Category Archives: תפוז

חלום

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-23

דיונה לבנה, כפות רגלי היחפות צועדות עליה. חול גביש לבן מרחף במקום שבו כף רגלי דרכה- ושב למקומו על גדת החוף. אני נמצא במורד מפרץ בצורת ירח. השמש זורחת באדום לוהט מעלי. תחושה מבשרת רעות. במפרץ השקט- מים בגון טורקיז. אני עוטה קיתון בצבע לבן פנינה שיושב על בשרי כמו נשיקת מאהב. במרכז הלגונה- מונוליט סלע שחור- בוער בחלקו העליון. לבה מותכת- סלע בשלב התגבשות. זר, מרוחק. סימן מזרה רע. גם כאן יש לי כוח. אני מרים ידי, המים קשובים לי- גל עצום אופף את האש, אבל האש מאדה את המים, נכבית רק בחלקה.
 
אני בסלון של סבתי- הוא חשוך וצפוף, קרובים, רחוקים וגם מספר לא מבוטל של הומלסים מצטופפים במרובע החשוף. כולם יודעים שהם הולכים למות. השמש נוחתת על כדור הארץ. יש שלווה נוראה- קבלה אולטימטיבית- החיים עצמם הופכים לאפר.
 
אני עומד במרפסת בביתי- מטע המנגו נוצץ בירוק, הכינרת זורחת באור יקרות- והשמש גדולה. כה גדולה. אני לא רואה אותה זזה לכיוון עולמי- אבל היא לוקחת חלק גדול מן הרקיע. הקירבה הטיטאנית הזאת מאפשרת לי לראות שגם בשמש יש מכתשים- פצעים או פיות פעורים- סומים, מחכים לבלוע את כל הבריאה. כולם עושים את שליבם חפץ.
 
אימי רוצה ללמוד קורס אחרון באוניברסיטה. זו הפעם הראשונה שהמוסד הזה מופיע בחלומי. האולם המאחסן את הציור המפורסם “ישראל, חלום ושברו“, הוא סוריאליסטי- אבל מציאותי בחלום שלי- וורוד הבשר, אדום הדם, שברי האנשים… האולם גדול יותר. אני ואימי נכנסים לאולמות מרופדים בציפוי עצי אורן (מזוויעים) ומקשיבים להרצאה אקטיבית בנושא של “תיאטרון בובות במהלך ההיסטוריה.” ההרצאה ארוכה ומייגעת. אנחנו רואים בובות ומייצגים שמאוד מפורסמים בעולם החלום שלי, ולא דומים כלל למשהו שבכלל קיים במציאות. בובה אחת, עיניה שקד- ראשה כסהר וורוד והפוך- היא דוגמא לאחת מהבובות האלו. ראשה המפורר הוא כל שנותר.
 
יום עובר. אתמול העולם לא התפוצץ אבל היום השמש גדולה יותר. אולי היום העולם ייסתיים. בהבנה זו של שחר, חלומי מסתיים ומפנה מקום לעירנות הרגילה.
משהו רקוב בממלכת דנמרק.
 
ארדן.

גורל

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:  2008-09-17

אני זוכר שאימא שלי נהגה לפני כמה שנים טובות, עדיין עם התספורת המנופחת של שנות השמונים שגרמה לה להראות מגוחך, והיא עדיין עישנה. “תשמע, הגורל זה מכתוב.” (עם כ` דגושה ושווא) “כשקוראים לך לשמיים אתה פשוט הולך. אין לך שליטה על זה.” וככה זה- בחברה של מכונות ועובדים- כשמגיע זמנך, כשנשחקת, כשהמיץ הוצא ממך וכל מה שנותר זו קליפה אנושית יבשה וזקנה, ברור שפילוסופיה כזאת רווחת. אני היום יודע יותר טוב מזה.
 
