פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-12-24

הם תמיד ריתקו אותי למרות שאלו הלחשים שבגללם יצא לכישוף השם הרע האמיתי שלו. לא קללות, לא לחשי אהבה מדממים, אלא לחשים של שליטה- לחשים שאנשים הטילו על אחרים כדי לשלוט בפעולותיהם וברצונם. בכל ספר רציני של מאגיה (שאינו וויקאני או שוחר שלום במיוחד) בין כישופי הנזק לכישופי היופי יש לפחות איזה שניים כאלו “מתחבאים” בין המילים. למה מתחבאים? הם צריכים. חוץ מזה שהם הלחשים היותר בזויים בעולם המאגיה הם מעידים על אמת היסטורית. אבל לזה אגיע מאוחר יותר.

בעיירה נרלוק בפורבאנס שעטה חיה נוראה. זה היה הטאראסק הטאראסק הוא כמו דרקון, עם שש רגלי דוב איימתניות, גוף בגודל של שור גדול שמכוסה בשריון דומה לזה של צב עם דורבנות. השריון מכסה את כל גופו וזנבו מסתיים בעוקץ של עקרב. ראשו הוא ראש אריה, אוזניו אוזני סוס, ופניו- איש זקן וממורמר. איבדתם את הקשר לדימיון? גלריית התמונות שאספתי לשירותיכם.

אותו “דרקון” זרע הרס באוכלוסיית פרובאנס. המלך של נרלוק שלח את אביריו להרוג את החיה הנוראה שאכלה כל מה שנראה לעין. כולם נכשלו, עד שנערה בשם מרתה (יותר מאוחר מרתה הקדושה) הצליחה על ידי מזמורים ותפילות לאלף את החיה האיימתנית. תושבי נרלוק הנרגשים התקיפו את החיה שנרצחה ללא כל התנגדות. רק אחרי מותה הם התחרטו, ורבים מהם נמשחו לנצרות על ידי מרתה עצמה.

כמכשפה זה מעניין אותי כקליפת השום מאין מרתה שלפה את המקור לכוח לאלף את החיה הנוראה. זה יכול להיות אמונתה בצלוב, במוחמד, ביהוה או אפילו בקרישנה. אין כוח עדיף על פני האחר. על ידי כוחה האישי היא הצליחה לשלוט בחיה שהטילה טרור על כל חבל פרובאנס. כמה כוח יהיה ללחש דומה על אדם אחד במשק בית שמסרב להפסיק לשתות או להכות את אישתו? כמה כוח נוסף כדי לשלוט בפוליטיקאים, רופאים או אפילו בעלי ממון? לא הרבה. מרתה הייתה אישה אחת עם אמונה. אני מכשפה. אני יכול לעשות הרבה יותר מזה. ועשיתי…

הייתה תקופה שהמאגיה שלטה בחיי. כל מי שלא הסכים כושף להסכים. כל מי שהיה רע אלי נישק את רגלי. החלטתי לסדר את העולם לשביעות רצוני. התקופה הזאת מאחורי ממזמן- כבר שנים רבות, אבל את הכוח של לחשי השליטה מאוד קל לנצל אותו למטרות אנוכיות ושליליות. גיליתי באותה תקופה שאין באמת דבר שלילי או אנוכי. יש רק כוח והאנשים שמשתמשים בו. אבל גם גיליתי שנתינה של דבר מבלי רצון אמיתי של הנותן היא חלולה. היום לפני שאני מטיל לחש שליטה קל שבקלים אני חושב אלף פעם אם זה המקום המתאים. האם אני מרפא או משאיר חלל במקום שפעם היה רצון.

אני חייב להודות שהפגישה הראשונה שלי עם הטאראסק הייתה בעולם משחקי התפקידים. שי סיפר לי עליו, אבל אני קראתי עליו לעומק. הדמות שם מאוד שונה מהדבר שמרתה הקדושה הייתה צריכה להתמודד איתו. הטאראסק של משחקי התפקידים היה עונש מהאלים הקדמונים על כל מה שטבעי. הטאראסק של מרתה היה ילדם של האלים הישנים. ילדם של ליוויתן או ים או תיאמת ביחד עם הפיניקס. עד היום החיה המיתולוגית, הדרקון של נארלוק נמצא בסימלה של העיר טארסקון.

אז למה לחשי השליטה כה מתחבאים ומתביישים? למה דווקא במאגיה ה”גבוהה” והקבלית קשה (עד בלתי אפשרי) למצוא אותם? התשובה לזאת טמונה גם באגדה של מרתה- מרתה הייתה רק אישה. לחשי השליטה נוצרו בעבר על ידי החלשים: הנשים, העבדים, אלו שבמעמד הנמוך- אלו שכל מילה מהאדון שלהם חרצה את גורלם. הלחשים נוצרו מתוך צורך ולא מתוך גחמת שווא ילדותית. עד היום בוודון, לחשי השליטה הקלאסיים קוראים למרתה הקדושה. נר מיוחד מודלק עבורה כדי לבסס לחשי שליטה.

כן כן, יקירי שמעתם את האמת. לאנשים בעלי כוח אין צורך בלחשי שליטה. למה לשחק עם שורש קאלאמוס שאתה יכול לקנות את ההשפעה הדרושה על האנשים המסויימים? למה להדליק נר למרתה כשאתה עצמאי וגורלך בידך? ייתכן שלחשי שליטה נמצאים לגמרי מחוץ לפילוסופיה הקבלית- ייתכן שבגלל החיבור עם האלוהות אותם אנשים לא נזקקים יותר ללחשים של שליטה- ייתכן שהם בעצם האליטה הרוחנית והשליטה באה בקלות יחסית ולכן רק נגיעה של הלחשים האלו נכנסו פנימה- למשל לחשים שמגבירים כריזמה ויכולת דיבור מול אנשים.

