פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-23
דיונה לבנה, כפות רגלי היחפות צועדות עליה. חול גביש לבן מרחף במקום שבו כף רגלי דרכה- ושב למקומו על גדת החוף. אני נמצא במורד מפרץ בצורת ירח. השמש זורחת באדום לוהט מעלי. תחושה מבשרת רעות. במפרץ השקט- מים בגון טורקיז. אני עוטה קיתון בצבע לבן פנינה שיושב על בשרי כמו נשיקת מאהב. במרכז הלגונה- מונוליט סלע שחור- בוער בחלקו העליון. לבה מותכת- סלע בשלב התגבשות. זר, מרוחק. סימן מזרה רע. גם כאן יש לי כוח. אני מרים ידי, המים קשובים לי- גל עצום אופף את האש, אבל האש מאדה את המים, נכבית רק בחלקה.
אני בסלון של סבתי- הוא חשוך וצפוף, קרובים, רחוקים וגם מספר לא מבוטל של הומלסים מצטופפים במרובע החשוף. כולם יודעים שהם הולכים למות. השמש נוחתת על כדור הארץ. יש שלווה נוראה- קבלה אולטימטיבית- החיים עצמם הופכים לאפר.
אני עומד במרפסת בביתי- מטע המנגו נוצץ בירוק, הכינרת זורחת באור יקרות- והשמש גדולה. כה גדולה. אני לא רואה אותה זזה לכיוון עולמי- אבל היא לוקחת חלק גדול מן הרקיע. הקירבה הטיטאנית הזאת מאפשרת לי לראות שגם בשמש יש מכתשים- פצעים או פיות פעורים- סומים, מחכים לבלוע את כל הבריאה. כולם עושים את שליבם חפץ.
אימי רוצה ללמוד קורס אחרון באוניברסיטה. זו הפעם הראשונה שהמוסד הזה מופיע בחלומי. האולם המאחסן את הציור המפורסם “ישראל, חלום ושברו“, הוא סוריאליסטי- אבל מציאותי בחלום שלי- וורוד הבשר, אדום הדם, שברי האנשים… האולם גדול יותר. אני ואימי נכנסים לאולמות מרופדים בציפוי עצי אורן (מזוויעים) ומקשיבים להרצאה אקטיבית בנושא של “תיאטרון בובות במהלך ההיסטוריה.” ההרצאה ארוכה ומייגעת. אנחנו רואים בובות ומייצגים שמאוד מפורסמים בעולם החלום שלי, ולא דומים כלל למשהו שבכלל קיים במציאות. בובה אחת, עיניה שקד- ראשה כסהר וורוד והפוך- היא דוגמא לאחת מהבובות האלו. ראשה המפורר הוא כל שנותר.
יום עובר. אתמול העולם לא התפוצץ אבל היום השמש גדולה יותר. אולי היום העולם ייסתיים. בהבנה זו של שחר, חלומי מסתיים ומפנה מקום לעירנות הרגילה.
משהו רקוב בממלכת דנמרק.
ארדן.