פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-08-20
העולם האסטראלי- מקדש הדוב.
שריעת אספה על עלה רענן כמה גרגרים ופרחים. “זה הכל באשמתך!” הטיחה האישה לבושת האדום מאחוריה. שריעת לא הפסיקה לאסוף את שכיות החמדה מן הבר ואמרה בקול נייטרלי “יכול להיות הרבה יותר גרוע מזה ילדה. אם לא הייתי מזהה את הסימן של ארדן על כף ידך כאשר חבטתי בך עם האלה שלי, ייתכן שלא היית רק שוברת את הרגל, אלא ממש מצטרפת לעולם המתים.” אנבל צנפה : “שלא תעיזי לקרוא לי ילדה! אני לפחות אדם אמיתי ולא יסודנית אוויר מפגרת שרצה אחרי מכשפה רק בגלל שאיזו אלה אמרה לה להיות שם!” ארמיס קישקש בזנב שלו “די די בנות, תוכלו להלחם כמה שתרצו אחרי שנמצא את מדיאה.” שתיהן הסתובבו ובבת אחת וצעקו “שתוק!”
שריעת הניחה על מזבח האבן שהיה מעוצב כמו כף יד פתוחה את העלה עם הגרגרים והפרחים. לאחר שניה היא הרימה את זרועותיה באוויר- “בוא אלינו שאמן קדוש, הדוב של האדמה, בוא אלינו והענק לנו ריפוי.” האוויר נעשה דחוס קצת והזמן כאילו עצר. כמה ניצוצות ריחפו לאיטם באור הזהוב של היער. ואז אנבל חשה כמו רוח מרעננת ונקייה עם ניחוח של עלים ירוקים וצעירים ושורשים עתיקים עוברת דרך גופה ודרך נשמתה כמו מוסיקה של אדמה ומים. ואז כמו שהרגע בא הוא חלף. בקצה העין היה נדמה לה שהיא ראתה דוב. לא. לא דוב, אדם לבוש בעורות של דוב. אי אפשר באמת לדעת במקום הארור הזה מה זה מה. וכמו כתגובה למחשבתה ארמיס אמר: “וזה מה שיפה ביותר במקום הזה. חוסר הוודאות.”
העולם האסטראלי- יער האורות (שעה לפני כן.)
…. החרב של אנבל פגעה באלת הפלדה של שריעת. שריעת ריחפה במהירות כמו ענן לצד של אנבל שלא הספיקה להסתובב, והכתה בקרסולה בחוזקה. אנבל הגיבה בכל המהירות והצליחה לחתוך את לחיה של שריעת, ולגרום לדם בצבע תכלת שקוף להשפריץ על האדמה. שריעת מהר ניסתה להתחמק לכיוון השני, אבל אנבל חזתה תנועה זאת והצליחה להוריד כמה שיערות שחורות מהפקעת ההדוקה ששריעת תמיד סידרה כדי להמנע מתלאות הדרך. אבל תוך כדי שריעת מלמלה לחש. מצחה של אנבל זרח באור זהוב. מריאנה?! שריעת הרימה את קולה לכדי צווחה חדה. אנבל עצרה. השם הזה… הוא שלה במקום אחר. בעולם אחר. “מה עשית לי??” שריעת תפסה את אנבל בחוזקה בידה האוחזת בחרב. היא החלה לדבר בקול קריר יציב וצלול- “הטלתי לחש לגילוי דברים חשובים- סוג של חיזוי את מבינה, בדרך כלל אני מגלה את נקודות התורפה של האויב, או היכן להכות. לא ציפיתי למצוא את הסמל של מדיאה בך.” אחרי הריפוי וכמה קללות וקצת תוכחה, הן המשיכו בדרכן.
העולם האסטראלי- מחנה הצוענים.
תמיד הם נדדו במקום למקום- כמו הרוח אי היה אפשר לכבול אותם. הייתה להם מוסיקה, תרבות ואגדות. קסמים וגניבה… הם תמיד היו אנשי הצללים, אבל בתחילת מלחמת העולם השנייה המנהיג שלהם גוסטבו דיבר עם השובנייה שלהם.