לעומת זאת יש את הדתות האחרות עם המאגיה שלהן, לדוגמה, המאגיה של הוודון: כוח ושליטה היו חסרים בגלל מסורות העבדות. בתקופות בהן אימך יכולה להמכר כרכוש לשכן, או אחותך כזונה למאהב לבן, הייתה חולשה. ועכשיו? יש כוח. השמנים והצמחים בהם השתמשו בוודון בעלי תיעוד ומקור שמאפשר למקם אותם עד תקופת מצרים העתיקה- שם הם מופיעים בפאפירוסים שמתעדים שימוש זהה. נכון, לא כל מה שישן טוב, אבל הצמחים האלו הוכיחו את עצמם שוב ושוב.

שורש של שוש או ליקוריץ (Glycyrrhiza glabra) ושל קאלאמוס (Acorus calamus) שימשו עם רוב המרקחות הבסיסיות. אומרים שכל אחד מהצמחים הוא אידיאלי לכישופי שליטה אבל תערובת של שניהם מגבירה את כוח התערובת פי עשרה(לפי מארי לאבו- מייסדת דת הוודון). צמחים נוספים שמשמשים כנלווים לאלו, הם ברגמוט, שנותן ניחוח כלכלי לשליטה- ווטיבר שמעניק יותר שליטה מינית לגבר או שורש ג`ון הכובש שעוזר בהצלחה הכללית של אותם צמחים. מעבר לזה מתואר שיש להשרות את הצמחים בשמן: שמן תינוקות או קיק למטרות “שליליות” ושמן שקדים או חוחובה למטרות יותר חיוביות. לפעמים מספיק למשוח תמונה של אדם בשמן, או להתיז כמה טיפות על נעליו, או אפילו למרוח על ידית של דלת שאותו אדם יסובב. הכל מספיק כדי לקבל שליטה מלאה עליו. כמובן שהכנת התירכובות לא יעזור לאלו שאין להם הכשרה מאגית. לעיתים וויסטריה נוספת עבור כוח נוסף לאישה- וגם מור עבור ניחוח של קדושה מרוחקת…

יש לחש נוסף שעוזר ליצור רושם טוב ושיכנוע באנשים- בצבע בד כחול אינדיגו להשרות מעט זרעי כוסבר, קאלאמוס ושוש. אחרי שבוע לצבוע פריט לבוש שילבש רק עבור המטרות הנ”ל.

בקיצור, שליטה זה כוח, אבל גם כוח יכול להיות החולשה העיקרית של האדם. הטאראסק היה רב עוצמה- ובמה היה כוחו כאשר אנשי נארלוק הרגו אותו?

ארדן,

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-10-28

אחותי מתלוננת- יש דירה שהיא בדיוק מה שהיא רוצה (כמובן שלא בדיוק, אבל קרובה מספיק ויפה- אבל אחותי פרפקציוניסטית) “אבל הם דורשים סכום בשמיים עליה!” ואני כמובן כמו אח טוב (נגיד שלא לפני כמה חודשים רציתי “לברך” את הבת הטרייה שלה בחוסר צייתנות) רציתי לעזור. הלכתי לספרים שלי, התייעצתי בכלי חיזוי שונים ומשונים וקיבלתי Go מהיקום לטקס. ערכתי טקס, נר סגול משעוות דבורים אמיתית כמובן, שמן שליטה וכבילה, תחינה להקטה ולקורניפיכה- ו…? כלום. לא שציפיתי שמשהו יקרה, אבל כל יום טרחו לציין שכלום לא קרה. עד שאתמול *בום* זה עבד. ברגעים אלו בהם הרשומה הזאת נכתבת אני מדבר עם גיסי. מסתבר שהם לא רוצים את הדירה יותר בתנאים הקיימים. ומדוע? המחיר ירד לסכום שציון בלחש, אבל האנשים שהם הבעלים של הדירה כרגע, רוצים לוותר על שיפוץ ועל יצירת מעקה בטיחותי וגם דורשים שהחוזה ייחתם עד מחר. לפיכך נראה כי הדירה עצמה שוב מחוץ להישג יד. גיסי מדבר איתי על הנושא ומציין שלחש שלי “התפקשש” בלשון המעטה.

ציינתי כמובן שלחשים הם לא ישות חכמה שחושבת. לחשים לא חושבים, הם עובדים, הם הכלי ולא המחשבה שמאחוריו. הצורך של הירידה במחיר הושג, אבל ההשלכות לא נצפו מראש.

מאוד קל לבקש הר של זהב, זה נשמע נהדר בפוטנציה אבל במציאות אף אחד לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהוא נמחץ תחת חמישים טונות של מטילי זהב 24 קארט.

אולי זו הסיבה שהקסם שמור רק ליחידי סגולה? אולי זה לא רק היכולת לבקש ולדרוש שחשובה- אלא גם להתמודד עם התוצאות של אותה Wishful thinking?

גיסי הביע באותה שיחה משאלה נוספת לעברי- הוא ביקש בריאות- יש לגיסי בעיות שונות שלא אפרט כאן, והוא אמר שזו משאלתו הגדולה באמת. האמנם? הוא התעקש שזה רצונו האמיתי. אז שאלתי אותו מדוע הוא לא שומר על בריאותו יותר, למשל אוכל מזון בריא או נוקט בפעילות ספורטיבית. הוא ציין שהוא מתעב בצורה מאוד עמוקה ספורט, ומנסה לפצוח בדיאטה.

