מתה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-02-15

חמסין. חם, כה חם- אני עולה על האוטובוס הממוזג, בגדי השחורים ממזגים אותי אל תוך ההמון, משמאלי יושבת אישה חרדית שמנה המחטטת באפה ברעש. אני מוציא דפים שעליהם סימניות- משנן מעט קנג’י- אם כי אני נוסע למבחן במועד ב’ באמנות יפנית. הפלאפון שלי מצלצל בנעימה האוריינטלית היחודית לו. אני עונה. סבתא מתה אני מסובב את פני לחלון, ומתייפח חרישית. אין דרמות גדולות, היא לא הייתה אישה גדולה ודרמטית. שלא תטעו, סבתא סבלה. היא שקלה ארבעים קילו וסבלה מפצעי לחץ בגלל שבבית האבות לא השכילו להפוך אותה בשנתה. לפני שנתיים היא עברה ניתוח להסרת סרטן הלבלב, היא חייתה שנתיים בניגוד לכל היגיון או סטטיסטיקה ומתה- לאחר שהיא סובלת זה שבועיים בבית אבות סיעודי. אימי מסרבת לתת לי לערוך לה טקסים פאגניים- למרות שאלו, עתיקים ו””ברבריים”” ככול שיהיו יותר יפים *מזה*.

 

אני מתלבש להלוויה, בוחר משי שחור ושל תחרה שיסתיר את ידי עטויות טבעות האופל. על צווארי מדליון, סימלה של הקטה האלה האפלה. מבקשים ממני בתור נכד יחיד לשאת את ארונה. גבר שמן בן שישים מדבר אלי, איני מבין את להגו, שפתו התחתונה סגולה כחציל וחניכיו הארגמניות פשוטות על שיניים מצהיבות. זהו הקברן. הוא נותן לי כיפה. אני חובש אותה. הכל בשבילך סבתא. הרב לבוש סודר מהוה, מזרז אותנו כי “”יש לו עוד הלוויות להיות בהן”” ובחוסר חן ורגש מקריא מדף מלוכלך. הוא מתנצל בפני המתה- בשם ראש הרשות הדתית של טבריה- ומציין את שמו, אני משלב את ידי בחוסר נוחות מתחת לשל שאני עטוי בו. אין רוח והאוויר עומד. אנשים שאני לא מכיר- זקנים וצעירים מנשקים את לחיי ומספקים לי ניחומים. איני מכיר את רובם.

 

זו המשפחה. זקנה ושמנה- דקדנטית וקנטרנית- אנשים מעוותים עם עור מחוספס וחליפות ארמני ופרדה מחו””ל. קוסמופוליטנים יהודים זקנים שבאו לומר להתראות לאישה שפיספסה את הייעוד האמיתי שלה, לאישה שיופיה היה מתחרה בזו של אינגריד ברגמן, אישה שנולדה עם שיער אש ארגמני כמו של שרה ברנרד, אישה שאם הייתה מתחתנת עם עשיר כרגע הייתה מתה במשי וקטיפה ובארון מסוגנן בארצות הברית. אבל לא זו הייתה סבתי. רבקה הייתה עם עיני אקוומארין זורחות ונטייה מתמטית וסדר פדנטי. היא ניהלה את הכספים של קופת חולים גדולה בטבריה וחייתה את ההיסטוריה של הארץ הזאת. “”אימא, למה אבא לובש מדים?”” היא מפנה את פניה החיוורות (היא תמיד הלכה עם שימשיות החוצה) ואומרת לדודי הילד בקול צלול וחי עם תיבול אשכנזי: “”כדי שאתה לא תצטרך להילחם””. וכך סבא שרד את המלחמה, אבל לא את הסרטן שלקח אותו ממני כשהייתי בן שנה. אין לי זיכרונות ממנו.

 

הטקס תם, אנשים הולכים מהקבר. זרים גודשים אותו. אני לוקח חופן אדמה טרייה, קישור נקרומנטי עבורי ומכינסו לכיס. אני מותיר טבעת אופל אחת מאחורי עמוק באדמה. אם תצטרכי מזכרת בעולם שמעבר, סבתא…עוד חודש המצבה תוקם. ואת האבל שלי אני אבטא באופן פרטי. לא תהיה כוהנת גדולה ששרה על כוחה המאגי של סבתא, ועל האובדן שלה. אף אחד לא יספר את הסיפורים של גדולתה- ואת העובדה שגם בצנע היא התנדבה לתפור מצעים ווילונות לבית החולים הסקוטי, שכרגע הוא המלון הסקוטי.

אבל אני אזכור, ואני אספר. כן, גם את הרגעים האפלים שבהם היא הוטרדה מינית על ידי קצינים בריטיים- וגם כאשר היא פנתה למאגיה שחורה כנקמה על פיטוריה. כל פעם שהיא סיפרה את הסיפור הזה היא זעמה. היא פיזרה פלפל שחור על הכיסאות אני אחזור, ואז אתם לא תהיו פה! ואז חלקם מתו, או פוטרו או הועברו לסניפים אחרים- ומחשש לקללות נוספות החזירו אותה לעבודתה הקודמת.

 אף אחד לא יכניס את החבל חזרה לגביע- ויאמר “”המעגל תם, המעגל נסגר, האור חזר למקור. הקטה שימרי עליה- הובילו אותה לארצות ירוקות ואי התפוחים שמעבר להינומה. הראי לה את העבר ושמרי את הלקחים בעתיד, ואחדי אותה עם בעלה, גם אם לזמן קצר לפני שהיא ממשיכה הלאה. הפכי את רוחה למלאך שומר על המשפחה הזאת- שיש לה הרבה מה ללמוד.””

ומכשפה אחת, בסתר, תרחף בדממה ללילה לקברה.

היא לא תלבש בשר ודם, אלא תהיה קלילה כמו אוויר.

היא תוציא מן המקדש הפנימי כלים מאגיים- ותניח אותם על האדמה הקרה

ואולי, היא, ורק היא תאמר את המילים הללו.

 

ארדן,

של הגן

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.