“שובנייה, אי אפשר ככה יותר. מלחמה בכל מקום, ואי אפשר לגנוב אפילו, או לחיות מבידור. אין לנו כאן פרנסה, וכל השבטים שפעם היו אחים שלנו- הפכו להיות יושבי ערים. בלב השבט שלנו תמיד פעם הקסם, ובעיר, אין מקום לקסם ולטבע. הגיע הזמן שהרומאן ילכו למירלוך- לעולם הצללים. אני יודע שאת יודעת את המילים לקשור את הקסם. ראיתי אותך לא פעם נעלמת- וגם את זקנה מידי, ואין לך שובנייה צעירה שתלמד את הדרכים הישנות. אני פוקד עליך, לומר את המילים להעביר אותנו לעולם אחר… לעולם הצללים שם תמיד נוכל להיות מי שאנחנו, חופשיים כמו הרוח והגשם, רוקדים כמו להבה. אני מצווה עלייך…”
והאישה הזקנה רק הנהנה בראשה בצער. לא הייתה לה ברירה- החוק היחיד הוא המילה של גוסטבו. ובמשך שנים הם נודדים במישורי הערפל של האסטרל: למחלה ולמוות אין נגיעה בהם. מידי פעם הם סוחרים בחפצים קטנים שהם גנבו, או השובנייה- חוזה את העתיד- עבור מזון, והם מחליפים סחורה עם אנשים אחרים. הם מכירים כמעט את כל האגדות של העולם העתיק… אבל הם לא ציפו, שאגדה הולכת לבקר אותם.
הסוס הלבן צנף, השמש עמדה לשקוע וטוותה תבנית מושלמת בזהב של שיערו. כאשר גשם קל החל לרדת, הוא נטל את גלימת הארגמן שלי ופרס אותה על גבו. אסור לשריון להחליד שוב חשב. כאשר הגיע למחנה- האביר האצילי שיוס אלכסנדר גלאדיוס ירד באבירות מאוכפו. כל נשי הרומאן צחקקו ורבו מי תיקח אותו הלילה, אבל שיוס גלאדיוס היה מעבר לשטויות הנמוכות הללו. הוא הלך ישירות לשובנייה. יש לו משימה לבצע והוא צריך את כל המידע שהוא יכול להשיג. האורקל הנחשי מדבר בחידות וכמעט חסר תועלת לחלוטין, למרות שהוא הביא לו מנחה של פסל שיש עתיק. הגיע הזמן לחוזה אנושית ולא המצאה חולנית נוספת של האסטרל. אחרי הברכה המסורתית של גוסטבו למחנה- והמנחה המסורתית של כמה המטבעות, הוא נכנס לאוהל הצהוב אדום, של השובנייה הזקנה ביותר והחכמה ביותר.
“ומה אדוני ירצה לדעת?” שאלה האישה בקול יציב וחד.
“הייתי פעם חלק מאדם שלם. אותו אדם חי כרגע בעולם החיצוני, הפיסי אני רוצה לדעת איך אני יכול לחזור להיות חלק מאותו אדם.”
האישה נתנה לו חפיסת קלפים שחוקה. הוא טרף אותם במהירות, אבל בחוסר מיומנות.
האישה פרסה אותם בצורה של עיגול. הכוהנת הגדולה, הירח הפוך- שני השרביטים, מלכת השרביטים והמגדל הנופל.
“הקלפים אומרים שמה שנעשה אי אפשר לבטל אותו. זה היה מן הטבע שתפרד מהאדם… מאותו, שי? כמדומני?”
שיוס גלדיוס היה שקט לרגע. ואז הוא הכה בשולחן באגרופו.
“אני צריך לדעת. אני צריך לנסות כל דרך. אין שום פתרון אחר?”
השובנייה חייכה חיוך ציני. “יש. אבל זו דרך קשה ומסובכת.” שהוא בטוח יבחר בה. כל הצעירים תמיד עורכים הרפתקאות. אש הנעורים חזקה בנער הזה.
“ומה הדרך שובנייה?”
“עליך למצוא את האישה שהכרת בעולם החיצון. היום היא פה, בעולם הזה. לאחר מכן, עליך למצוא נסיכה כלואה, בעזרת האישה שאתה מכיר. ואז יש טירה שתחרב. ברגע שתראה את המגדל נחרב, האיזון יחזור בצורה אחרת, העולמות יישתנו ותוכל לחזור לגוף הפיסי שלך. אלו התנאים.”