“אז כנראה שזה לא חשוב כמו הנוחות שלך הא?” ולזה הוא ענה,

“מה זה שווה לחיות עד 120 אם מאה שנים מזה סובלים?” הוא צודק כמובן. הוא רוצה בריאות פלאית וזוהרת מהקסם אבל לא מוכן לעבוד עבור זה בעצמו. חתיכת משאלה הא? ועוד החשובה ביותר- אחת שהוא לא מוכן לזוז ימינה או שמאלה כדי להגשים. בקיצור, השאלה חשובה יותר מהתשובה. הבקשה חשובה יותר מההגשמה. וזו הסיבה שמכשפות לעולם לא יקחו משאלה פשוטה כביכול ופשוט יטילו לחש להשיג אותה. התוצאות. מה שווה מיליון יורו בבנק אם כל המאפיה הסיציליאנית רודפת אחריך? מה שווה אהבת אמת כשהבחור אובססיבי ולא סומך עליך כשאת יוצאת מהדלת?

ירדנו על המשאלות די טוב הא? האמת שיש דבר אחד טוב במשאלות וגם במשאלות שווא. הם מלמדות אותנו היטב על טבע האנשים מסביב. גיסי הוא רופא. סביר להניח שבריאות תהיה משאלתו. אם אנחנו מכירים את משאלת ליבו העמוקה של אדם, משאלה אמיתית- סביר להניח שנכיר גם אותו בתהליך.

יום שני- ה24 לאוקטובר:

ירדתי מהאוטובוס. הגעתי לביתו של ל` (שם מלא שמור במערכת) בשביל שלושה ימים של הנאה וקירבה. היו תיכנונים להכות כמה חנויות ומקומות- פתחו ספריה מאגית חדשה באיזו חנות, היה תיכנון להמשיך בשלווה את הטיול בסטונאייג`- שניקטע באכזריות על ידי סגירה של החנות בפעם הקודמת- אולי לפגוש מספר חברים שלו (ל` משופע בחברים ויש לו חיי חברה מ-א-ו-ד עשירים מסיבה כלשהי) כדי להשוויץ בי קצת וזהו בערך. כשנסעתי באוטובוס הקשר שלנו היה בסימן שאלה. ל` לא ידע כיצד הוא מרגיש. הסוגיה הזו נפתרה כמעט מיד כשהגעתי. אחרי שהסכמנו להיות חברים הוא קפץ עלי וכיסה אותי בנשיקות. ל` מנשק מעולה- זה די סגר את הנושא חושבני.

יום לאחר מכן, התחבורה הציבורית הייתה סגורה. אבל הלכנו למסעדה איטלקית מהממת- אנוכי אכלתי רביולי בטטה ברוטב שמנת וסינטה שהייתה מהממת. בן זוגי אכל סלט אוריינטלי מוקפץ. הכי כיף היה להאכיל אחד את השני. לקינוח בחרתי במקפא שקדים קפוא במרק שוקולד חם. היה מאוד מספק, ל` בחר בפאי תפוחים. כשישבנו לאכול הסברתי לו את האסטרטגיה שלי לבחירת אוכל (מיץ בננה בסיסי לסתור את החומצה שתיווצר מהסינטה למשל) הוא פשוט שמח להיות בחברתי. וגם אני שמחתי להיות בחברתו. זה ממש כיף לבחור את הבגדים שלי לפי הצבע שהוא הכי אוהב וכדומה. ל` באותו הערב השאיר עלי סימן היקי נחמד ואדמומי בצוואר. תהיתי איך להסביר את זה להורי שלא יודעים שאני בכלל בקשר רומנטי, או אבי שבכלל לא מכיר את נטיותי.

למחרת ל` הלך לעבוד. (רואים? בניגוד אלי יש אנשים שאשכרה עושים משהו בחיים האלו חוץ ממאגיה והירהור פנימי. וואו.) אז ביקרתי את ידידתי הטובה אבוני בנס ציונה. הכלבה החדשה שלה וונוס בירכה אותי ואחרי שיחה טלפתית קצרה הסתבר שהיא די מחבבת את חן ולפיכך עושה לה מעשי קונדס. דקות לאחר מכן הלכנו לקניונים. לפני שיצאנו עלתה בראשי תוכנית גאונית: אני אספר להורי שוונוס הכלבה של חן קפצה עלי ועשתה לי כחול. אבל לעזאזל, זה נראה כמו היקי, זה במקום של היקי… אז זה היקי! מסתבר שההורים שלי כ”כ לא רוצים לדעת את האמת שהם בלעו את השקר הזה כמו סוכריית מנטה לפני דייט. בין כה וכה הם ידעו שחן מארחת אותי (היא כן, רק לשעות שבהן ל` עובד. שקר טוב מכיל בתוכו קצת אמת) אז אחרי שהלכתי לקניון לקנות מקל ווניל ללחש שאני עובד עליו לסאווין, (אחד זהה לחמישה שיש לאבוני בבית- אבל הלכנו לשם בין כה וכה רק כדי לארוב לזכר מסויים שאבוני רוצה ללכוד ברשתה המרושעת) ולמרות שהזכר לא היה שם קניתי פוסטר חמוד לחלוטין של עץ החיים ומתנה לאהוב ליבי- חולצה שכתוב עליה “I like you, I kill U last” בצבע האהוב עליו כמובן- כחול. קלישאי אני יודע אבל מה לעשות. לבסוף אחרי הRaid על הקניון השני בראשון נסעתי לתל אביב לפגוש את ל`. הלכנו להלפרס, שם מצאתי ספרים משומשים מעניינים. אחד עם חיזוי עתידות שפשוט היה ממש חמוד, ואחד על מאגיה שנכתב על ידי Gerina Dunwich שפשוט אי אפשר למצוא את הספרים שלה בארץ… אחד על רעלים ונוגדנים ואחרון חביב ספר של מריון צימר בריידלי. בן זוגי החליט שלא לרכוש ספרים בעת זו.

