהות שלי היא כמו סופה של וויטמינים של אמונה, ואני אשמח אם אני אמשיך לתפקד ככה. זה מרגיש- נכון. מצאתי מכשפה טבריינית שהייתה מתחת לאף שלי. אולי הצלחתי לטעת בה ניצנים של אמונה מחודשת באהבה ישנה? זה רק הזמן יגיד. אבל העזרה שלי יקרה לכל אלו. הפסקתי כמעט לאכול שוקולד (זה היה תחליף לאהבה מסתבר) אני מוצא את עצמי אהוב בסביבה אחרת שי, סביבה שאף אחד לא מפקפק בי או ביכולות שלי. סביבה שאני בוחר לא לפרט עליה כרגע כי אני חושב שאתה לא תוכל להבין, אף אחד חוץ ממעטים יוכל להבין. רזיתי 4 קילו מאז שהלכת מחיי- וזה רק מהשבוע האחרון שבו השוקולד הפך להיות חסר הכרח. אז כרגע אני מאושר יחסית. אני שלם עם עצמי כמו שלא הייתי שלם עם עצמי זמן רב. אני מאחל לך את כל הברכות שאפשר בחיים הללו, שכל הדרכים הנכונות יובילו אותך בין מבוכי החיים הקשים והמסובכים- מאחל לך שהמטרות הטובות שלך לא יתקלו בקירות של עופרת (כמו ששלי נתקלו לא פעם) ושהחברה תקבל אותך כמו שאתה בלי לנסות לשנות או לעוות אותך בלי הרצון האישי שלך.

אתה חופשי.

דע שאם המאגיה, או הרצון יביאו אותך לטבריה, אל תהסס לבקר. הבית שלי תמיד פתוח בפניך כפי שאתה יודע היטב, גם השטיח שאהבת לישון עליו למרגלות מיטתי. אני אשמח לבשל את המאכלים האלו שאהבת (שכח מהקלוריות לרגע קל). תמסור להוריך היקרים את התנצלותי הכנה שלא אוכל להמשיך לשמש בתור המגיד עתידות שלהם. כוחותך שלך יותר פעילים ואינם חוצים את תחומי הראייה שלי, אבל אני מניח שאם הזמן והתנהלות תלמידתי היקרה וחברתך לשעבר תוכלנה לתפקד בעוצמה הדומה לשלי. היא גדלה מהר, ויחד עימה כוחותיה. אני גאה בה ובמסירות שלה למטרתה. דע זאת תמיד, תמיד שאני גאה בה. היא יקרה. אל תאבד אותה, או את חברותה.

להתראות רוקד-היקום.

שלך,

רון, ארדן, ו (לשעבר) גלי-עבר.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-12

רציתי להתחיל את הרשומה הזאת בצורה גרוטסקית ולתת כותרת “ארדן והמיסיונר היהודי” אבל לא רציתי ליצור אנטיגוניזם, אז לא. זאת רשומה של שני סיפורים, שניהם קשורים אלי בעקיפין בלבד, שניהם קרו בטבריה. אחד מהם עדיין מסופר במשפחה שלי דורות, והשני סופר לי על ידי מכשפה מבוגרת שכבר אינה איתנו. כבר הרבה זמן אני מעתעתד לכתוב מילים אלו אבל רק היום קיבלתי את “הבסדר” לפרסם את הסיפור המשפחתי.

בטבריה שלפני תשעים שנה, אימא של סבתי שרה הייתה נשואה לרב אברהם. היה לרב אברהם בית כנסת הקרוב לביתם. בית הכנסת עדיין עומד על טילו. הרב אברהם היה ידוע בידע שלו בקבלה. שרה הייתה אישה מכובדת בקהילה השקטה והכל היה בסדר, עד שיום אחד התברר שאחת מהשכנות נעלמה. היא הותירה את כל חפציה וכספה, וכמו התפוגגה לאויר, ואין לה זכר. שרה הלכה ישירות לבעלה אברהם, שאמר לה שאין לו פנאי לחזות מה קרה לאישה, בגלל כל מיני סיבות שלא ידועות עד היום. שרה לא התעצלה ושאלה בשכונה איך להגיע ליפו. היה ידוע שיש שם מגדת עתידות רבת עוצמה, והיא רצתה להתייעץ בה. בסוף היא לקחה הסעה שקשורה לבית החולים הסקוטי בטבריה. היא הלכה למגדת העתידות שהייתה ערביה מוסלמית שפתחה לה בקפה ואמרה לה שהבחורה נעלמה והיא תחזור עוד עשר שנים. שרה ראתה את האישה הגויה, וצחקה בפניה. שילמה, קמה וחזרה בהקדם האפשרי לביתה מוטרדת. היא לא האמינה בשטות שהערביה סיפרה. זה לא אפשרי בשום צורה שהיא. או שהבחורה שנעלמה מתה, או שהיא הלכה לבקר קרוב רחוק. אבל לא יתכן שהאדמה תבלע אותה! אותו ערב אברהם היה מוכן לפתוח בספרי הזוהר ולגלות מה קרה לבחורה. שרה עמדה מופתעת שהוא אמר את אותו הדבר! מילה במילה כפי שהמגדת עתידות אמרה. והשיחה ההיסטורית שלהם לאחר מכן הפכה את הסיפור למיתוס משפחתי שעדיין מסתובב בטבריה הוותיקה.

