Category Archives: תפוז

לאגוז

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-03-02

אני יודע שאני מעז לא מעט- ולא רק המראה החיצוני שלי, שיער אפור ארוך ומבולגן, עיניים חומות זהובות- שבורקות רק לרגע, מצביע על זה. כל המהות שלי היא מסתבר- סוג של מרד- וכן, הלהיות “יהודי-מכשפה-הומוסקסואל” הזה. אני מעז לדבר- ולמרבית הפלא, למרד שלי יש או אין משתתפים בצורה מפתיעה מחדש כל רגע ממש, מחדש. אני יודע שאיני היחיד- אני חי בחברת שוליים שבנויה מהזויים כמוני, ומסלולי משולב (ויש שיאמרו, משועבד?) איתם. כבר מזמן ברור לי שמרד לא יכול להיות מהות של אף אחד- ואני לא מנסה למרוד, אני מנסה להיות מי שאני ללא הטרדה או פחד. אני מעז גם להיות רב עוצמה- כוחי שלי גם הוא גדל לאחרונה לא מעט- ממוקד יותר, רלוונטי יותר, צפוי יותר- ברור יותר. ויש כאלו שהם עדיין מורדים, עדיין נלחמים בכל מה שנורמטיבי ורגיל, קשה לי איתם- כי אין לי דרך להושיע אותם מזאת.

ויש אחרים, יש את אלו שאין להם שליטה על המסלול שבו הם נמצאים. קורי שהקיז את דמו ואיבד את טחולו בזמן שהוא נסע ממעלות לאלוהים, חלום שמוכה מחזון לחזון, הופך כלי חלול לכוחו שלו, במקום להעניק לעצמו את הרצון המרכזי, לחדד אותו כמו קרס זהב ולהטיל אותו על פני המים כמו שאנו המכשפות, עושות. זה בסדר- גם ללא שליטה יש להם אותי בחיים שלהם- אותי שאגן עליהם, אותי שאשמור עליהם- גם אם מרחוק, גם אם זו חצי עין בטראנס שמביטה במראה השחורה כדי לקבל חזונות, גם אם זה מידי פעם לשחרר אבן ספיר כחולה כתושה לרוח עם אמירות מאגיות וגם… וגם אותי כחבר. אלו לא מילים פשוטות עבורי כל המילים הללו של החיבה והאהבה- לא באתי מהמקום הפשוט שמאפשר אותן. ובכל זאת בדמי זורמות מילים של אהבה הרסנית האביב. הו האלה, הלוואי, הלוואי… איני יכול אפילו לבטא את המילים לרצוני האמיתי.

ויש גם כאלו שאין להם לגיטימציה בעיני, והאחרות שלהם גנובה- אנוסה, מעוותת. טרה דוב שמרשים לעצמם סמכות רוחנית מתוקשרת על ידי אבן אדומה מנוקדת, לוקחים אלמנטים מהוויקה ומהניו אייג` ומעיזים לקרוא להם “השאמניזם המקורי” דוב שכותב ספר על נשיות מבלי להכיר את טרה כאישה אמיתית, וטרה שמתייחסת את דוב כמו בצק שיש ללוש אותו. שניכם קורבנות, ושניכם מקרבנים. דוב שניתן ללוש אותו: אתה ביקשת לשנות צורה, אחרי ערב אחד של פילוסופיה אינדיאנית קנית דעת והרסת את מי שהיית בעבר, אבל הטרנספורמציה הבריאה היא כזו שמחבקת את העבר, לא זו ששורפת אותו. הסוד הוא באיזון. טרה, את שנאבקת בשינוי הצורה, מתעבת אותו מייחסת לגיל משמעות ומנסה לעצור אותו באמצעות דוב: כיצד כפות יידיך? חלקות וגמישות? כבדות ומוכתמות? הרי ללא גמישות אין שינוי צורה- וללא שינוי צורה אמיתי אין חניכה שאמנית. אתם לא יכולים למכור שאמניזם כי אינכם שאמנים בעצמכם. אתם יכולים להתיימר להכיר כלים ותרבויות בהן השאמניזם היה נפוץ, אתם יכולים להפעיל מעט כוחות שאמניים פשוטים- אולי, אבל אתם כמו ענפים- חסרי יכולת לנוע ללא הרוח הטרייה שבאה להניע אתכם- והרוח הזאת באה מן אלו המבקשים ריפוי וחינוך. אני מפזר באוויר ריחן, ששמו הקדוש הוא טולסי, כדי ללמד ענווה במקום אגו, דממה במקום רעש הלשונות בעלות העברית הפגומה שבין שיפתותיכם. היקום יביא אותי לבקרכם בקרוב. אל חשש.

והיקום שולח לדרכי דרכים מעניינות נוספות- סדנאות קריסטלים מאגיות, מטופלים שפורחים כשאני נוגע בהם מאגית- מתוכם יש אנשים שיקרים לי במיוחד- המלאי האישי של החומרים והאוסף האישי של חפצים מאגיים נפתח לאלו שבאים לבקש, כלי רצח עתיקים לצד גרימוארים עם מילים שיש בהם כוחות לברוא ולהרוס יקומים, ושיקויים חדשים מלאי תשוקה. האם זה האביב תמהני, מעולם הוא לא השפיע עלי ככה. כמה משעשע להיות ככה מושפע מהאביב פעם ראשונה בגיל 25.