המשכנו משם לחנות “אבן דרך” שם בן זוגי קנה ספרים שיעזרו לו בעבודתו המאגית, אני קניתי קופסא יפיפיה מגולפת מעץ ועותק של “סוד הקריסטלים”. המהדורה שלי הייתה ישנה ונועדה לעבור לבן זוגי עם הקדשה חיננית בהזדמנות הראשונה. משם אכלנו, קצת אוכל רחוב- אנמי במידה מסויימת אבל היינו רעבים להחריד. הודיעו על פיגוע ואבוני יקירתי התקשרה להודיע לי לעלות על האוטובוס האחרון לטבריה בגלל שיהיו שיבושים בתנועה. זה היה לטובה מכיוון שהספקנו לראות את השקיעה המקסימה מעל חוף הים של תל אביב (יותר צבעונית בגלל הזיהום כמובן). נכנסנו לקניון “האופרה” ומשם פשוט הלכנו קצת… בחרתי ללכת לתחנה המרכזית כי הייתי גמור מעייפות- היו בהחלט שיבושים באוטובוס והנסיעה חזרה הייתה מעייפת- החברה שלי הייתה כמובן מספר ענק של ערסים ופאקצות.

ואם זה לא הספיק אז היה לי ריב נוראי עם אימא שלי כשחזרתי- יצאתי עם ידי עליונה- אבל זה לא הסיפור.

היום עשיתי קניות. עוד מעט סאווין מגיע ול`, אבוני וידיד נוסף באים לחגוג את חג המתים… החג שבו הקירות בין העולמות מתמוססים מיד- רק כדי לגלות את האמיתות הנחבאות. היום גם קניתי בגדים חדשים להחליף את הישנים שנתבלו.

היום הזה הביא בהחלט הפתעות… חלק נעימות יותר, וחלק פחות אבל על זה אדבר בפעם אחרת.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-10-02

מכשפה– בעברית השורש לא נחמד במיוחד. אבל באנגלית… מקור המילה Witch הוא במילה Wyk. בעבר החסידים של הוויקה האמינו באמת ובתמים שהשורש הגיע דווקה מהמילה whittan שפירושה לדעת. זה אינו נכון. פירוש המילה Wyk הוא נצר. כמו סל נצרים, המכשפה מכופפת את העולם לרצונה. מה הפלא שכולם רוצים להיות מכשפות?

באמת מה הפלא. כמובן שמאגיה זה כמו כשרון ציור, זה משהו שנולדים איתו או לא. בטח ששיעורי ציור יעזרו גם לאלו שאין להם כישרון להתקדם הלאה, אבל ציירים יכולים להיות רק מעט. יש אנשים שהחיים הופכים אותם למכשפות ברבות הימים אבל זה בסך הכל כישרון שעולה מעל פני השטח, שינוי במהות אבל לא בפונטנצייל. וכמובן שהחברה המודרנית מנצלת את זה שכולם רוצים להיות מכשפות. קורסים, ערכות וספרות על ידי דתות נאו-פאגניות כמו הוויקה וכל הסוגים נפוצים היום. החברה האמריקאית טבעה שכל האנשים שווים וגם לי מגיע מה שלך מגיע. זה מאוד פשוט- להיות מכשפה צריך גורמים מסויימים, בגרות נפשית, אהבה לטבע וכשרון מאגי. אם חסר אחד מאגיה בצורה בטוחה לא תיתכן. בגרות נפשית נרכשת עם הזמן, ואהבה לטבע זה משהו שיכול לנחות על האורבני המערבי ביותר, אבל מה לעשות, כישרון מאגי זה משהו שאו שיש או אין. אלו שרוצים להיות מכשפות חושבים לרוב שמאגיה זו קופסא שאתה פותח כשאתה צריך, וכשלא צריך אתה פשוט סוגר אותה וזהו- טעות מוחלטת. המאגיה זה לא פיתרון הקסם האולטימטיבי והיא יוצרת בעיות יותר מאשר היא פותרת. אתם חושבים שזה קל להסתובב ברחוב כשכל מחשבה אורגנית של האנשים סביבכם מפעמת בראשיכם? קל לדעת מה הולך לקרות ולאבד את היכולת שלכם להיות מופתעים? אז יקיריי, אתם טועים. אני רואה את זה אצל מכשפות מתחילות שיש להן את הכישרון. הן מקללות אותו ושונאות אותו בהתחלה לפחות. ומה עם המישור החברתי? פתאום בינכם ובין הקרובים לכם יש מרחק עולמות. הם בחיים לא יבינו את החוויה של הכוח, לא יבינו למה אתם מנסים למנוע משהו נקודתי בעתיד שרק אתם מסוגלים לראות, ולא יבינו אתכם בגלל חכמת הניסתר שניסיתם להשיג. כל הבנות בגיל ההתבגרות יושבות מול המסך כרגע וצועקות לעצמן “בין כה וכה אף אחד לא מבין אותי!!” מבלי לדעת שבעצם כן, מבינים אותן אבל הרגישות של גיל ההתבגרות יוצרת את המרחב בין אדם לאדם וקושי, וזה באמת זמני.