יש סיבה מדוע הגורל הוצג וצוייר על ידי היוונים ותרבויות אחרות על ידי שלוש נשים טוות. החוט יכול להתקיים רק אם יש לו התחלה וסוף. אחרת הוא גוש צמר. מה שבא בעבר, או התוצאות של העבר הכרחיות כמו ההבטחה של הטוויה העתידית. אחרת אין חוט. יש סיבים. מה שהיה בעבר משפיע על מה שיהיה בעתיד- זה לא “מכתוב”, זה הגיון פשוט. אין באמת עונש או פרס מעבר למה שהחברה האנושית מייצרת- וגם זה מנגנון מלאכותי. אולי גם אימא שלי הבינה שהגורל ביידים שלה. היא הפסיקה לעשן ולמלא את חייה ברעל, מצאה שלוות נפש והתקדמה.
 
עוד מושג: היבריס. כולנו למדנו בבית הספר שמדובר ב”גאווה ייתרה” אבל זה לא נכון. הפירוש המילולי של ההיבריס הוא “פגיעה”. אותה פגיעה יכולה להתפרש כמגיעה מ”גאווה ייתרה” או במקרה של פדרה “נשיות ייתר”. בדרך היבריס מגיע מאנשים ממעמד גבוה, אלים, מלכים וגיבורים. הגורל עצמו שולח את נמסיס, נקמה להעניש. הקטה אלתי יושבת לצידו של זאוס ומחליטה על הגורל- או תוצאות המעשים של בני האדם. זה לאו דווקא עונש, אבל האלים הם בסך הכל פנים אנושיות לפעולות טבעיות שאינן אנושיות. אין כאן עניין של צודק או לא צודק. הצדיק הטהור ביותר, אם יקפוץ מצוק יאלץ לחיות עם התוצאה של הבחירה הזו- התרסקות על הקרקע.
 
זה נכון בעיקר כלפי המיומנות הבסיסית ביותר שאנו כמכשפות לומדים- חיזוי עתידות. לרוב אנחנו בוחרים בקלפי הטארוט, רונות או כלי ויזואלי אחר. היום אני עדיין שובר את הראש בעבודה עם כדורי בדולח ומראות שחורות. החיזוי בהם מסורבל וקשה, אבל עדיין הרבה יותר עמוק מבחינה סמלית מאשר קלף או סמל מצוייר או מודפס מראש. פילוסופית אני יכול לחזות את העתיד לשנה הקרובה ואז לבחור לסיים את חיי או לעשות מהלך לא צפוי- ואז החיזוי שביצעתי הוא רלוונטי כמו קליפת השום. כשהנבואה נכשלת היא הופכת למטאפורה- בנוגע לדברים שהיו יכולים להיות. כשהמטאפורה נכשלת- זה הופך לעוד רעיון מפוספס בספר צללים של איזו מכשפה. זה גם קל לדעת שתכונת אופי מזיקה תזיק- קל לקשר לזה את הגורל שהוא בסך הכל תוצאות מעשינו.
 
ולמה? למה אני מתעסק בגורל, מתעסק בכל זה? יושב, מגדיר- עובד עם, ממדר ולומד? כי זה כוח נוסף שמשפיע על חיינו. על איך הם מתנהלים, על זרימתם כנהר. זה חלק מהתפקיד שלי להבין את הכוחות הסודיים של הטבע ולרקום עימם רשת. אחד הדימויים העתיקים ביותר לאלה הוא עכביש. עכביש היוצר רשת בה הכל מחובר- אני עשוי מאותם חומרים שהיקום נוצר מהם לפני כמה מליוני שנים. אני מחובר לכל דבר אחר ביקום הזה כי אני עשוי מאותם חומרים- כרוב שגדל בסין, גביש בלב האדמה- צמח הפורס את עלעליו בשמש הקופחת, אייל שנולד באמצע יער קריר באירופה- הכל מחובר באותם קורים בלתי נראים שאותה טוותה האלה העכביש. הנה- עוד טוויה, עוד ביטוי מיתולוגי של גורל.
 