רוחות של דממה הביאו חרש בליל, כמה עלעלים של תפרחות שקד- יחד עם כמה מילות טקס עתיקות לעודד את רוחה של סבתי- אימי שבאבל בחרה ללכת לאחותי לצפות בסרט “אווטר” בתל מימד, שתיהן יצאו עם תופעות לוואי של כאב עיניים, ראש ובחילות, מה חבל. אבל זה צפוי- הגוף והנפש צריכים להתרגל לחורים ברשת הקורים של אריאדנה- זה לא דבר פשוט- גם אני מתאבל בדרכי. אני תמה אם זעקותי על הרב הזה שערך הלוויה מכוערת ומבישה לסבתי עשו משהו עבורו. המילים שלי יביאו לרדוף את חלומותיו, והמתים הלא מרוצים יקבלו גוף ומהות כדי לקשקש בלשונות רפאים. עונש קטן, אך חשוב.

אני מעלעל בחוברת קטנה ובה הצגות, אני בוחר שלוש. אני הולך עם תלמידי ואיש שאני מרגיש צורך ללוות בדרכי הקלאסיקה התיאטרלית לתיאטרון, ביום שישי היה הדבר הראשון “הדיבוק” של רינה ירושלמי. הם בחרו להתמקד במאגיה ולא בעלילה למרבית הפלא, הקומפוזיציה והכוריאוגרפיה היו מדהימות, בחירה של צליל וצבע, דם מרוח על הגוף, הדבר שהוא הבסיסי והחייתי- מצייר את הקבלה באור שלא נראה עד כה, ואני נהנה בזמן שהתלמיד שלי בוחר לייצר כדור אנרגיה ביד אחת, גם הוא נהנה מן ההצגה. הגענו להצגה בשיא הרוחות האכזריות, כשגשם עז יורד בכל מקום- ובדיעבד זה מזג האוויר להנות מסיפור האימה הזה.

 

התמונה היא מתמציות גבישים שנוצרו להדגמה בסדנת קריסטלים מאגיים שהעברתי לאחרונה. ועוד בנושא שלי-פורסמתי ב”במחנה“.

ארדן.

 

מתה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-02-15

חמסין. חם, כה חם- אני עולה על האוטובוס הממוזג, בגדי השחורים ממזגים אותי אל תוך ההמון, משמאלי יושבת אישה חרדית שמנה המחטטת באפה ברעש. אני מוציא דפים שעליהם סימניות- משנן מעט קנג’י- אם כי אני נוסע למבחן במועד ב’ באמנות יפנית. הפלאפון שלי מצלצל בנעימה האוריינטלית היחודית לו. אני עונה. סבתא מתה אני מסובב את פני לחלון, ומתייפח חרישית. אין דרמות גדולות, היא לא הייתה אישה גדולה ודרמטית. שלא תטעו, סבתא סבלה. היא שקלה ארבעים קילו וסבלה מפצעי לחץ בגלל שבבית האבות לא השכילו להפוך אותה בשנתה. לפני שנתיים היא עברה ניתוח להסרת סרטן הלבלב, היא חייתה שנתיים בניגוד לכל היגיון או סטטיסטיקה ומתה- לאחר שהיא סובלת זה שבועיים בבית אבות סיעודי. אימי מסרבת לתת לי לערוך לה טקסים פאגניים- למרות שאלו, עתיקים ו””ברבריים”” ככול שיהיו יותר יפים *מזה*.

 

אני מתלבש להלוויה, בוחר משי שחור ושל תחרה שיסתיר את ידי עטויות טבעות האופל. על צווארי מדליון, סימלה של הקטה האלה האפלה. מבקשים ממני בתור נכד יחיד לשאת את ארונה. גבר שמן בן שישים מדבר אלי, איני מבין את להגו, שפתו התחתונה סגולה כחציל וחניכיו הארגמניות פשוטות על שיניים מצהיבות. זהו הקברן. הוא נותן לי כיפה. אני חובש אותה. הכל בשבילך סבתא. הרב לבוש סודר מהוה, מזרז אותנו כי “”יש לו עוד הלוויות להיות בהן”” ובחוסר חן ורגש מקריא מדף מלוכלך. הוא מתנצל בפני המתה- בשם ראש הרשות הדתית של טבריה- ומציין את שמו, אני משלב את ידי בחוסר נוחות מתחת לשל שאני עטוי בו. אין רוח והאוויר עומד. אנשים שאני לא מכיר- זקנים וצעירים מנשקים את לחיי ומספקים לי ניחומים. איני מכיר את רובם.

 

זו המשפחה. זקנה ושמנה- דקדנטית וקנטרנית- אנשים מעוותים עם עור מחוספס וחליפות ארמני ופרדה מחו””ל. קוסמופוליטנים יהודים זקנים שבאו לומר להתראות לאישה שפיספסה את הייעוד האמיתי שלה, לאישה שיופיה היה מתחרה בזו של אינגריד ברגמן, אישה שנולדה עם שיער אש ארגמני כמו של שרה ברנרד, אישה שאם הייתה מתחתנת עם עשיר כרגע הייתה מתה במשי וקטיפה ובארון מסוגנן בארצות הברית. אבל לא זו הייתה סבתי. רבקה הייתה עם עיני אקוומארין זורחות ונטייה מתמטית וסדר פדנטי. היא ניהלה את הכספים של קופת חולים גדולה בטבריה וחייתה את ההיסטוריה של הארץ הזאת. “”אימא, למה אבא לובש מדים?”” היא מפנה את פניה החיוורות (היא תמיד הלכה עם שימשיות החוצה) ואומרת לדודי הילד בקול צלול וחי עם תיבול אשכנזי: “”כדי שאתה לא תצטרך להילחם””. וכך סבא שרד את המלחמה, אבל לא את הסרטן שלקח אותו ממני כשהייתי בן שנה. אין לי זיכרונות ממנו.