מאגיה לא תעשה אתכם מיוחדים יותר. זה לא דברים מגניבים כמו ב”מכושפות” או “סברינה”- אלו מנסים להציג חיים נורמליים על פני השטח וחיים קסומים לפני או אחרי העבודה- ואולי בהם האשם שהם טבעו בקלילות רבה כל-כך את התיאוריה שמאגיה זה משהו שקוראים לו והוא מגיע בהזמנה כמו שופינג באינטרנט. אז יש לי הפתעה בשבילכם- מאגיה זה משהו שקורה לכולכם כל הזמן. מופתעים? אתם לא צריכים. אתם לא יודעים מה זה מאגיה כי זה רחוק מהניצוצות של הוליווד שאתם קושרים להם. חשבתם על שיר, שכחתם שחשבתם עליו והוא ובדיוק השמיעו אותו ברדיו? זו מאגיה. האם אתם מכשפות? ברור שלא. אתם רואים דברים, דברים ניסתרים, הייתם בטוחים שראיתם ברחוב פנתר בדיוק בזווית העין, הסתכלתם והוא לא שם. מה זה? זו ראייה אסטרלית. אצל מכשפות היא מפותחת הרבה יותר מאשר אצל אנשים רגילים. מה שראיתם לא יכול לגעת בכם כי הוא מרחק מציאות שלמה מכם- יש מושג כזה שנקרא “זבל אסטראלי”- אלו תצורות מחשבה שקיבלו קצת אנרגיה אבל הם ריקות. ילד חשב על נמר והתאווה לו, אז תצורת המחשבה שלו מרחפת עדיין בחלל… אז לא, אתם לא משתגעים, אבל זה שראיתם משהו לא אומר שאתם מכשפות. וגם אם אתם כן, גם אם יש לכם את היכולת עצמה, צריך ללמוד, צריך לעבוד- ובאמת יש הר של תרגילים אנרגטים רק עבור ההתחלה (והתלמידים שלי יעידו) יש ספרים שצריך לקרוא, משמעת שצריך להחיל על עצמך- הכל כדי שאנחנו נעבוד עם הכוח והכוח לא יעבוד איתנו. המכשפה לא שייכת לאדמה למטה, המכשפה לא מרחפת באוויר בחופשיות, היא חלק משני העולמות ולפיכך לא שייכת לאף אחד מהם- זה ייתרון עצום ומכשול אימתני.

טעות נוספת היא שאנשים חושבים שהעולם המאגי בטוח. זו טעות נוראה. עזבו שיש אנשים בתחום שאי אפשר לבטוח בהם, ישנן ישויות שניזונות מהאנרגיה שהגוף שלנו מחולל- ערפדים, שדים וכדומה, יש גם בעולם האחר אשליות כה אמינות שאפשר להשאב אליהן ולא לצאת מהן. יש לי ידידה עם כוח מאגי כה עצום שגאיה בעצמה באה אליה בחלומות לא פעם רק כדי לשכנע אותה להיות כוהנת שלה, רציתי זמן רב ללמד אותה מאגיה אבל היא לא רצתה קשר אל הנושא כלל. אני מבין אותה. זו המון אחריות- וזה כוח שקל מידי לשחרר אל העולם בהתקף זעם. כן, מכשפה שמקבלת התקף זעם עלולה בלי יודעין לעצב את הזעם הזה לקללה. זו הסיבה לצורך האיום בידיעת העצמי ובמשמעת עצמית.

לפני הזמנים הבוערים- ובתרבויות בהן ציד המכשפות לא היה נפוץ הרבה אנשים ללא כשרון מאגי היו במגע עם העולם המאגי- היחסים היו יחסי כבוד מרוחקים. וגם אז זה היה מסוכן ופראי לא פחות מאשר היום. יש סיפור יהודי דווקא שממחיש נגיעה כזו בעולם האחר.

פעם, בנו של הרב שיחק עם ידידו מחבואים בחצר. הבן ראה אצבע מבצבצת מתוך הגזע וחשב שזה חברו המתחבא. הבן חמד לצאן ושם את טבעתו על האצבע ואמר שלוש פעמים את נידרי הנישואין. לאחר שעשה זאת אישה עם שיער שחור ופרוע יצאה מן הגזע- הרי היא לילית, מלכת השדים מהמיתולוגיה היהודית. (ילדיה מכונים לילין וניזונים מהפרשות זרע ליליות של גברים.) בן הרב התעלף מיד וכשהתעורר, האישה לא הייתה שם והטבעת נעלמה. הוא זכר את אשר היה, וכך עברו שנים מספר. כאשר הגיע לפרקו השיאו אותו עם מישהי עמידה מהשטייטל (בן הרב היה מציאס אז…) וכאשר היא באה לביתו ענף מהעץ שבתוכו לילית התחבאה הכה אותה בפניה והיא מתה. הוא נישא שנית ושלישית וקרה אותו הדבר, אבל סיפוריו על העץ לא התקבלו. לבסוף נערה ממעמד נמוך החליטה להנשא לו. כשהעץ ניסה להכות בה היא התכופפה וכאשר הגיעה לביתה החדש דרשה מבעלה שיספר לה כל מה שהוא יודע על השד שבעץ. היא הבינה שהאישה בעץ היא לילית, והיא יצאה החוצה כשבידה צלוחית ריבה והתקרבה לעץ. היא הציעה למלכת השדים עיסקה. כל יום היא תוציא לה צלוחית ריבה ופעם בשבוע היא תשלח את בעלה למלא את “חובותיו כבעל” אצלה רק אם היא לא תפגע בה, בבעלה וילדיהם. כעבור רגע הריבה נעלמה מהצלחת ובמקומה הופיעה מטבע זהב אחת. העיסקה בוצעה. ואכן במשך שבע שנים כל יום היא קיבלה ריבה שהחליפה במטבע זהב, ופעם בשבוע בין אם בעלה רצה בזה או לא, הוא הלך לשכב עם לילית. כעבור שבע שנים במקום מטבע בצלחת הופיעה טבעת. הבעל היה משוחרר מתפקידו והמשפחה חיה בשלום.

כמה היו צריכים למות בשביל השלום ותגלית הזאת תמהני? העולם הניסתר והעיסוק בו יש לו פרסים אמיתיים לאלו שמחפשים, ועונשים לאלו שדוחפים את הידיים שלהם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. בזמנו עטר (מנהלת בפורום מג`יק) ציינה במאמר שאנשים רוצים למלא את החיים החילוניים שלהם במטרה אמיתית- התשוקה למטרה ותוכן בחיים שאין בהם אמונה דתית היא מובנת. “אבל במקום ארוחה מזינה הם בוחרים בג`אנק פוד.” היא מתכוונת לזה שהם בעצם מחפשים פתרון קל לדבר שאין בו שום דבר קל. במקום ללמוד את הפילוסופיה המשעממת של המאגיה ולעבוד עם מדיטציה שזה כלי חיוני בצורה נוחה הם בוחרים לרוץ לסיאנסים, תיקשורים וטיפולים על ידי מטפלת מרחפת בביו- אנרגיה. הקרבה לעולם והרצון מובן, אבל כשהכלים לא כשרים יש אסונות, ואני יודע. טיהרתי לא בית אחד מרוחות שהעלו בסיאנס לא זהיר, ריפאתי פצעים שנוצרו בנפש בגלל לחשים לא נכונים, “הסרתי” קללות וכתבתי לחשים והגנות כנגד, ואפילו מפגעים מאגיים טבעיים כמו ערפדים אנרגטיים גירשתי. אז? מה המחיר שזה גובה ממני? ריחוק תמידי? לא להיות שייך לעולם הזה כמו שאני לא בדיוק שייך לעולם האחר?