שרה: “תגיד אברהם, איך זה שהגויה המטונפת הזאת יודעת את האמת כמו מקובל ורב?!”

ואברהם ענה : “זה לא משנה הדת, האמת תמיד נותרת אחת.”

והבחורה אתם שואלים? היה מתנדב מארצות הברית שחטף אותה, וכלא אותה בדירה, ובמשך עשר שנים לקח לה לקנות את אמונו שהיא לא תברח. היא אספה אגורה לאגורה קנתה כרטיס נסיעה לאוניה, היא השאירה את הילדים שלה ממנו על המזח ונסעה חזרה לישראל. היא חזרה לאחר עשר שנים, על היום.

ילדים, מה הלקח? הלקח הנלמד מהסיפור הזה הוא, שהמאגיה פושטת ועוטה צורה כמו שמתחשק לה. ולא איכפת לה אם אתה ערבי, או יהודי, או פאגני, או אפילו שייך לדת הג`דיי. המאגיה היא דבר אנושי. וכמו טופו, או פטריות היא סופחת את הטבע (ואת הטעם) של האמונה שממנה היא מגיעה. אתה מאמין שדבר הוא טהור? הוא יהיה טהור. אתה מאמין שזה טמא? עבורך זה יהיה טמא. וכדומה. אנשים כמוני אוהבים את המאגיה בלי תוספות יותר מידי חוץ מציפוי פאגני עדין.

סיפור מספר 2. לאלו שאהבו את הקודם. סבתי היקרה מתנדבת בביטוח לאומי. היא שייכת לדור שמאמין לעזור לקשישים וככה היא שולחת את הזיקנה ממנה והלאה, היא מאמינה ואני תומך בה שגיל זה הרגשה. בכל אופן אני זוכר שיום אחד היא גוררת אותי מחוץ לבית בבוקר (!) לגברת אחת שהיא מתנדבת אצלה. “אם אתה לא תראה אותה בזמן שהיא עדיין בחיים, אני לא אסלח לעצמי!” היא מקשקשת מתחת לשפה. היא גררה אותי לסמטאות של טבריה הישנה- נוסטלגיות משהו. אנחנו נכנסו לבית ישן דרך גרם מדרגות צר. הבית כולו היה בעיצוב ערבי ישן של לפני קום המדינה, דלתות וחלונות בגון של טורכיז. ישבה שם אישה מבוגרת שלא יכולה ללכת ללא עזרה ולא מטופחת. היא נראתה חולה גם אז. היא הייתה בת 103. היא סיפרה לי סיפור על איך היא הייתה בת הרב שהפכה למכשפה. כן כן, מכשפה. לא יוצרת סגולות. היא מתפללת לאבות ולאימהות והיא מקבלת מהם מענה ותשובה “מאחינו שלמעלה ולמטה”. היא העבירה אותי טיהור (ואמרה שלא היה בו צורך כי אני נשמה טהורה בעצמי) ונתנה לי לכתוב כמה על מה שהיא עשתה. אני מצידי סיפקתי חומר על מאגיה יהודית, אבל חודש לפני שהיא נפטרה היא שלחה לי את זה הבייתה עם מכתב. שבו היא מודה לי, אבל שמקום שאליו היא הולכת היא לא צריכה את הספרים האלה. ואז היא נפטרה, מותירה פיסת היסטוריה בטבריה ובארץ בכלל.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-10

או לפחות זה היה השם שלי בעולם קצת פחות ממשי. למה אתם שואלים? כי זה נכון. מעולם לא התנשקתי, מעולם לא אהבתי, מעולם לא הייתי אנושי כשזה נוגע לאהבה. האגדה הולכת ככה. הייתה נסיכה סינית שאהבה לוחם שאליו היא הייתה מאורסת. הלוחם מת בקרב והנסיכה נשבעה מאותו יום להקדיש את חייה לריקמה. זה שיר תוף-פרחים לפי מיטב הספרות הסינית. אני מניח שאני כמו הנסיכה הזאת. את הסיפור עצמו אני כבר מכיר שנים.