 

הטקס תם, אנשים הולכים מהקבר. זרים גודשים אותו. אני לוקח חופן אדמה טרייה, קישור נקרומנטי עבורי ומכינסו לכיס. אני מותיר טבעת אופל אחת מאחורי עמוק באדמה. אם תצטרכי מזכרת בעולם שמעבר, סבתא…עוד חודש המצבה תוקם. ואת האבל שלי אני אבטא באופן פרטי. לא תהיה כוהנת גדולה ששרה על כוחה המאגי של סבתא, ועל האובדן שלה. אף אחד לא יספר את הסיפורים של גדולתה- ואת העובדה שגם בצנע היא התנדבה לתפור מצעים ווילונות לבית החולים הסקוטי, שכרגע הוא המלון הסקוטי.

אבל אני אזכור, ואני אספר. כן, גם את הרגעים האפלים שבהם היא הוטרדה מינית על ידי קצינים בריטיים- וגם כאשר היא פנתה למאגיה שחורה כנקמה על פיטוריה. כל פעם שהיא סיפרה את הסיפור הזה היא זעמה. היא פיזרה פלפל שחור על הכיסאות אני אחזור, ואז אתם לא תהיו פה! ואז חלקם מתו, או פוטרו או הועברו לסניפים אחרים- ומחשש לקללות נוספות החזירו אותה לעבודתה הקודמת.

 אף אחד לא יכניס את החבל חזרה לגביע- ויאמר “”המעגל תם, המעגל נסגר, האור חזר למקור. הקטה שימרי עליה- הובילו אותה לארצות ירוקות ואי התפוחים שמעבר להינומה. הראי לה את העבר ושמרי את הלקחים בעתיד, ואחדי אותה עם בעלה, גם אם לזמן קצר לפני שהיא ממשיכה הלאה. הפכי את רוחה למלאך שומר על המשפחה הזאת- שיש לה הרבה מה ללמוד.””

ומכשפה אחת, בסתר, תרחף בדממה ללילה לקברה.

היא לא תלבש בשר ודם, אלא תהיה קלילה כמו אוויר.

היא תוציא מן המקדש הפנימי כלים מאגיים- ותניח אותם על האדמה הקרה

ואולי, היא, ורק היא תאמר את המילים הללו.

 

ארדן,

של הגן

אופרה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-02-04

“אני חי בהצגה, ההוא חי בסרט ואתה חי באופרה!” אמר ידיד שלי, וכן, אני מודה המשפט עבר עיבוד קומי בצורה קלילה, אבל הוא כמובן התכוון לכך שאני אוהב דרמות אפלות, טרגדיות מדממות ואת הקטרזיס שיש באריה האחרונה שמבכה את המתים. הוא כמובן גם מכיר אותי כחובב אופרה מושבע. יש כמה אופרות שהן נצחיות: למרות שתיאטרון וספרות יכולים להיות תקופתיים, האופרות כולן כמעט,  מכילות אלמנט אוניברסלי- כן, היום הם לא בילוי מעודף על החבר`ה- וברשימת המוסיקה  הן נמחקו כליל- הן לא פופולאריות כמו בעבר. לאופרה צריך לא רק להקשיב אלא גם לראות ולהבין את הפעולה הדרמטית שעל הבמה שבאה עם הצליל. יש הרבה מילים מפחידות ומושגים עשירים בנוגע לחוויה האופראית: ליברטו, רג`טטיב, אריה, לייטמוטיב ועוד ועוד. ההבנה של המושגים הללו יוצרים חוויה רב משמעית ועמוקה של האופרה. בניגוד לסוגי בידור אחרים, צריך השכלה כדי להבין את הסוגה האופראית: ד”ר אלה סוסנובסקיה אומרת לי “אין לכולם. רק לאנשים שמבינים.” אבל גם כאלו שלא מבינים יכולים להנות מהיופי של האופרה. ואם יש גם הסבר קליל, אז אדרבא ההנאה משתפרת ומשתדרגת.
 
בהתחלה האופרה ניסתה לחקות את הטרגדיה היוונית שהייתה למעשה שירה שהתגלגלה מן המקהלה לקהל(ולא דיקלום או משחק ריאליסטי כמו שאחדים עשויים לחשוב): שירים ומוסיקה, תווים וכלי נגינה מאותה התקופה לא שרדו, אז היה ניסיון ליצור מחדש את הטרגדיה של אריסטו עם כל הנוקשות הקלאסית שלה (אחדות מקום, זמן ועלילה) על הבמה.  ז`אנרים של שירה מול צ`מבלו פינו מקום לתיאטרון מוסיקלי דרמטי. בחצר המלך לואי ה-14 בצרפת, שני אנשים התחרו על פופולאריות מול המלך, אחד הוא מולייר המפורסם והשני, מפורסם פחות היה ז`אן בטיסט לולי שהיה מלחין איטלקי שבא לחצר המלך וזכה לכבוד ויקר. מרצה שלי לתיאטרון צרפתי עדיין כועסת על לולי “הוא לקח את תשומת הלב ממולייר וככה המלך לא היה יכול לעזור לו”  אומרת ד”ר קלודין אלנקווה. מולייר הואשם בגילוי עריות על ידי אימו של לואי, (ועד היום הכנסייה הקתולית חוקרת: מולייר נישא לבת של שחקנית מפורסמות שהוא עצמו היה לו רומן איתה, אז הוא נחשד כאבי הבת שעימה התחתן.)בכל מקרה, בחזרה לחצר המלוכה התיאטרונית של צרפת:  החצר של לואי שנאה את ה”אמת” הנוקשה והגסה. היא אהבה להסתיר הכל- פנינה מזוייפת טובה קיבלה הערכה גדולה יותר מפנינה אמיתית, ואפילו המגדר טושטש על ידי איפור כבד ופיאות. העלילה, מסריה והכובד שלה נמחקו כדי לפנות מקום לאקזוטיקה ול”טעם טוב” שזה מושג שנטבע באותה התקופה. וכך אנחנו רואים את האופרה “קדמוס והרמיוני” של זאן בטיסט לולי כאן, הרבה חזרות על טקסט לירי, , שימוש בחמת חלילים (מי הכיר את הכלי הזה אז בכלל?) והמון תעופה וקסם על הבמה.
 