ככוהן של הקטה- שנמצא תמיד במקום שמדבר על המוות אולי הלקח החשוב ביותר עבורי זה הלקח האחרון של הגורל. בין שלושת אלות הגורל ישנה אלה אחת- בשם אטרופוס. היא האלה הזקנה. כאשר אנחנו מסתכלים על הגורל ורוצים למנוע את מה שנמצא בהמשך הדרך, כי אנחנו רואים איזה סוג אפל ונורא של חוט אנחנו טווים לעצמנו- הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות זה לחתוך את החוט הזה. וזה מה שאטרופוס עושה. היא מנתקת את חוט הגורל (וחוט החיים). הניתוק הזה הוא אולי הקשה מכל, אבל הרי- אם אנחנו רוצים לשנות את העתיד, עלינו להסיר את ההשפעה השלילית שאנחנו חיים בה. במקרה של אימא שלי הפסקת עישון הייתה חלק מזה, והתחלת הליכות בריאות מספר פעמים בשבוע היה חלקי. מה אתם מנתקים? מה אתם יוצרים?
 
אני עובד על הידע המאגי שלי עכשיו. קורא ספרים מתקדמים, רוקח- לומד, מתרגל, ואני תוהה, מה הטכניקה של הקוראים המנוסים אצלי בהטלה אסטרלית? רינה קסם מספרת שהיא לא מכירה מכשפות שמטילות אסטרלית. אפילו בוויצ`קאמפ לא מדברים על הנושא הזה. ייתכן שיש דיסוננס בין המכשפות לבין המכשפות שעוסקות בטכניקות השאמניות הללו. מדיטציה באוטובוס העניקה לי מספר טיפים- אבל אני זקוק לעוד. טכניקות קלות. אם אתם מכירים או התנסיתם- יש לכם במה כאן לחלוק איתי. וזה יוערך מאוד.
 
ארדן.
 
נ.ב, להשאיר את הפונט שחור? לשים גון בהיר יותר? מה מתאים כאן?

הגן בין העולמות פרק שישה עשר: אמברט כחול

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-15

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.
 
“מהו העולם האסטרלי- המקום הזה?” שאל עידן. “מורכב להסביר את זה,” ענתה אנבל. “זה מקום מקופל בתוך כל המקומות. יש ביקום ממלכות רבות- רק אחת מהן היא העולם הפיסי- אבל כולן גובלות באסטרל- המישור הכוכבי הזה שבו החיים והמוות מצטלבים. כל המכשפות יודעת, שאהבה ומוות- הפכים שונים במקום אחד מעניקים למקום כוח,קדושה ייחודית. כאן יש דלת לכל העולמות האחרים ולפיכך ההשפעה של כל האלים- כל המוות וכל החיים נטווית יחד לתוך פקעת כסופה שהיא החיים עצמם.”
 
“גם אני במקור מן העולם שלך.” חייכה אלזבת` חיוך קלוש. “לפני מאות שנים שלטתי באמצעות בעלי האימפוטנט בממלכה ביבשת אירופה, שלכם.” עידן מחה- “היא לא שלי, אני בכלל גר בישראל.” “מהי ישראל?” שאלה העלפית האפלה סינטדריה. “ישראל היא מדינה שנוצרה מתוך חזון של אדם אחד…” אנבל השליכה את פניה אל הדלפק. “אוי לא, רק לא הפאתוס המגוחך הזה שוב…” עידן המשיך לספר על החזון הציוני, אבל אבוני לא שמעה דבר מזה. אבוני הוזמנה על ידי דבון הגמד כהה העור והנאה במיוחד. “אחרי שדוהא מת, הממלכה התפצלה. יש צורך בשליטה… לרוב הגמדים לא יקבלו מלכה בתור שליטה אבל אם אבוני תינשא לתוך חצר המלוכה הגמדית… אז יש סיכוי, זעיר אמנם, אבל סיכוי שהיא תתקבל חזרה. באבא יאגה המכשפה הזקנה באותו זמן הביטה בכל זאת. אבוני היססה. אבל דבון וקולו החם והעשיר הצליח לשכנע אותה בכל זאת. היא הנהנה בעדינות.
 