איך זה לקום כל בוקר ולהבין מחדש שאתה נמצא בגוף של המין הנגדי? תמיד לקחתי את הגוף שלי כמובן מאליו, אבל תמיד שאני מתעורר בבוקר יש רגע של אי וודאות, תיקווה שאני יום אחד אקום ואמצא עיניים בגון ירוק, שדיים עגולים ורכים, ורחם שבו אוכל לשאת ילדים. אבל כל יום מחדש זה נמנע ממני. ככה זה להיות אישה בגוף של גבר. הישויות של העולמות האחרים אפילו לא מתייחסים אלי בתור גבר, וגם מכרים קרובים שלי רואים בי את האישה. כלכך נמאס לי לא לאהוב, אני מרגיש את הגוף הזה נרקב בזמן שאני כותב את השורות האלו. אני יפה, אני יודע שאני יפה, עורי מושלם, פני כמו מגולפות באבן. אבל כמו הנסיכה בסיפור, אני יושב שמגדל שלי ומחכה שיום אחד…

ונמאס לי.

כלכך נמאס לי.

אני לא יכול לצאת מהבית לבילויים. זה מעולם לא היתה הנישה שלי. במשך שנים שמרתי את הסוד לעצמי, אבל כבר אין לי כוח לשקר, לא לאחרים ולא לעצמי. אני הומו. נשמע כמו מחלה ממארת. אני מרגיש ככה. לא בגלל שאין לי הערכה למי שאני או לאנשים אחרים. פשוט לי. אני לא מעריך שום סוג של גבר, סטרייט או אחר. זה עם נורא. ואין לי כוח להתמודד. כבר אין לי. כמה אני צריך לגרור את עצמי במשעולים של החיים? אז מה אם אני מכשפה רבת עוצמה שיכול לקבל את כל מאווי הגשמיים? אני כמו ערימה של זבל שאני לא יכול לחלוק את זה…

מידי פעם מגיעה אישה שרוצה ללמוד מאגיה על סף בייתי. אני מלמד את מה שאני יכול וממשיך הלאה. אני מרפא, אני מטיל לחשים, ואני בוכה בצורה שאף אחד לא יראה. אני אוסף את הדמעות לצנצנת בדולח כדי שהירח יברך אותן. וזה לא עוזר.

לי כוח.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-05

נזכרתי אתמול בסרט על משוררת בריטית ששאלו אותה למה היא מסתכלת שעה וחצי על פרח “מלכת הלילה” והיא אמרה שהיא מנסה לכתוב על זה שיר. הסופרת כמובן בסרט הכה אמריקאי הזה כמובן הייתה צעירה ובלונדינית וכפילה של גווינית` פאלטרו. אתמול אני תופס את עצמי מסתכל על תמונה שעשויה מפרפרים חנוטים שיש לי בחדר. את התמונה הזאת קניתי בזול בחנות שנסגרה אי שם בטבריה האפלולית של שלהי חורף. ואני רציתי לכתוב שיר. התמונה הזאת עומדת לי כמו עצם בגרון ושום שיר לא יוצא לי. התקופה האחרונה בכלל הייתה מוזרה. לפעמים היכולות המאגיות שלי הגיעו לשיא חדש, לפעמים לשפל שאפילו לא יכולתי לראות את ההילה של עצמי. אני מוצא את עצמי חסר מנוחה. בין דיסקים של אבריל ומוסיקת עולם עם פעמוני רוח ונבלים אין לי מקום. שום מוסיקה או הגדרה לא נוחה לי במצב הבייניים שבו אני נמצא. שי (ראו בלוג) לא מדבר איתי בגלל מריבה טיפשית, א”מ המקסימה הצליחה לעלות לי על העצבים שחשבתי פעם שהם עשויים מפלדת אין חלד ואני פשוט מתפרק ומתרכב מחדש. וזה לא התחומים היחידים שבהם זה קורה. אני יושב מול שיעורי הפסיכומטרי של “קידום” שאני לוקח ויש רגעים שבהם אני לא תופס שטות של לוח הכפל ויש רגעים שבהם אני פותר משוואה מרובת נעלמים בראש. אם הייתי אדם רגיל הייתי נותן לזה להשפיע עלי, אבל אני יודע שיש סיבה, והיה לי מדסין ואני מחכה לראות מה יקרה.