 
 צרפת הייתה בירת האופרה- באיטליה גם היו מלחינים מעולים- וויצ`יבלד גלוק גם הוא בחר בצורה ובמהות של האופרה המסורתית שהיא טרגדיה, וכאן זו הטרגדיה של הלנה מטרויה שמוצגת בצורה נפלאה על ידי הקולנוע המודרני בזמן שהלנה שרה את האריה שמבחינתי מלווה אותי בחלומות הלילה של יופי היסטורי, נוקשה קר ומורחק.
 
 
מאות שנים של היופי הזה, מאות שנים של הקסם הזה- על הבמות, ולמי זה זמין? לבורגנות, לאריסטוקרטיה, וזהו. האדם הפשוט לא הכיר את המיתוסים שעליהם האופרה מתבססת- רוב האופרות היו בלטינית, או באיטלקית, הנדל כתב אופרות של זקרקס (אחשוורוש) בצורה נוקשה ובארוקית- וכך גם כולם חיקו אותו, דבר זה נכון גם לבאך, פרסל ועוד. היה מלחין אחד שבחר לשבור את הצורה הקלאסית, להמר- ולכתוב אופרה בגרמנית דווקא, הלוא הוא וולפגנג אמדאוס מוצרט, שכתב את חליל הקסם: אופרה עמוסה בסמלים ורעיונות של תורת הניסתר כפי שהוא ינק אותם מ”הבונים החופשיים” שאליהם הוא הצטרף. אהובה עלי במיוחד היא האריה של מלכת הלילה- שימו לב להבדל בין הפסטורליה של המוסיקה לפעולה הדרמטית האלימה- כיצד המוסיקה שוברת את זה- והופכת אותה ספק חיה- ציפור, וספק אדם:
 
 
היו המון אופרות, ואני לא יכול לדבר על כולן, אזי אני בוחר את החביבות עלי,וגם החינוך  האופראי שלי, למרבית הצער מרוכז כמעט כולו במאה ה-20, בזמן לידתה של האופרה ווריסמו, אבל לפני כן, אני נפרד באמצעות  האופרה הקלאסית והעתיקה שנכתבה על ידי ג`וספה וורדי ואליה אני מפלל ללכת: נבוקו (נבוכדנצר) במצדה. מדובר על הסיפור של נבוכדנצר מלך בבל והכיבוש של ירושלים והריסתו של בית המקדש. גם המלך עצמו מובל לאבדון בסופו של דבר, והמקהלה של היצירה הקלאסית הזאת היא של עבדים יהודים- הנה קטע מלכותי במיוחד.
 
 
פוצ`יני עסק בנושא שרבים כתבו עליו דוקטורט ועשו ממנו דיון שוטף בקהילה האקדמאית- נושאים של מזרח ומערב: יפן והולנד במקרה זה במאדאם באטרפליי, אחת האופרות שעד היום הפופולאריות ביותר ביפן, שעבורה בנו בית אופרה בחצי מילארד דולר, בשנות השמונים של המאה העשרים. האהבה שהתממשה בינה לבין המלח לא מצאה חן בעיני משפחתה שזייפה את עזיבתו, וצ`יו צ`יו (מדאם בטרפליי) מתאבדת בחרב.
 
 
 
זה היה במאה ה-19, ועתה אבחר במשהו של המאה העשרים: המחזה השירי של אוסקר ווילד, סלומה או שלומית, המבוסס על סיפור מהברית החדשה מתאר את דמותה של שלומית, ביתו של הורדוס המתאהבת ביוחנן המטביל, אדם שאינו זמין מינית. היא רוצה לנשק אותו ולאנוס אותו, אבל הוא לא מאפשר לה מגע עימו. אביה דורש ממנה אקט של גילוי עריות: “ריקדי עבורי את ריקוד שבעת הצעיפים ואעניק לך מה שתרצי” זהו ריקוד סטריפטיז של העולם העתיק- היא רוקדת, ולבסוף,  היא מבקשת כנקמה על הדחיה את ראשו של יוחנן המטביל. אביה מתחנן, מנסה לשכנע אותה לקבל מתנות אחרות במקום זאת, אבל היא דורשת את הראש. והיא מקבלת אותו. לאחר מין נקרופילי על הבמה עם הראש, אביה דורש להרגה.  טרגדיה מדממת וסקסית. כאן שלומית ואימה הרודיה נראות כיצורי אופל, ולא כנשים יפות כמו שהמחזה המקורי דרש, אבל כל במאי עושה את הבחירות של עצמו. חלק אחד משלושה.
 
 
האופרה הבאה היא של בלה ברטוק, טירתו של כחול הזקן. מבוסס על אגדה רומנטית: יהודית מתאהבת בכחול הזקן, אריסטוקרט עשיר ומתבודד שיש עליו שמועות אפלות. הוא מכניס אותה לטירתו, ומתחנן שלא תפתח את שבע הדלתות שבה. בכל דלת יש פלא או אימה אחרים. למעשה, כל דלת היא כה אסתטית שיש לי דילמה איזו לבחור להראות. אני חושב שבשל שמו של הבלוג, אבחר בדלת הרביעית, של הגן, אם כי הדלת החמישית היא זו בעלת המוסיקה היפה ביותר. ניחא, אתן קישור לשתיהן.

 

זו אופרה מהממת ביופיה שיש בה רק שתי דמויות, ולפיכך היא כבר לא הגראנד אופרה של פריז או איטליה, אלא מראה את הדרמה של האדם היחיד לכאורה. יהודית מגלה בכל חדר דם. ולבסוף גורמת לכחול הזקן לפתוח את הדלת האחרונה, שם נמצאות גופות נשותיו הקודמות- ושם, היא מצטרפת אליהן במוות- בריחוף אלמותי בין העולמות בשתיקה מחרידה.