באבא יגה זימנה את אבוני הצידה, והזמינה כוס שיכר פטריות עבורה. אבוני נדחיתה ממראה הזקנה הבלה, אבל ידעה להקשיב לחכמת הזקנים. כל המערכת הפטריאכלית של שבטי בני המחצית הייתה בנויה על חכמת שנים ששמרה על שלום ושלווה בפלכים ירוקים ובנהרות שלא טומאו מעולם על ידי מגע ידם של בני האדם. “את יודעת, הדבון הזה, הוא זונה.” אבוני התיזה טיפה זעירה בלבד על שולחן העץ הכהה. שליטה עצמית של שנים בתור אמנית של ריקוד ושירה מנעו מספל השיכר להתנפץ על הריצפה ולהתיז לכל עבר. “מה זאת אומרת, זונה?” אבוני שאלה. “תראי, ” אמרה המכשפה הזקנה שנימוסין וטאקט מעולם לא היו חלק מהרפטואר האישי שלה- “הוא השתמש בתנועות חיזור מורכבות שמטרתן ליצור אווירה אינטימית. את המושק המקודש שהוא עוטה כבושם, אני מריחה עד לכאן, ובינינו- ממתי את מכירה גמדים עם חוש הגיינה כה מפותח? שטויות אני אומרת! הגמד הזה יש לו מטרה אחת- לגרור אותך ליער, לאנוס ולהרוג אותך.”
“טוב…” אמרה אבוני בספקנות. זה יהיה הגיוני היא חשבה, יש פרס על ראשי. שווה להתכונן. ביקור קטן אצל צ`ן מוכר השיקויים יספק רעל שישתק אותו. והגרזן ידאג לשאר…
 
העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר.
 
עיר הבדולח נצצה באורות אחרונים. גשרים מעודנים מקורי עכביש שגודלו במיוחד על סגסוגת קריסטלית- יצרו גשרים, בתים ומגדלים שהתמזגו בצורה מושלמת בטבע של העיר העלפית. אבל יופי הוא לא סממן לטוב לב- או אנושיות. יופי הוא רק עוד מלכודת של הטבע שעוטפת- חוטפת ומשאירה אותך חסרת אונים, חשבה לעצמה המכשפה המורעלת.  מוזיקת מיתר ליוותה אותה בזמן ששמלתה השחורה בעלת הקיפולים המתוחכמים נגררו על רצפת גני האלמוג של מלכה העלפים. בקרוב היא תזמן אותה שוב. זה הזמן שנית לעינוי היומי- ריקוד הנקמה שבה היא אינה שולטת בגופה- הופכת קורבן לפשעי העבר שלה. אבל אני כבר ממזמן קיבלתי את פשעי מלכה רמה שכמותך, אבל את- *את* לא מוכנה אפילו לקבל את מותך. הקסם שלכם חזק, אבל דאקנטי- חוזר על עצמו, מנותק משינויים חיצוניים, ובגלל הכאוטיות של רוח האדם האדם תמיד ינצח. תמיד.
 
השומרים באו לקחת אותה לסשן העינויים היומי. היא הרכינה את ראשה בהכנעה- השומרים לא ראו את האש הבוערת בעיניה.
 
עין כחולה בוהקת מצמצה וחזרה לבעליה- הלורד זלדרין וויר. הוא חייך בהנאה. היא נשברת. המלכה תהיה מרוצה ממאמצי. הלורד צעד בצעד קל ובטוח בעצמו, נהנה מתחושת הרוח הלילית שעוטפת את גופו הרזה והחסון. בדרך הוא נתקל בלורד אורת`לין דניר, והעניק לו חיוך בלתי נעים- ממתיק סוד. משהו רקוב באורת` שאנדלר.
 
העולם האסטראלי- יער היופי המתפוגג.
 