אני יושב עכשיו מול המחשב ב4:40 בבוקר, אוכל לי סלט ועוד קצת שאריות פסטה. ושם לב שחיסלתי חצי קופסא של סלט גזר מרוקאי חריף. ואני לא אוכל חריף. בכלל. בלוטות הטעם האשכנזיות שלי לא היו נותנות לי לנוח מזה, ואז נזכרתי שחסינות לחריף עוד סיגלתי לעצמי בצבא. כמובן שזה עוזר לי להזכר בצבא, שעליו אני כבר עושה סיכום: “היה טוב, טוב שהיה” לא מבחינת של צבא זה גן עדן טרופי שבו אני רץ ערום. הצבא היה מסגרת מעצבנת- אבל חוץ מהידיעה שזכיתי שאני יכול לעמוד בזה, והשמש הנוראה לא תגרום לעור שלי להתקלף, ואני לא אמס כמו קוביית סוכר באמצע הר געש, תרמו לי המון ליחסי אנוש, פגשתי אנשים, ולמדתי שיש לי משמעת עצמית גבוהה באופן מוכני. הבסיס הקבוע שלי תרם לי קהל של אנשים שחשפו בפני את צפונותיהם יום ולילה, (בעיקר לילה, הייתי מאבטח מתקנים 2-6 בבוקר היו שעות עמוסות, כולם באו לפריסה בקלפים ושיחה על לאן החיים שלהם מתקדמים) וגם שהרגלי התזונה שלי נעשו פחות אנינים. בסך הכל נעשיתי יותר קל לעצמי ולסביבה שלי שלא לדבר על ניסיון בקריאת אנשים, ואת קווי הגורל שלהם. זו הייתה הזדמנות פז שאני שמח שלא הוחמצה. היום אני מאריך את השיער שלי למורת סבתא היקרה שכבר לא מאשרת, והלכתי להנאתי באמצע סופת גשמים לבקר אותה. הטיול עצמו יותר כיף מהביקור האמת. זהו. מה שנשאר לי זה הר של שעורי בית שידחו ליום ראשון, לחכות שהדוד הישן כבר יחמם מים לאמבטיה שלי, ושהעולם יהרס על ידי איזה מפלצת שברחה מספרי הלחשים שלי. עדיף אחרי המקלחת. בשיעמומי תרגמתי כמה משפטים מספר לחשים צועני לפורום מאגיה, וזהו. אין לי מושג למה היכולות שלי באות והולכות ואני לא יכול לסמוך על עצמי, אין לי מושג למה השיר לא יוצא, אין לי מושג למה דברים הולכים הפוך, ואין לי מושג למה אני עושה פסיכומטרי כשאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. אני מאשים את החברה. כמובן שאני יכול לבחור לגור מחוץ לחברה תחת כיפת השמיים, אבל מה לעשות. אני כבר יצור חברתי אם אני ארצה ואם לא.

אני מביט במראה. גבה מקושתת (ומסודרת באופן טבעי למרבה הפליאה) שתחתיה עין חומה בהירה עם טבעות של זהב מביטה בי בחזרה. כל המראה הזה ממוסגר בעור חיוור ולבן וחסר רבב או פיגמנט. שום נמש לא מסתיר את הלבן (והשני של ההסמקה שלי לעיתים) של עורי. שיערי שנמצא בשלב-הביינים- המזעזע-ההוא של ההארכה. כבר בגילי הצעיר של גיל 20 נשזרו בו נימי כסף. זה יפה, אני אוהב אותם. ושונא אותם. שפתיים בשרניות, אדומות, אבל לא יותר מידי, קלילות במידה שלהן זוהרות כמעט מתחת לאף ישר ולא גדול מידי. לא נשרי ולא סולד, ממש באמצע. קו ישר. פני מאורכות כמעה. ירושה מאימי.

אתם יודעים שהיפאנים מאמינים שנשמה של בנאדם נשארת אחרי מותו במסרק שלו? אני מסרק את שיערי לאט, כמעט בצורה מדידיטטיבית ולוחש מילים של צמיחה. הם עוזרים לצמחים בגינה לפרוח בשיא שלהם, מקווה שהצמיחה גם תושפע. אני עוצם עיניים. מרגיש את התזזתיות של העיר סביבי, הכאב שלהם, השמחה שלהם, המאורעות שמלאים בדם ובחיים. רק לרגע. רק לשניה אני מעורב יותר בכל הדברים הללו לפני שאני מתנתק בשנית לעולם אחר, שקט יותר. לעולם שלי.