שיוס חשב לרגע. “ואיפה האישה הזו?”
השובנייה צחקקה. “אני לא יכולה לראות איפה היא עכשיו, אבל אני יכולה לומר לך שעוד יומיים היא תהיה בפונדק קרוב לפה.”
לאחר שתי דקות האביר שיוס גלדיוס עלה על הסוס ורכב לכיוון ה”העץ הישנוני”.
סופה קשה רחשה ברקע. עוד כמה שעות המקום יהיה מוצף חשב.
העולם האסטרלי- שערי עולם המתים.
“תזכירי לי למה אנחנו פה?” שאלה אנבל כאשר היא מתרשמת מעיצוב האבן-שחורה-גופרית-גולגלות שברקע. שריעת עצרה במקומה. “אנחנו פה לפגוש את הקטה. את מכירה אותה נכון?” שאלה בלעג. אנבל עיוותה פניה למסכה חסרת רגש. “ברור שאני מכירה אותה- היא הזקנה.” שריעת צחקה בקול “פה היא לא. בכל אופן, אולי היא יודעת משהו בנוגע למדיאה. ידוע לי שהיא עורכת מסיבה ב”אולם המתים ללא אהבה” והיא תהיה שם כל הערב. אולי לה יש תשובות שאנו מחפשות. הייתי פונה אליה קודם, אבל זה היה בלתי אפשרי למצוא אותה. אז הלכתי לאורקל הנחש. ניסיתי לקבל תשובות, אבל הוא לא עובד בלי שוחד נכבד.”
אנבל חשבה לרגע. “ניסית ליצור קשר עם דיינהיר?”
שריעת הסבירה שהקשר המנטלי בינה לבין דיינהיר עובר דרך מדיאה, וכשהיא לא בסביבה היכולת שלהם לתקשר היא אפסית. “אבל אני עובדת על זה. בקרוב אני אוכל לתקשר איתה שוב. אבל כל דקה חשובה. מדיאה מחכה. הנה זה.”
שריעת הצביעה על שער- או מה שיוכל להיות מתואר כשער אם הוא לא היה חרך מלבני ומאורך בגובה עשרה מטרים מעל האדמה שזוהר כחול כהה נוטף ממנו כמו ערפל ארסי. “זה השער לעולם המתים. זוכרת את החוקים?” אנבל הירהרה. “יש חוקים?” שריעת נאנחה. “כן, את לא אוכלת שום דבר, שותה שום דבר, מנשקת שום דבר או רוקדת עם שום דבר. מספיק שיש פרספונה אחת טוב?”
“אה, כן, החוקים האלו.” ענתה אנבל.
שריעת ציקצקה בלשונה והטילה לחש שיצר ענן תחת הרגליים של אנבל ושלה. הענן עלה באיטיות לכיוון השער כשהוא נושא את שתי הנשים עליו.
העולם האסטרלי- הגן של מדיאה.
“הלילה ננוח פה, ומחר נצא לכיוון יער הכוכב האפל. מדיאה שמרה שם כמה חפצים רבי עוצמה, ואי אפשר שעידן פשוט ימשיך להלך בעולם הזה בלי יכולת להגן על עצמו…”
לפתע ארגוט שם את ידו העצומה על פיה של דיינהיר. “שמעת את זה?” עידן, ארגוט ודיינהיר שתקו למשך כמה שניות. ואז הם שמעו קול של ענף יבש נשבר.
ארגוט הזדחל באיטיות לצד המקדש הנגדי לו נשמע הצליל ונעלם בצללים של השקיעה.
אחרי כמה שניות הוא יצא משם ונופף בידו בהרגעה. “בואו לראות, יש כאן מישהו מעניין.”
דיינהיר ועידן הלכו לשם וראו מול עיניהם אייל חום ונאה עם קרניים שלמות ובריאות. הוא נראה כסובל מעט ברעב ובצמא, אבל דיינהיר מיד יצרה מעט מים בידה ונתנה לו ללגום.
עידן הסתכל על המראה שנגלה בפניו ולא האמין שהוא הולך ממש לעשות את זה. “מי אתה?”
הוא שאל את האייל.