“כן, אנחנו כמעט שם.” אמר דבון, מניף רעמת תלתלים כהה וחושף אוזן מנוקבת שבה עגיל קרן. במשך שלוש השעות שעברו, דבון הוביל את אבוני למעמקי היער הקריר, שבו צומחים מחטניים. אבוני יצרה את האשליה כי היא מאמינה בו על ידי זה שהיא הותירה את שריון העור השחור שלה מאחור, ולבשה שמלה עבה מרופדת בפרוות צובל.  בשיערה היו מסרגות מעץ אבוני, טבולות בחומר מיוחד שנקנה מערמת הזבל ההיא, צ`ן. הם המשיכו במשעול שלא צעדו בו זמן רב. כמה טיפשה אתה חושב שאני דבון? למדתי דבר אחד או שניים מאז שברחתי מהרי הזהב. הם נעצרו לנוח. דבון היה מנומס ופרק את צורכי המחנה מן הפרדה. לצערו הוא ציין, הוא יצא מוקדם מידי ולא הספיק לקנות שק שינה עבור אבוני. הם יאלצו לחלוק, הוא גיחך. אבוני חייכה גם היא. היא נכנסה ראשונה לשק השינה והוא אחריה.
 
צרחה הדהדה ביער. “מה עשית לי?!” בכף ידו של דבון הייתה נעוצה מסרגת שיער מעץ אבוני נדיר- טבולה באליקסר משתק. אבוני יצאה משק השינה. כניסה ישירה לעורק, צ`ן ציין, והשיתוק יהיה כמעט מיידי. היא פרסה את שיערה, וסידרה את שמלתה חזרה על שכמותיה. “אז אמור לי דבון, מה המחיר של הראש שלי בשוק הגמדי היום?” היא שאלה בקור רוח. דבון גמגם, קצף יצא מפיו. הוא היה מקצוען, אבל לא טוב מספיק. “מי שלח אותך? מועצת הגמדים החכמה? או שמא אקרא בשמה בשפתך, וויקה?- חכמה?” פחד נראה בעיניו. הוא לא הספיק לענות- דמו הותז בקרקע היער.
 
 
העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.
 
“אני זוכרת את המקום הזה,” אמרה אלזבת`. “כשאני שלטתי זו הייתה ממלכה פורה, והיו בה אנשים כהי עור. אתה אינך כהה עור- כיצד ייתכן שאתה מאותה ממלכה?” עידן הסביר שהיהודים השתלטו על הממלכה- כחלק מאותו חזון ציוני. אנבל כבר הייתה שפוכה לחלוטין, כנפיה התייבשו על גבה. שיוס גלדיוס היה עדיין בכלוב- כי בעליו החוקיים לא ציוותה לשחררו והייתה כאמור, שפוכה. שריעת ודיינהיר היו במצב טראנס מתקדם והעבירו את המסרים מן האלוהות של מדיאה אל חתיכת קלף יבש שהצליחו להציל מבין היידים של צ`ן. אבוני נכנסה חזרה לפונדק, חייכה אל באבא יגה שישבה מהורהרת על יד שולחן צדדי וקיבלה מנוד תשובה קצר.
 
“ולאותם ערבים- איזה חלק היה באותו חזון ציוני? התושבים המקוריים של הארץ.” שאלה אלזבת` בעניין. “אין להם מקום, לא דיברו עליהם.” ענה עידן “אה, עבדים. אני מבינה- זה תמיד יעיל להחזיק כמה. הלא כן סינטדריה? למרות שהסטוק האחרון שלך באמת לא מתקבל על הדעת.” עידן היה יכול להסביר, אבל וויתר מראש על ההזדמנות. אין שום סיכוי שמלכה מכשפה מן האגדות באמת תוכל להבין את מעמד הערבים בעולם שבו היא לא ביקרה מאות שנים.
 