הפרפרים:
ראיתיהם בזכוכית,
עדינים, נוגהים
זורחים בעדנה,
ברוך, בחיים.
האם ישועה?

אאזור לחשי,
אורות נעורי,
אזרח ואגע
מגוויה לגוויה.
ואור יבזיק,
והנס יארע,

מכף ידי, כנף נפרסה!
חיים של ממש אצור
בדמיי, 
ואזכור הזיקנה,
היפה,אודותיי.

לא הכי טוב וסיפרותי אבל זה מה שיצא. אתמול אני יושב. ואני מרגיש את הנוכחות העתיקה של הקטה. היא חשה שאני לא במיטבי אז היא באה לבקר. כרגיל היא באה שגבה כפוף, והיא זקנה, ועימה כלבים. היא הסתכלה עלי, והניחה את ידה המגויידת והזקנה על כתפי. ובאותו הרגע, אור זהוב מילא אותה. היד המגויידת נעשתה גמישה וורודה, מלאת נעורים, ומולי עמדה אישה צעירה ומלאת חיים ואור. שיערה אדום כלהבת אש, עיניה בגון העלה הצעיר, וציפורניה וורודות כעלעל של ורד הבר. “אתה שוכח יקירי, שגיל זה יחס. אתה, כמו האלה, צעיר וזקן לפי בחירתך.”

באופטימיות נדירה למדי,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-02-04

המון דברים קרו לי מאז, אבל אתמול היה אימבולק, החג של שחר האביב. לא האביב עצמו, אלא ההבטחה החיצונית שלו. דווקא בארץ רואים את זה הכי טוב- השדות נעשים ירוקים אפילו כאן בחורף. אני מחכה לפרחים, ולימי השמש ולאדמה הלא כלכך בוצית לפני שאני אצא למסע שבו אני אאסוף צמחי מרפא. המטרה של השנה זה להשיג דודאים. אני פשוט הייתי בהלם שקראתי על דודאים מספרים מחוץ לארץ- אלף יכולות מאגיות, תיאור של מלך הצמחים והם מוכרים דודא אמיתי ולא זיוף אמריקאי (תפוח מאי) במשהו כמו 100 דולר לאונקייה. זה חבל. בארץ יש בשדות בור את הצמחים האלו חינם ואף אחד לא הולך לבקש ממני שקל עליהם. שלושה שורשים יכולים להחזיק אותי שנתיים. השורש נראה כמו אדם וזו הסיבה שהוא כל כך מאגי. קמיע פוריות שאין שני לו. ושלא לדבר על שאר קסם סימפטטי. אני מתענג על הזכרון של הטבע בפריחתה כל השנה. בקיץ הלוהט ובחורף האפל. את גווני המרווה המשולשת שהיא פורחת בלהבה סגולה-כחולה. ומרוות אחרות שבוערות בגונים של שנהב, כמו אלומות אור בכפות ידי. על האזוב- והקורנית- והלבנדר, והזוטה והארכובית והכרכום, הורד הפראי, והלוטם. הכל יפה יותר מאבני חן. שברירי. ואימבולק מכיל את ההבטחה לדברים האלו. חג אהוב. אני באמת אגרור את א”מ לטיול בטבע עם סלים, להביא מהאור הזה אלינו הבייתה.

שלשום בבוקר היה לי חלום מזעזע בצורה סוראליסטית. פשוט קמתי והלכתי למחשב ב-5 בבוקר אחרי שעתים של אי-שינה. אז הלכתי למחשב, וכשחזרתי לחדר היה ריח יחודי. לא בלתי נעים, אבל מתקתק מריר שמוכר לי כפי שהוא מוכר להמוני שאמנים בעולם (לא שאני שאמן בעצמי, אבל בתור מכשפה לומדים לזהות דברים כאלו) מדיסין. רפואה. החלום שינה בי משהו פנימי. למרות שהוא היה מזעזע, אני רוצה לראות מעבר לסמליות של מה שראיתי, או פשוט מה שחוויתי. אני הרבה יותר שלו אחרי החלום הזה, קיבלתי מספיק סמלים מהעולם לא לחקור את הנושא, ואני מכבד אותם. כשיגיע היום אני אדע את זה כמו כל דבר אחר.

ארדן.