“השם שלנו מבוטא בריח ובלתי אפשרי לומר אותו בשפה האנושית.”
“מה אתה עושה פה?” דיינהיר שאלה וליטפה את ראשו. “הגבירה הביאה אותנו לכאן, בעלי חיים שנהרגו בטעות. רצינו להשאר בגן הזה, היה כן מעיין עם די והותר מים, ומזון ומשקה לכולנו. הקטה הרשתה לנו לדחות את חציית הסף לעולם המתים בגלל זה. אבל לפני כמה זמן, היא הופיעה כאן, הגבירה, ואז הם באו ולקחו אותה.”
“מי זה הם?” שאל עידן.
“אני לא יכולתי לראות אותם כי ברחתי. ואחרי שהיא נעלמה כל הגן התחיל לקמול ולהתייבש. הקטה נתנה לכל בעלי החיים לחצות את השער… חוץ ממני. אני ראיתי אותה הולכת והיא רצתה שאני אומר לכם מי לקח אותה…”
“חכה רגע.” אמרה דיינהיר והחלה למלא את בריכת המים במעט נוזלץ
“אתה מוכן להשאיל לי את עיניך?”
האייל הנהן והסמל שדיינהיר ציירה על פני המים התחיל להשחיר ולהתעוות…
עולם המתים- אולם המתים ללא אהבה.
אנבל ניסתה בעבר לדמיין את עולם המתים- והצליחה הרבה פעמים. אבל היא לא ציפתה לזה. אולם אבן אפורה אין סופי, שנמשך עד שהעין לא יכולה לראות, ומשובץ בשורות על גבי שורות של עמודים מסותתים עם כותרת פשוטה של לוטוס אפור ומתפורר. “אבל איפה כולם?” היא שאלה והד הקול שלה הכה בכמה עמודים במרחב. “כאן, את לא רואה?” היא החוותה סביבה. “לא…” ענתה אנבל.
“אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה. ארדן לימד מישהי שאין לה יכולת ראייה מיסטית?!” אנבל עמדה לזרוק הערה חותכת אבל שריעת החוותה בידה שאין זמן לשיחה הזאת. היא הצמידה את אגודלה לעין השלישית של אנבל. כאב צריבה חד מילא את עולמה של אנבל והיא פלטה קללה נוראית במיוחד ברוסית. אבל פתאום קווי מתאר הופיעו, מהר צורות נגלו סביבה. והיא התחילה לשמוע מוסיקה חיוורת, כמו של תיבת נגינה עתיקה. מוסיקה יפה. וסביבה נשים וגברים בלבוש מיושן, שמלות קרינולינה וחולצות עם תחרה ושרוולים ארוכים וגותיים… תאווה לעיניים. פה ושם היו שולחנות עגולים עם מזון ומשקה- יין לבן ופירות קיץ. ובמרכז… תמיד במרכז היה כס, ועל הכס ישבה אישה יפה, פניה לבנות וחלקות, שמלתה שחורה באמצע מערבולות הצבעים והריח מסביב ועיניה חודרות. הקטה.
שתי הנשים נגשו לכס האבן האפור. מי שהיה מסתכל מלמעלה בצורה אלגורית לחלוטין היה רואה אותן: העלמה, האם, והזקנה. אנבל, שריעת והקטה.
הקטה התרוממה מהכס באלגנטיות וחייכה חיוך חסר פשר. לפני ששריעת אמרה משהו או אפילו ברכת ברכה פשוטה, היא פתחה וביטאה את המילים. המילים שפחדתי מהן ואם הייתי שומעת אותן ולא במקום אחר ובזמן אחר- הייתי נשברת לחלוטין.
“אני לא יכולה להתערב ישירות. איני יכולה לעזור. העיניין מחוץ לידי. ולמרות זאת, אני יכולה לעזור בצורה שאינה ישירה.” הקטה הוציאה משמלתה השחורה והערטילאית מפתח ברזל. היא נתנה אותו לאנבל. “לכו לאולם המראה. שם תוכלו אולי לראות היכן הגבירה של הגן- ביתי, נמצאת. היא עמדה להתיישב אבל עצרה.
“הסערה מתקרבת.”
המשך יבוא….
*רומאן- צוענים.
*שובנייה- חכמת השבט- מכשפה