 
 
ודלת חמישית- שימו לב לפליאה ולמלכותיות:
 
 
גם כאן, בארצו של כחול הזקן העננים האדומים מדם מסמנים את מות הנשים בליברטו זה.
 
וכמובן גם במאה ה-20 כוחה של הטרגדיה הקלאסית לא נגוז. איגור סטרבינסקי בחר לכתוב אופרה למחזה אדיפוס המלך מאת סופוקלס, אבל כדי שאנשים יתמקדו ביופיה של המוסיקה ולא רק במשמעות של ההתקדמות הדרמטית, הוא תירגם את המחזה ללטינית, שפה שבמאה ה-20 כבר ממזמן מתה ושמורה לאקדמאים ואריסטוקרטים דקדנטיים בעלי נטיות ספרותיות כבדות.

יש דובר או קריין שמסביר מה קורה בכל סצינה של האופרה הקצרצרה הזו, ואז הסצינה מתרחשת. כאן יוקסטה, אימו ואישתו של אדיפוס (ששרה אותה ג`סי נורמן שבאה לעשות קונצרט בארץ, שוב, גם במצדה באותם תאריכים) מספרת שכל האורקלים שקרנים גמורים ומסבירה איך ליוס, אביו של אדיפוס נרצח לא על ידי ילדם, אלא על ידי שודד דרכים מתועב, בניגוד לחיזוי האורקל. אדיפוס מיד מבין שמדובר בו, וכאן יש תפנית דרמטית. ההפקה הזו היא של הגאונה ג`ולי טיימור, שביימה גם את מלך האריות, ועוד יצירות מהממות, הבימוי של הסרט והאופרה הוא ביפן.
 
 
האופרה ארכאית? משעממת? חסרת מעוף? תבניתית? לא- גם כיום בשנות האלפיים, יש בחירה של אמנים שונים לייצר ולהשתמש באלמנט האופרה ואפילו לייצר אופרה. לדוגמא היא “ריפו” האופרה הגנטית, ושם הזמרת הראשית היא מגדלנה, או פשוט מג שהייתה עיוורת וקיבלה עיניים מן התאגיד הזה שעוסק בסחר באיברי אדם, לבסוף, היא הופכת רכוש התאגיד, ובשירה האחרון, היא מחזירה את העיניים לתאגיד הזה.
 
 
תרגום לשיר שהיא שרה:
 
A long time ago
a fatal bird named
Chromaggia
met the arrow of an archer
while flying.
Along the lava coasts
for years, thinking it was being
chased
it escaped the arrow

 

Chromaggia chromaggia
why don`t you face danger?
the arrow was attached to its wing
and it flew trying to shake it off

Pulling the arrow
others get wounded because of me
because of me

down! towards the devil`s mouth!
its arrow, my eyes, Come take my eyes` I

rather be blind

 

 

 

 

 

 וזהו החלק הראשון של האופרה.
אולי אחר כך גם תיאטרון ובלט,
 
ארדן
של הגן.
 

 

 

 

 

רטטים על חוט הנשמות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-01-24

הרשומה מוקדשת להקטה טריוויה, של הדרכים.
ידעתי כבר מראש שהשבוע יכביד עלי. יום שלישי, יש לי תרגיל בימוי. הנושא? התחבושת. איך אני בודק ועובד איתה? אני מכין ממנה קטורת ריחנית כשהיא ספוגה מדם מאדם שאין לו בעיה לחתוך את עצמו בשבילי. שלושה שחקנים. לא קל להביא את כולם לאותו מקום ואותו הזמן. הם לבושים בבגדים אפלים וגותיים. הזכר כצפוי, חותך את עצמו. דמו נספג בתחבושת הנגזרת מעל מחתת קטורת המכילה את עץ הבושם ההודי, מה שגרם לניחוח הקריר של עץ הבושם הזה להיות מחומם קלות על ידי הדם- יצרתי דחייה ומשיכה בו זמנית. היו צרחות בקהל. סך הכל, גם עם אפס חזרות זה היה מאוד יפה. יש הקלטה, כאשר היא תעלה לאינטרנט אשמח לספק קישור ישיר.  באותו יום שלישי פניתי גם זמן לטקס מלאכי שהריח במובן קלאסי קצת… וודו. קיבלתי אותו ממורה דרך שאמני מסויים. אעביר את רכיביו לאלו שזקוקים לו ביותר. נראה מי ירצה עכשיו שלוש משאלות.
 
יום רביעי, אחרי שיעור אופרה ישבתי ללמוד את הטקסט של הטקס ליול. כפי שאתם רואים ברשומה הקודמת, זה לא טקסט פשוט או קצר. אני עוד שבוע קודם לכן, ראיתי נס יול: ידידה שלי שבשל הכפשות ואלימות מילולית נגדה ברשת החליטה בכל זאת לעשות את יול ולהתיז את ראש הכימרה. אני גאה בה מאוד. ביום חמישי שהיה עמוס מאוד, מלבד יום לימודים משמונה בבוקר עד שש בערב, הייתי צריך לנסוע, להרצליה, בשביל לראות את מקום הטקס. לבסוף, פגשתי את קיקאהה שישב איתי לאכול סושי בלב המפלץ. (זו לא שגיאת כתיב משעשעת, זה אוית ככה בכוונה) נסענו ברכבת כשהייתי כבר חצי רדום, ירדנו בתחנה, שם התראיינתי על ידי כתבת “במחנה” על דתות לא קונבנציונליות בצבא ההגנה לישראל. אבוני באה לקחת אותי משם ורתחה שזה לקח כ”כ הרבה זמן. לבסוף הגענו לשטח של יול. עץ שיקמה עצום וקסום בשדה רחב ובלתי מעובד. לא ראינו דבר באותו ערב כי הערפילים איימו להעלים אותנו מן המציאות הזו.
 