דיינהיר קפצה מן השולחן- “אוי לא, הפריקולום מגיע.”  שריעת נדה בראשה. “כבר חמש מאות שנה שהוא לא הגיע, ובפעם האחרונה הוא כמעט שהרס את העולם הזה וכל הממלכות השכנות. זה מסוכן מאוד.” אבוני הביטה בחשש בשתי המשרתות האנרגטיות. “כן, אבל מה זה פריקולום?”
 
המשך יבוא…

התרגיל עם השוקולד

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-14

בזמן הליכה אימא מספרת לי על סוג של תהליך חינוכי שהיא למדה- כדי ליצור שלווה ושקט בכיתה של ילדים מופרעים וחסרי דרך-ארץ. היא לוקחת מספר קטן של חטיפי שוקולד, ושמה על שולחן של אחד הילדים- בזמן ששני ילדים מראש צריכים לתאר בפניה מה שקרה בכיתה בזמן שהיא לא שם. היא יוצאת מהכיתה- והילד שנאמר לו לשמור על חטיפי השוקולד שעל שולחנו (כמובן שנבחר בילד מופרע או מועד לפורענות) פותח חטיף שוקולד כנגד הוראת המורה. כל הכיתה בזמן שהמורה לא נמצאת שם מתחילה בכאוס הרסני, מריבות על חטיפי שוקולד, עידודים מי כן יאכל ומי לא יאכל, מחנות שונים נבנים- ובסופו של דבר כמו כל דבר במין האנושי, זה נגמר במלחמה כוללת.
 
לאחר עשרים דקות, המורה חוזרת לכיתה שעברה טרור. ובכיתה, היא מדברת על התהליכים שהכיתה עברה ומה קורה אם אין חוקים וכללים. אחרי שהם מבססים את זה שאם היו חוקים וכללים, והם היו מחכים- אז היא הייתה חוזרת עם חטיפי שוקולד לכולם, וכל הכאוס חסר התכלית היה יכול להימנע. אבל כולנו יודעים שזה לא נכון. כי בחיים האמיתיים אין מורה שנכנסת לכולם עם מספיק משאבים לכולם,  לא כולם יקבלו חטיפי שוקולד- שזה למעשה סמל של משאבים מספקים. הילדים יודעים שיש מורה, אימא, אל או אלה ראש ממשלה וכו` שיבוא ויספק עוד שוקולד. שתמיד יש מישהו מלמעלה שיכול לסדר הכל, לתקן הכל ולפתור הכל. איפה הרוח העצמאית?
 
אולי באמת חינוך בייתי יותר טוב מזה, וסביר להניח שלא. ראינו מה קרה לרוז, עם החינוך הבייתי שלה. הדבר שקרה לרוז הוא נורא, חסר אנושיות ומפלצתי. ועם זאת, הילדה הפכה לאייקון תרבותי סטייל תוכנית ריאליטי. כשאני לומד על ההיסטוריה של יפן אני לומד איך היו לוקחים ילדים חיים ומשליכים אותם לשדה אורז, במידה ומישהו שהיה לוקח אותם, מילא, במידה ולא, יהיה דשן לשדה האורז. אף אחד לא באמת בכה על הדילולים הללו, לא היה מספיק אוכל לכולם וזה היה רק הגיוני שינקטו באמצעים לצימצום האוכלוסייה. אני שואל את עצמי, מה היה עדיף, שרוז תמות עכשיו, או שתגדל למשפחה המתעללת והמפלצתית הזאת? אולי המוות באמת היה עדיף. האם היה לנו איכפת מרוז כחברה אם היא לא הייתה מתה בצורה כה נוראית? האם הייתה לנו ראייה נכוחה לקחת אותה מאימה כשהמצב היה קשה מספיק לראיית אנשים מסביב? לא. ברור שלא. אני מניח שגם ההורה הפילנטרופ ביותר לא היה מאמץ ילדה עם משקעים רגשיים כאלו. אין לילדה שכזאת מקום בחברה. משפחות מאמצות ובכלל מוסד האימוץ בארץ כושל.
 