כן, כולם רוצים להיות מכשפות. מעטים יכולים… וחלק יכולים עם הזמן שעובר להתקרב לגרעין, למהות של עצמם. זכרים או נקבות, צעירים או זקנים כולם רוצים את הקירבה לעולם הזה… כולם רוצה שליטה בחייהם. מה לעשות שזה לא תמיד אפשרי? כי באמת, גם אם זה מגיע לכם הכי בעולם, ייתכן שפשוט- אין. אנשים חושבים שהפעולות והכלים הפיזיים מגדירים את המאגיה (BS מוחלט אגב) ורצים לקנות. כי אם נקנה משהו, או נשלם על משהו, יהיה. אבל מאגיה זה דבר ששום מחיר בעולם לא יכול לקנות. זו אמנות, והכישרון הוא מתנת האלים. לפעמים יש את הכשרון ואין את הבגרות להתעסק עם העולם המאגי, ואז זה תמיד טוב שיש חברים שמצביעים על זה.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-09-25

הרשומה המאה שלי. אני לא יודע אם זה הרבה מאוד או מעט מאוד- יחסית לאלו שקוראים בהן. לעיתים אני מקבל מסר, או מסרים מאנשים שקוראים בבלוג שלי. כולם יפים וחיוביים- בלי מילה אחת רעה. אלו שבעדינות דוחים את הקריאה בבלוג שלי זה בגלל שאני מדבר על משהו שהוא לא הנישה שלהם, בכל זאת שיר שלי או סיפור שיצרתי מנבכי מוחי האיר את יומם לפחות פעם אחת.

אני עומד על המרפסת שלי- היא פונה לכינרת דרך מטע של עצי מנגו והדרים. אני שולח את ידי לדיסק התכול והמנצנץ מול עיני. הנפש שלי יוצאת יחד איתי ידי השלוחה קודם לכן החוצה, אני עומד לאבד שליטה על גופי שנכנס לתרדמה בגלל שנפשי יוצאת, אבל משאיר רק שביב ממנה בפנים. אבל רק לרגע עפתי דרך שמים צלולים מעל המטעים, מעל הכינרת, מעל האנשים כשרוח הסתיו הקרירה מלטפת את גופי.

אולי זה החופש האמיתי, לא להיות כבול לפיסיקה של הגוף והעולם הזה. לרחף בעולם של חלום שהוא מציאות רק אם אבחר בכך. ולחזור לאדמה ולחיים האלו מתי שאבחר. אם אבחר. וכמובן שיש לזה את המחיר שלו. לא להיות שייך לפה או לשם אלא להיות שניהם- ואף אחד מהם.

אני מסתכל אל המראה הרבועה של העולם האחר- מסך המחשב ורואה משהו שמזעזע אותי עד עמקי נשמתי. תמונה של בקבוק ארלמייר כחול עם פרסומת ל”איש המאגיה.” וכמובן ההבטחה לפורמולות קלות להחזרת אהבה ולאושר. שמעתי בפורום ובמקומות אחרים את השם המפרסם. כמובן אדם יהודי שרוצה למסחר את המאגיה- וזה כל-כך לא נכון בכה הרבה מובנים. באיזה זכות האדם הזה לוקח את התואר “איש המאגיה?” מי חנך אותו? סביר להניח שהוא ישליך כל מיני דברים כמו למשל קשר משפחתי (שיכול להיות רק קלוש בהקשר המאגי עצמו) או דברים אחרים על “זכותו” על המאגיה. ואז כמובן יש תמונה של בקבוק חרוטי ומדעי שימש אותי אפילו במעבדה בכימיה בזמן בית הספר התיכון (נוסטלגיה)- שילוב של מאגיה ומדע הוא בעייתי בהמון מובנים. פיליפ קופר בספרו Basic Magick מתאר את מקדשי העתיד כמקומות שבהם המאגיה היא מדע. אני לא יכול לראות את שני הנושאים הללו משתלבים. אולי זו הראייה הצרה שלי אבל ברגע שמוציאים מהמאגיה את המיסתורין והקסם החבוי שבה לכלים מדעיים הורסים אותה. המאגיה נועדה להצית את הדמיון. המדע שהוא הדת החדשה של המילניום אומר “בואו ניקח את אלוהים ונפרק אותו על מגש.” זה ממש לא הולך ביחד. אבל זה רק ניסיון שלי. אבל אולי מה שהכי מכעיס אותי זה העובדה שהוא מציע את מאווי האנשים וחושב שזה מה שיעשה אותם מאושרים- לתת להם מה שהם רוצים. הוא בוודאי יזמין אדם שרוצה להחזיר אהובה לביתו, יקח אלפי שקלים ויטיל לחש שבלוני עם אלמנטיים “קבליים” כביכול. אותו לחש לכל אדם שיבקש את אותה מטרה, למרות שמכשפה אמיתית תראה מעבר למטרה עצמה. מכשפה אמיתית לא תיתן לאדם מה שהוא רוצה אלא מה שהוא צריך. אישה מבקשת שאהובה יחזור אליה? היא תקבל אהבה עצמית שהיא לא תוכל לקבל משום קשר רומנטי. גבר מבקש הצלחה כלכלית? הוא יקבל את הביטחון להסתפק במועט ויהיה מאושר עם מה שיש לו ויפנה את המאמצים לאהבה ותחומים אחרים שהוא מזניח בחיפוש אחרי הכסף. עזבו לרגע את הצד המוסרי (שאולי הכי רלוונטי לאחרים אבל לא כאן) אבל לכפות על אדם לחזור לאהובתו בלי רצונו האמיתי? רק בגלל ש”איש המאגיה” קיבל על זה כסף והאישה רוצה אותו? איפה הרצון החופשי פה? איפה האהבה האמיתית פה? כל מה שאני רואה זה שהעולם מלא באינטרס, ואני לא רוצה לראות את הסיוטים הכי גדולים שלי לגבי המאגיה מתגשמים מול עיני. מלבד זאת כמו שהאנשים שונים מכשפה בונה את הלחש בצורה שונה. מקור כוח שונה אולי, או לחזק אלמנט באהבה עצמה או לשנות אותו לחלוטין. הרי אהבה היא שונה כמו האנשים בה היא שוכנת, ולא ייתכן שאותו לחש בדיוק יעזור באותה בצורה לאנשים שונים. מעולם לא הטלתי את אותו הלחש פעמיים. תמיד היה משהו שונה. אני יודע למה אני משתמש באיזה חומר- שוקל את הידע בראשי ומחליט מה יעיל יותר או פחות ללחש מסויים. גם אם אני מחליט לתת לאנשים את מאווייהם האמיתיים, אני בקשר טיפולי רצוף. אני לא משליך לחש לכיוונם אוסף מהם כסף והולך לעיסוקי. אני דורש לדבר איתם. לדון איתם, לעזור להם. אולי צריך לחזק משהו בלחש? או להחליש משהו?