ואז היה יול- ערפילי ולח במקום שבו הטבע קסום. התאורה הייתה לא קיימת- ואולי זה הולם ללילה החשוך ביותר בשנה. מילא,  הבחירה במקום טבעי תמיד מכילה בעיות. התיאטרון יצר את עצמו- לא כצופה-קהל, אלא כקהל משתתף. נתינה של זרעי חיטה וטיפות מים קדושות בדרמה של היקום- שמסביב. ובחירה שהיא טעות מבחינתי. הבאתי טקס תיאטרוני שזר לאלו שרגילים לטקסים אחרים: טקס שבו יש תהליך ברור של עשייה אישית. במקום זה סמכתי על אלמנט קהילתי שהיה צריך להתקשר במהירות. ואולי אני כן במקום שמאתגר את הקהילה הזו ככה, אולי זו זכות שיש לי. דברי הימים ידברו על החזון שלי ועל הגשמתו. הטקס הכיל יופי מושלם בשל עצמו ונראה אם הוא ישנה משהו במארג הסיפור של הקהילה הפאגנית. החוויה האישית שלי הייתה הלוך וחזור מביתה של נועה שגרה ליד העץ הקסום, הכנת ארוחת צהריים מאוחרת ועזרה בסחיבה- הטקס וארגונו היה שלי. בחרתי בטל הנאווה שתזמן את היסודות בדרך שתהיה לה נוחה, בתלמיד יקר שיטיל את המעגל, ואני טיהרתי את האנשים באמצעות הרעשן שלי. מורה הדרך השאמני ואנאבל שיחקו את הדמויות הראשיות. התנועה הייתה אסטטית וכמעט בארוקית- ההגייה היתה טובה גם ללא חימום. ואני מרוצה. המזון היה צמחוני ומתוחכם.
 
במובן האישי זה זמן לא קל עבורי, מריבות ועוינות שלא פסחו על דפי הבלוג הזה. תזכורות מן העבר, גורמים לי לרצות להרפות, להסתתר בצללים. יהיו כאלו שירצו שכך יהיה המצב. אני לא יודע אם זה דבר רע בסופו של דבר להרפות. אולי זה יאפשר לפצעים להעלות ארוכה. אבל אז באותו הרגע של היאוש שמרטיט את הלב ומעצים את העין, בא דרקון הארד. הוא עם פנים חכמות- חסרות גיל, ומצמיד את לועו העצום לגבי. מזכיר לי מדוע אני כאן ונופח בי נשימת חיים. נשימתו הדשנה, עם ניחוחות שלא ניתן לתאר מבשמת את גופי ונפשי האנמית. השבועיים האחרונים ללימודים היו סיוט מתמשך, עייפות ולאות, משיכה הלאה, וכמובן שאני מתכנן שיעורים ולימודים עבור התלמידים שלי- אבל אלו, מכיוון שאני נותן את כל כולי כמעט תמיד מתישים. אחרי שיעור אני יכול לישון שש עד שמונה שעות מבלי לעפעף או לאבד שנת לילה.
 
מזג האוויר לפחות משתף פעולה. אני נהנה מן הרוחות, הן משחקות בשיערי הכסוף-שחור (מתנה שהיא מעמד מהקטה עצמה) מלטפות את עורי החיוור ואת שפתי. אני נהנה מחורפים ארוכים ורטובים. ללכת במרפסת כאשר כל העולם רענן ורטוב, להנות מהכפור שממלא כל פינה ויוצר תבניות קרח חיות על חלונות ועל דלתות, להנות באופן כללי מהקור והרטיבות. מהתכרבלות בפוך, ומאמבטיות לוהטות… תחושה של ניקיון, וניחוח האלוורה הסינית שבוער במחתות הארד בביתי מביא קרירות לנפשי הדואבת לעיתים.
 
אם זמן החורף פצחתי גם בקריאה: קראתי פנטזיה יפנית (סידרת האוטורי של ליאן הרן) קראתי פנטזיה סינית (קיסרית של שאן סה) קראתי עוד ועוד, ורק לטרי פרצ`ט התכחשתי. זמן רב הוא היה הספרות החביבה עלי אבל הרגשתי צורך לנוח ממנו. עם חוש הקריאה הזה ועם ההשכלה הקלאסית שרכשתי באוניברסיטה- הרעב לספרות יפנית קלאסית החל מכרסם. הסופר היחיד שדיברנו עליו באריכות היה הארוקי מוראקאמי שמרצתי מיכל דליות-בול תרגמה את ספריו. הספרות שלו בהחלט מעניינת ורבת רבדים אבל חסרה את היפניות המסורתית שאני כה כמה אליה. במילה אחת מיקי ציינה את קנזבורו ומישימה יוקיו- הסופרים של הספרות הגבוהה ולא הספרות הפופולארית. אל הספרות הגבוהה אני משתוקק. אני בוחר טטרולוגיה של מישימה יוקיו “הים הפורה”- שהושלמה לפני מותו בהראקירי- מול הצבא כאשר נאומו שביטא רצונו להפיכה והשבת הכוח לקיסר, התרחש, וכשל. דימויי טבע אסטטיים ומתוכננים היטב מכינים את הדרך לטרגדיה שבספר הרביעי “המלאך הנרקב”. ועבור אואה קנזבורו אני בוחר את הכתיבה שלו על הירושימה. מודרני, אבל בתבניות של ספרות גבוהה. אני אראה. אני שואל אחרים אם הם מרגישים את הרעב והחוסר בידע ספרותי של התרבות היפנית. הרי לא ניתן להבין את ישראל ללא התנ”ך וללא מגילת העצמאות, אז מדוע שיצפו ממני להבין איזו מדינה אחרת ללא הבנה מעמיקה של הספרות שלה? האם המודרנה מחקה את היכולת שלנו לקרוא, לחשוב ולהבין? אני שאלתי אחרים- הכמיהה דומה. אתייעץ עם ראש החוג לשעבר, פרופסור רותם קובנר, אולי לו המזור. ואולי אקים עצומה ואהיה פוליטי לשם שינוי. נראה.
 