וכמובן שאימא שלי מספרת על מקרים קשים מאוד של ילדים עם בעיות התנהגות ואפילו דרגות שונות של אוטיזם שמגיעים לרשת בית הספר שלה- אי אפשר לסנן, הרשת מתחייבת לקבל כל ילד. אפשר להשאיר אותם עוד שנה, ועוד שנה באותה כיתה עד שילד נכנע והולך מבחירה למוסד ירוד יותר, אבל זה אומר שכיתה שלמה צריכה לסבול מילד עם בעיות התנהגות. אני מתחיל להבין מדוע שלחו אותי לבית ספר פרטי.
 
אבל בכל זאת, אנחנו נכנעים לסנטמנטליזם כושל.

סודות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-08

לכל המכשפות יש סודות. סודות קטנים של קוסמטיקה- כמו חלב עיזים וברכת אפרודיטה עושים עור מושלם, מעט פפריקה חריפה בכל לחש ובכל צורה מאיצים את פעולת הלחש נפלאות, מתכונים קטנים של אושר, מתכונים פחות גדולים של פחות אושר- מה ללבוש למיטה בלילה אם בכלל, מה הירח וההילה שלו מלמדים אותי וגורמים לי לחוש, הרבה מהתובנות והסודות בעלי האוריינטציה המאגית נרשמים לזיכרון לעתיד ביומן, גרימואר עתידי, ספר צללים. אבל יש סודות שמילים לא תוכלנה לנסח. ולא, אני לא מדבר על ביהולדר בשירותים, או יערות של חזיונות מוזרים שמופיעים באמצע מצב חצי ערנות במיטה.
 
אני גרוע בזה- בסודות. אני לומד משהו חדש ואני רץ לחלוק. אולי זה אחד מארבעת כוחות המכשפה שבו אני גרוע ביותר. אנחנו המכשפות מסתכלות פנימה- במשך שנים. כשאנחנו מתקתקות במחשב, הראש עושה דבר אחד והלב מנתח ומסדר רגשות, תגובות, עשייה, רצונות וסיפוק. לכן, כשאנחנו מזהים שבריר של רגש אצל אדם אחר, קל לנו למשוך ממנו את שרשרת הפנינים הזו- לראות אותו על בוריו, אנחנו שהתעסקנו בתשוקותינו האפלות ביותר בלב החשיכה הנצחי.
וכן, הם שונאים אותנו בגלל זה. אנחנו מראים אמת- לא “האמת” לא את האבסולוטי, אבל את האמת שאנחנו יכולים לדוג. אולי בגלל זה צדו אותנו כמו חיות. אמת זה דבר מפחיד מאוד.
 
לרצות, להעז, לדעת ולשמור בסוד. אלו הארבעה. אולי הלשמור בסוד הוא לא חד משמעי או ברור כמו שזה נדמה? סביר להניח שלא. כל תנועה או אמירה עוברת דרך אלפי מישורים של משמעות. כמו שסטארהוק אומרת. אינטואיציה- משמעת עצמית- עבודה עם היסודות, מדיטציה- חיזוי, טראנס והטלה אסטרלית. אלו הדיסיפלינות שאנחנו לומדות, אבל אולי הקסם העמוק ביותר נמצא ביכולת שלנו להבין תהליכים של שינוי וידיעה של המיקום שלנו בהם.
 
בעולם הזה שעובד קשה כדי לתעתע בחושים- הפכנו אמניות. מיקסם אשליה שלמדנו מפיות, שינויי צורה- סיווג המציאות כמשחק ילדים- חורים שבהם מכניסים את המטבע הנכון- נותנים תוצאה ספציפית. חקרנו ולמדנו וכתבנו- ויש לנו כבר טכנולוגיה. ממזמן כישוף זה כבר לא כמה מתכונים מוגבלים שמועברים בלחש מאם לבת. ממכשף בכיר באמצעות גרימואר קשה להבנה- לתלמיד. זו אמנות חיה ומדע חי. היום ייתכן שהכישוף שלנו יותר חזק מלחשי העתיקים. אנחנו עוזבים את גופנו ללא צורך בסמים קשים- האש מקשיבה למשאלותינו- ואנחנו זמינים יותר ליסודות. אנחנו יכולים לצלול למשך שעות בתוך המים. לחוש את ממלכות העולם הניסתר שהיו סגורות לאבותינו.
 
