פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-09-22
“את לא יכולה ללכת”
“למה?” ידידתי שואלת את אביה.
“כי אלו הימים הנוראיים” אביה ציין. שתבינו, היא פאגנית.
הוא הלך הצידה. “אם לא תגיד לי שלום ויקרה לי משהו נורא אתה תצטער על זה!” היא אומרת בציניות. מדברת עם חיות המחמד ואומרת להן להשגיח על אביה.
היא עולה על האוטובוס ומגיעה אלי. אני בנתיים עשיתי קניות: בעיקר ירקות מכל מיני סוגים בשביל סושי- אבוקדו, גזר… וגם אצות וכל מיני הפתעות אחרות.
היא מגיעה, הנהג מונית מלהג. היא נכנסת אלי הבייתה, ואני רואה תמונות של עברה הלא כ”כ נקי בנגן mp3 שלה (עבריינית רומנטיקה מוצהרת…). בסוף שלושת הימים הכנתי כמות עצומה של סושי עד לרמה שבה אמרנו לעצמנו לנוח מסושי. ברצינות. אכלנו את זה טיפה יותר מידי. קצת יותר מידי ספייסי טונה, קצת יותר מידי סלמון עם אבוקדו, קצת יותר מידי טאמגו והרבה יותר מידי סלמון סקין. בעע. יש לי חצי קילו אורז מתובל במקרר שאין לי מושג מה לעשות איתו.
אולי אקריב לאלים. נראה.
היו תוכניות שונות ויום כמעט שלם שבו המסך שלי התעכב (עידכון ללא מעודכנים, המסך שלי שליווה אותי מאז ה286 התפוצץ. כן, לא טעיתם, התפוצץ. עשה פוק, יצא עשן והוא מת) הזמנתי אחד חדש שהובטח לי שיגיע לפני יום כיפור. אז המסע שלו היה ככה:
“כן, אין בעיה, אתה תקבל את זה ביום חמישי בבוקר. בטוח.”
“את בטוחה?” אני שואל את אחראית המשלוחים. “כן אני בטוחה”
ב-12 אני מתקשר. אין מסך. הם אומרים לי שהוא יגיע אחר הצהריים- ושאין מצב שאמרו לי בבוקר. הלקוח תמיד צודק? נסו אף פעם.
לבסוף, אחרי כל הווע` ג`ארס, הנהג מתקשר ושואל אם אני מוכן לקבל את המסך מחר. הודעתי לו חגיגית שאם לא אקבל את המסך לפני חמש, אני נשבע שאני מתקשר לוויזה לבטל את העיסקה.
הוא הביא את המסך.
ידידה אחרת שואלת באייסיקיו למה אני אומר שמלכות מכשפות לא יכולות לשלוט היום (בניגוד לתחילת ההיסטוריה של יפאן לדוגמא) ואני עונה: “כי עם שירות כזה גרוע, אחרי השנה הראשונה כל מה שישאר זה חמישה אנשים על כדור הארץ, וחתול. אולי.” וזה אחרי שטיחת הסיפור הנ”ל מולה. וכאן מסתכמים הימים הנוראיים.
עשיתי עבור החברה הטובה שביקרה אותי לחש זה או אחר, היה עיון בספרים שלי, והתלהבות מה מסידרה של בעלי חיים איומים באנימל פלנט.
ביום עזיבתה הלכנו למסעדה בשם ריקו קארנה מול וויצו, ליד המשטרה בטבריה. ראיתי אותה בזווית העין מספר פעמים והחלטתי לבקר בה.
רציתי להזמין מנת פתיחה של פטריות פורטבלו בשמנת. ידידתי שמה עין על ההוםפרייז. אבל למסעדה הזו אין סיכוי להתעלות על ההוםפרייז של בית קפה מקסים בשם וויצמן בנס-ציונה שם אנחנו אכלנו אותם תדירות. זה פשוט לא פייר.
האווירה של המסעדה הזכירה לה את החדר של סוג-של-אקס מיתולוגי. וכשנכנסו הובילו אותנו לשולחן עץ כהה. לאחר כמה דקות המלצר הסית את הווילונות, יוצר חושך מבורך.
“אני בבית!” היא מכריזה. הקירות בצבע הקרם עם הצביעה המיוחדת, יחד עם ניגוד הקיר האדום שמאחוריה, ואפילו השירותים- הכל היה מקסים.
המלצר התנצל, אין פטריות פורטבלו. הוםפרייז איט איז. קיבלנו צלחת רבועה עם גלקוזה מושלמת מבית נעמן מלאה בהר של תפוחי אדמה מתובלים ברוטב מתוק חריף, עם פלפלים צבעוניים ובצל מטוגן. אורגזמה על הלשון. הלאה.
היא מזמינה כבדי עוף עם רוטב יין ופירה, אני המבורגר של 220 גרם.
הסלטים כוללים זרעי תורמוס קלויים (כמה מפליא למצוא מאכל כזה במסעדה! זה קשה מאוד להכנה, ואם לא שוטפים את הזרעים כראוי הם רעילים) וחמוצים עם המון שמיר תוצרת המסעדה שחן הזדעזעה מהם ואני אהבתי.
המנה שלה הגיעה. “אלו הכבדים הטובים ביותר שאכלתי בחיי!” היא הכריזה. טעמתי מהרוטב (בחיי שאני שונא כבד) היה מושלם.
ההמבורגר הכיל כמות מתאימה של שומן כבש, והוגש עם ירקות ובצל מטוגן.
לא יותר מידי שומן כבש. זה עבר את המבחן. יחד עם יצירתי של עוגת גלידה הנזק היה 160 שקל פלוס טיפ. לא התאכזבתי. אני עוד אשוב, מה שגם הם עושים משלוחים לימים שבהם לא בא לי לצאת מהבית!
ואם זה לא מספיק בתחילת הארוחה הגיעו למסעדה הורים של בכיר בתפוז ששמו לא יצויין כאן. אביו היה רופא משפחה שלנו שנים. לגבי הביקורת, כדי להבין את גודל ההנאה, ראוי לציין שאנחנו זוג פרינססות מפונקות באוכל. העגבניה בהמבורגר למשל, הייתה חתוכה מחלק העליון והיה בה לבן של החלק שמחובר לצמח, אז היא הועפה מהצלחת שלי. לדוגמא. אפילו הסלט בצד היה מתובל ולא סתם ירקות אנמיים של כל מסעדה אחרת בקוסמוס.
הכבד שלה.
ההמבורגר שלי.
היום ערכתי טקס מאבון. בצדף ענק היו עשבי מרפא טריים ומים. בבקבוקון חרוט וירוק היה מושק אייל טרי.
הדלקתי קטורת. הדלקתי נר לבן וחדש. ביקשתי את הגשמים הראשונים וקיוויתי למטר עצום ורב, ולא לכמה דמעות עלובות כמו בשנה הקודמת. ועושר לי, לישראל ולעולם.
ארדן.