אני מדבר עם אריאלה פיקסלר-אלון לא מעט לאחרונה (מה יש לי עם אנשים שיש להם יותר משני שמות? אין לי מושג) ובאופן כללי היא מספרת לי שיש לה רצון לגונן עלי. כנראה שהפגיעות שלי קצת נחשפה לאחרונה. אני זקוק לקרבתם של אחרים אחרי שנים של צורך בדממה ובקפיאה. ברקע המנגינות החדות של האופרות של ז`אן בטיסט לולי מתנגנות. הצ`מבלו מזכך אותי, מאוורר אותי ולפיכך מקפיא את הרגשות ומנקה אותן. אריאלה מלמדת אותי את ניסיון החיים העשיר שלה על ידי סיפורים. אני נהנה מסיפורים של אנשים. כאשר אני מדבר עם אדם למשך זמן מסוים לומר לו “ספר לו סיפור” בטון המתפנק שלי בדרך כלל מושך משהו החוצה. יש אנשים שעובדים רק עם הקשרים ואותם אני מאתגר הכי הרבה- הסיפורים שלהם פשוטים אך מחנכים ביותר. אריאלה מספרת לי על מה שעובר עליה עם תפוז, טרגדיות של העבר- דברים שהם עשויים להיות סודות מקצוע לכל אדם שהוא אינו אני. אני מטריד אותה, אני דורש מאותה גברת שלומדת בקורס שפים להכין לי “פסיון בסרקופג” מאכל עילי צרפתי שהוא פנטזיה אישית שלי כבר מעל לשנה. היא מטרידה את אורן גירון, השף שמלמד אותה, ושולחת לי אימיילים זועמים. את הפסיון שלי כנראה אקבל. תודה ארי, על סבלנותך לטעמי הדקדנטי, המעודן והמפונפן שמסרב להכיר בדברים רגילים אלא מחבב את הנדיר, היקר והקשה להשגה.
 
לעיתים רמץ להבה- של תשוקה מגיע אלי מרחוק. סיפורים של ריקודים שאמניים סביב מדורה, של חיים ללא אחריות ולפיכך ללא קשיים מיוחדים מגיעים, סיפורים כמו ספרו של גבי ניצן “פרא” על כישוף מסביב למדורה, משקאות פיוטה מאגיים על האמת שמעבר… אני משחרר את תשוקתי לאלו בנתיים. גם אם יש לי זמן פנוי הוא מוקדש ללימודי. בתואר השני שלי אולי יהיה לי פנאי גם לדברים אחרים. אני מתנחם במחשבה הזו- ומוותר על סדנא להכנת כלים שאמניים. יהיה עלי אפוא להקדיש יותר תשומת לב לדברים שקורים מסביבי. אני לקחתי על עצמי תלמיד חדש, שיש איתו לא מעט עבודה. הולכים לצלם אותי שוב לעיתון “במחנה” שם ראיינו אותי על שירותי הצבאי וחווייתי כפאגן שם. אני לא נאיבי לחשוב שיש יכולת להראות צד חיובי בכל זה, אבל זה מביא שוני למודעות. אני מקווה שיהיה פחות או יותר בסדר.
 
אני צופה אחרי שנים רבות בסרט “הכישוף” ומבין הרבה יותר טוב. אם קודם האקטים עצמם של המאגיה שם הקסימו אותי והפעילות של הגיבורה הטראגית היו כאלו שיכולתי להבין ולהתעלם מחומרתם, הראייה הזו שוב לא נוגעת בי- הכאב של האנשים נראה הרבה יותר חשוב היום- מסתם כוח “לעשות הכל יותר טוב”. הטקסים שנראו לי מתוחכמים ויפים היום מצויירים כגסים, חסרי אמצעים ויצירתיות.
לידי יושב מו, וכמו רבים אחרים יש לי יכולת לחוות משהו דרך העניים *שלו* ולקבל את החוויה האישית שלו. אני ראיתי לבדי כשפים. איתו ראיתי אנשים. אירוני במידה מסויימת. אני מסתכל על אנשים בדרכי- חברים ואויבים.
 
הסופה מגיעה.
אני ממתין.
 
ארדן.
 
 

טקס יול שהיה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-27

טקס יול- מאבק אור וחושך.

 

חלק א`: כלים וחומרים: שני מזבחות- במזרח מזבח מואר של שמש, במערב מזבח חשוך ומדמם של אפלה. רעשנים, תופים, תחפושות של המשתתפים. קטורת, ולפידים.

חלק ב`: טיהור באמצעות מים מבושמים, שני תורים, זכר מטהר נקבה ונקבה מטהרת זכר- הכוהן והכוהנת עוזרים במידה ויש אי איזון בין מספר הזכרים והנקבות.

כוהן חושך, כוהנת אור וכוהן גדול- קריין. משתתף ומשתתפת.

זימון אלמנטים אפלים- קריאה לאלה אפלה ולאל האור.

 

כוהן גדול: יד אחת מאוזנת על השנייה, צלילי קערה טיבטית “ילדי האדמה, מכשפות, אנשי קסם, שאמנים, כולנו כאן לצפות בסיפור העתיק ביותר, החזק ביותר- הדבר שקורה בין עולמות ובין חלקיקים של נשמה: מאבק האור וחושך. לא טוב ורע כי בעולם הזה הכל יחסי. השמש קופחת על המדבר והחושך מברך אותנו בשנתנו בלילה- ועתה, בלילה הארוך ביותר, אני מזמין אתכם, לחזות לגעת, להבין, ולהכיר את הסיפור הנצחי שנכתב והוצג עד אין ספור פעמים.”