מאגיה זו לא מדע, מאגיה זו אמנות ודרך חיים. “מסחרה” זה לא משהו שעוסקים אמיתיים צריכים כי המאגיה עצמה ממלאה את חייהם באור ונותנת להם את כל הצרכים שלהם.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-27

מאגיה for dummies.

קמת, ציחצחת שיניים, שתית קפה של בוקר- הלכת לבית הספר/עבודה וגילית שמשהו חסר. משהו בוער בעצמות שלך שנים, משהו שתקוע כמו שביב עץ במוח שלך. ויום אחד רפרפת ברשת, וראית שרשור נבחר בתפוז. פורום מאגיה וכישוף. פתאום את מרגישה את המחבת הכבד של ההארה נוחת על ראשך. “מאגיה וכישוף?! כאילו… זה לא שאני מאמינה בדברים כאלה… אבל סבתא שלי תמיד דיברה על שחור, ופעם כשאימא שלי חשדה שאבא שלי בוגד היא הלכה להיא, מה שמה מעכו.” ופתאום חשת צמא. צמא שכל תשובה שיענו לך על הנושא רק תפציץ במוח שלך עוד אלף שאלות. אולי את מבוגרת ואת יודעת שאם את רוצה ללמוד את זה את צריכה להשקיע זמן, סבלנות ולברור ספרים וחומרי לימוד. את יודעת שיש הרבה זבל בשוק. ואז ההודעה תהיה “יש ספרים טובים על הנושא?!” שזו שאלה שכמובן ענו עליה חמישים אלף פעם. ושוב מפנים אותך למאמרים ואת במקום מסויים מאוכזבת כי ציפית ליחס יותר אישי. אולי את בת עשרה ואז כמובן את תשאלי הרבה שאלות למשל אם אפשר לתת לך כישוף לגרום לצבע העיניים שלך להפוך לכחול במקום החום המשעמם שהגנים (ואבא) נתנו לך- או אם אפשר להחזיר את האקס המיתולוגי שכל סיפור על היחסים שלך איתו הופך להיות יותר מיתי עם כל סיפור… ועדיין, הפנייה למאמרים והערה צינית על כישופי אהבה שגורמת לך להרגיש כאילו זו או זה שכתב אותה הוא: אבא/סבתא/אימא/בוסית/רופא/ או איזה דום בדנג`ן- מחקי את המיותר.

סביר להניח שהיחס פשוט יגרום לך לשנוא את האנשים שעוסקים בנושא ברצינות ולעבור הלאה. ייתכן שתחפשי עזרה מאגית מקצועית על ידי אותה זקנה בעכו, שמבטיחה שכל הקמטים שנוצרו בפנייך בגלל הצער של החיים יעלמו- במחיר הנכון.

וייתכן שפשוט נשארת בפורום, גומעת כל טיפה של מידע או מושג מעורפל שהדיונים מופנים אליהם מידי פעם- כי המאגיה מעניינת אותך ולא פתרונות לדברים שבין כה וכה פותרים את עצמים ככל שהחיים משתנים סביבך. ייתכן שידעת שאת תמיד מיוחדת. ייתכן שהחברה מסביב גרמה לך להבין את זה. ייתכן שבעצם את נזכרת בקולות ששמעת בילדות שלך, בחלומות שדחקת הצידה על סף ההכרה… וייתכן שאת רואה כבר עכשיו את המאגיה בחיים שלך בדרך של צירופי מקרים בלתי מוסברים. אם התיאור של הפיסקה האחרונה נכון- אז מה שכתבתי פה בשבילך. אם לא, אז אין פתרונות קלים, גם לא במאגיה. אנא, אני מאחל בהצלחה במציאת ריפוי אמיתי לכל תחלואי הגוף והנפש, כי המאגיה היא דרך רוחנית, ובהחלט לא מתכון לעוגה. (מתכונים לעוגות אני מפנה לפורום מתכונים פה בתפוז, או ליעל שפשוט אוהבת לאפות).