כמה מכשפות שאמניות מהעולם העתיד יכולו להדמות בראשן את כוחן כנהר של לבה? מי ידע מה זה לבה אז? כמה מכשפות יכלו לשלב מסורות? לבחור שיטה אחת על פני אחרת? לדעת באמצעות טיסה במטוס איך העולם נראה מלמעלה? וכמובן, החלל. מבט עליון על גאיה- בכל יופיה וזיוה. כמובן שיש חסרונות- עושר המידע מלא במידע לא איכותי, גרוע ונורא. בנוסף כל אחד חושב שמגיע לו כוחות קסם- *כל הכוח* בלי האחריות הנלווית, בלי השיעורים הנלווים. הם נופלים כמו זבובים. באים, מתעניינים אפילו מתקדמים קצת, לפני שמערבולות העולם לוקחות אותם למקום אחר.
 
זה גם כבר ממזמן לא סתם לומר כמה מילים מעל נר בוער. עולם הסמלים התרחב, העולם החושי התרחב, הספרים הישנים שנכתבו- על ידי אנשים כמו ג`רלד גארדנר או דורין ווליאנטה- מחיי הניאו פאגניזם, היום זה כבר ידע בסיסי ומיושן במקצת. יש אחרים. זה לא שלא היה מיקסמים והיכולת של כוהן או כוהנת להכיל את האלוהות מרמה של השראה עד רמה של דיבוק, זה פשוט לא היה נפוץ ונגיש עד כה.
 
והכל חושי, הכל רענן הכל כאילו נוצר היום. אבקת תפרחת אירוס סגול על קצת האצבעות, ומגעך יהיה חושני ולא יהיה ניתן לעמוד בו. שיקוי מארטימיזיה, לענה שיחנית ממותק בדבש יעניק לך לשון זהב ואנשים יאמינו לכל מילה שתאמרי- זה גם ימתיק את קולך כזימרת ציפורי שיר. אלו סודות. אני מעורר את כוחם שוב ושוב כשמאווים באים אלי.
 
יש גם סודות אחרים- אפלים. תחושה שנחלקת בין זוג אוהבים בחשכת הליל- בידיעה שלא יפגשו שנית, המבט הפראי של חיית טבע בפגישה של רגע, תחושת ערגה עד כאב בלילות חמימים של ישראל. תחושת העונג שעוברת בתחתית הגב בלמידה של דבר חדש.  יש גם את הסיפורים העתיקים- הסיפורים של האל שחוזר לתחיה, שירה של נישואי ניכל והירח, טקסטים שיש בהם חכמה חוצה דורות. אנחנו מומחיות בגירוי חושי. הניחוח הנכון- הצבע הנכון, האור הנכון המגע הנכון- וזה עוד סוד. אנחנו משתמשות בידע הזה כדי לעורר כוחות בעולם- ובוודאי כוחות באדם.
 
ואולי הסוד הגדול מכל, הסוד שאליו נחנכים בכתות סגורות, בקאוונים של מכשפות הסוד שממתיקים גם כשאין יותר סודות הוא- שאין סודות. שתצפית בטבע תלמד אתכם הכל. שהמחזור הטבעי המקודש מול המיניות והמוות הם המיסתורין הגדול שיש זוויות ראיה שונות ומשונות מולו. זה לא הפגיון המגולף עם רונות ומצופה זהב שיש לו כוח, אם כי אור השמש, אור הירח ואולי כלי שקשור אלינו בגלל שהוא קשור אלינו. זה הכרה בדברים שאנחנו לא מייחסים אליהם חשיבות. מלח, מים- והכי חשוב. העצמי.
 
אין יותר סודות.