 

כוהן חושך: תנועות חלקות ועגולות, צליל רעשן: “אני חורף, נפרסתי מעל הארץ החמה הזאת, אהבתיה. נשקתי לה בברקים ועינגתי אותה בזרעי, הגשם. ועתה, הירח מדבר, החמה מדברת- הזמן לעזוב. אבל איני רוצה להיפרד מאהובתי הנצחית האדמה. בשביל דבר טוב, לעיתים הדרך עוברת במסלול אפל הלא כן? דם הטהורים נשפך עבור האדמה כדי שהיא תשמור על שמה- מדוע שומה עלי לוותר? יהי כן! חורף נצח!” מפנה את מקומו ונכנס האור

 

כוהנת האור: צליל תוף הולך ומתגבר, תנועות ישרות, זוותיות “אני שמש, אני זו שברכתי את האדמה בחום ושפע. אעניק עתה את זוהר הפז, הזרעים שספגו מים יקבלו חום, החורף הארוך, יפוג למגעי. כמו כל שנה החורף מתעתע, מחפש להקפיא את שרף העצים. לא אתן לו, אלא אשוב מוקדם להעניק את זוהר החיים הענוג שנמצא בכל דבר, ואצבע את הגבעות בזהב!” מפנה את מקומה

 

כוהן גדול, תופים ורעשנים האיזון בסיכון בשיא החורף הקרב פרץ- בין אלו שהיו זאוס ודמטר, ת`ור ופריה, הדגדה וריינהורן, איזיס וסת`, המאבק ממשיך- ללא התחלה או סוף, נצחי כמו העונות, קיים כמו נשימת החיים בתוכנו.

 

כוהן החושך: לוחש כמו נחש “לא אתן לך לקטול את אהבתי לאדמה! ארדה! עבורך אני נלחם!” מתחיל לרקוד בתנועות עגולות ומהירות.

 

כוהנת האור: שרה כמה צלילים “לא אתן לאיזון להיות מופר, זהב הגבעות, בשלות הגרגר, עבורך אני נלחמת!” תנועותיה חדות, אמיתיות ולא מסוגננות

 

צלילי תוף וצלילי רעשן יחד, שניהם שולפים כלי נשק, נלחמים. אור מתחילה להפסיד. בתחילת ההפסד, צליל חזק ובהול של קערה טיבטית.

 

משתתף בטקס קם “לא! האור חייב לחזור!” חברים בטקס צועקים יחד אחריו “האור חייב לחזור, ולהביא חיים לעולם!” שני הכוהנים חוזרים למרכז, מביטים אחד בשני, חגים בצורת הטורף אחד את השניה ואז נלחמים שוב- והפעם, האור מנצח והחושך מפסיד ולפני המכה האחרונה משתתפת בטקס קמה וצועקת “לא! החושך חייב לחזור” וחברי הטקס צועקים “מן האפלה והדממה של הרחם, החיים רוחשים!”

 

אור: אז

חושך: מי

אור:עדיף

חושך: בפניכם?

 

הכוהן הגדול: צליל ענוג של קערה טיבטית : אין העדפה. ניקח את השנה ונחלק אותה, לשניכם. (אור וחושך יוצרים איקס מאוחד בצורת העמידה שלהם) אור מתנתקת מהעמידה.

אור: “ואני אביא זרעים של הצלחה, זהב ומתיקות!” ממזבח האור לוקחת כוהנת האור שקיק מלא זרעי חיטה ומעניקה לכל משתתף זרע אחד “תיקווה והגשמה נמצאת בכל זרע, ובנו האדמה ליצור כל דבר שנרצה- רק עלינו להשגיח ולדעת את הרצון האמיתי!”

 

חושך: “ואני אביא את טל היהלום של השפע והריפוי!” נוטל בקבוק קריסטל ממזבח החושך ומעניק טיפה בכלי מים של כל משתתף “עושר נמצא בכל פינה בעולם הזה- בין הערפילים אבני ברקת מרחפות בטל הבוקר על שיחי הסירה הקוצנית, עלינו רק לדעת לחפש!”

 

משתתף: “בהרמוניה והצלחה כבשתם את אהבתנו!” מניח גלימה על כתפיה של אור.

 

משתתפת: “בשמחה וצהלה פני שניכם ברוכים איתנו!” מניחה גלימה על כתפיה של חושך.

 

כוהן גדול, רעש חזק של קערות טיבטיות: “הנהרות שוצפים, האסמים עולים על גדותיהם, חוקי הבית והמדינה עתיקים אך קיימים, ידע הדורות נמצא בדם העתיקים, מעלה אינה זקוקה להכרה. הרמוניה.”

 

אור: “ועתה הזמן להיפרד ממך, אתה שהיית אהבת של האדמה:

ברוכות רגליך שהביאו את ריח האדמה הרטובה והגשם.

ברוך איבר מינך שמימיו משתקפים לנצח בשמים.

ברוך החזה שלך שבורך בחוזק- ליבך הפועם ברעם,

ברוכות זרועותיך שוברות העננים שהביאו לנו גשמי ברכה.

 

אך איני חוששת, כי גם בלב האודם של הקיץ הלוהט, את השלהבת תשכך, בבריזה עטוית ערפילים מן הים הצונן.

 

ברוכות הן שפתיך, שבהן כל פריון האביב.”

 

כוהן גדול: “והמעגל מסתובב שנית, אור, חשיכה, על הטלה ושדה החרדל, מעיין בגליל, והערבה.”

 

סיום צליל קערה טיבטית.

 

הודיה לאלים, ליסודות ופתיחת מעגל.