הרבה פילוסופים ויצורים שמשעמם להם בחיים ניסו להגדיר מה זה מאגיה. אני כתבתי מאמר על זה, ואת מוזמנת לחפש אותו במאמרי פורום מאגיה או בבלוג שלי. (רואים תבנית? ) אבל זה לא משנה בעצם מה זה מאגיה, או מה ההגדרה הפורמלית שלה. מאגיה זה כלי שיכול לתת לך הרבה, אם רק תבחרי בזה. אבל בתמורה את תצטרכי להשקיע שעות על גבי שעות במדיטציה, תרגילים ושלא לדבר על הימים השלמים בהם את תשבי מהורהרת ותשאלי את עצמך אני באמת צריכה טלקניזיס? מצד אחד… זה מגניב… מצד שני… מה זה כבר ייתן לי? או שאלות יותר קריטיות כמו גלימה סגולה או שחורה? מה יותר סקסי עלי? הרי… אהבת חיי יכולה להיות בטקס הבא! לזו אני יכול לענות בקלות אגב. שחורה- גם כי זה צבע נייטרלי וגם כי היא מרזה ותתן לך אווירה של מיסתורין. את רואה? גם אני עברתי שאלות קריטיות כאלו. ואת כבר יודעת- פייג` ממכושפות את לא תהיי, וספר הצללים שלך יהיה לכל היותר קלסר מקושט עם מדבקות זוהרות ומצוייר עם לורדים. אם את אישה בוגרת, אז יומן עור אלגנטי. מקסימום. ואם את שרי אריסון את יכולה להזמין עיצוב מיוחד ומקושקש שלא תוכלי לראות אחרי יומיים מאיזה אתר פופולארי אבל יקרן לחלוטין באנגליה. ואם את רוצה להסתיר מההורים שלך את העיסוק המאגי, אז יומן וורוד וזעיר של Hello Kitty יסדר את העניין. ועכשיו את תחפשי מישהו שילמד אותך את זה לא? הרי זה לא שיש תוכניות כישוף שאפשר ללמוד מהם לכשף כמו תוכניות בישול שאפשר לפקשש איזה פוקצ`ה שרופה למחצה במקום הערמה המסודרת של צחי בוקששתר. אז מה שמפריד בינך לערמת ספרים זה מורה. אם את ילדה, זה רחוק ממך. למה? כי זה לא חוקי שאיזה מורה שכרגע אין לך שום יכולת שיפוט בוגרת בנוגע אליו יקריב אותך לאיזה אלה אפלה או לכת השטן, או שפשוט ילמד אותך את המאגיה. אי אפשר לדעת, והעולם של היום רחוק מנחמד. ואם את בוגרת, את תדעי שאין שום סיכוי שהמורה יכניס את ערמת הספרים הענקית שמול עינייך (והיא רק הבסיס חמודה, חכי שתצטרכי להתמקצע בנושאים מסויימים במאגיה!) ל12 שיעורים מסודרים. אם את בוגרת את מתחילה לקבל דז`ה וו מטורף מהבגרויות והפסיכומטרי (בעיקר הפסיכומטרי שפתרו איזה תרגיל קל על הלוח ונתנו לך חמישים הבייתה ברמת קושי עולה). אז את יכולה להחליט ללמוד אצלו ואז להכות בספרים או לעשות את זה במקביל, אבל גם, *הפתעה*- קשה למצוא מורה. בלי קשר למורה טוב או רע. חשבת שזה גרוע? בסופו של דבר אחרי הלבטים הללו את מוצאת את עצמך לבד- בחדר שלך עם ערמה של ספרי מאגיה, מחברת לתיעוד חלומות, קלפי טארוט עם ציורים מאיימים ספר צללים ריק והר של חומר להשלים כולל מדיטציה הודית מוזרה שאת לא מבינה, וערמה של צמחי מרפא שלא ייבשת כמו שצריך ועכשיו הם נרקבו והפיצו ריח של זבל בכל החדר.

פתאום המאגיה לא כלכך מושכת הא? איפה הנצנצים- איפה הטלקניזס?! וזה ה-שלב שבו כולם נכנעים, אורזים את הספרים וחוזרים לפרוייקטים של החיים שלהם. המאגיה כנראה נועדה למישהו שיש לו זמן סבלנות ותחת לשבת על הספרים וללמוד אותם. בטח, יש לך ידידות שאשכרה הקדישו זמן ועכשיו הם מרפאות במגע יד והחיים שלהם מלאים באור ובשמחה בגלל המאגיה, אבל את? יש לך הר של דברים לעשות גם בלי זה. ואז אני חושבת על מה שמשך אותך במאגיה בהתחלה ומהרהרת במשפט הקלאסי: הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד אחד… ואז את עושה מדיטציה כל יום. חמש דקות, זה הכל. לאט לאט את נזכרת בחלומות שלך ומידי פעם רושמת כמה משפטים במחברת תיעוד החלומות שלך. פתאום את שמה לב לקו הדק שיש מעל כל דבר חי, לפעמים טיפה של צבע. הכל מתחדד פתאום… פתאום את מבקשת משהו, והמשהו הזה מתגשם מיד מולך! צירוף מקרים.. זה חייב להיות צירוף מקרים… אני רוצה להאמין אבל… ואז עוד אחד, ועוד אחד ולפני שאת יודעת החיים שלך מוצפים בצירופי מקרים. חלק מופלאים ושמחים, וחלק לא כלכך. את לומדת דרך ריטואלים לשלוט בהם. לאט לאט את אוגרת עוד תובנות רוחניות. תובנות שלמדת ממזמן שאי אפשר להכניס בספרים. ספר הצללים שלך מתמלא בפיסות מידע חשובות: אבן רובי מעלה לחץ דם וחום- יש להסיר מאנשים שיש להם תסמינים כאלו או מרווה זה צמח מטהר ושריפה שלה יכולה להביא לטיהור אנרגטי של מקום או סביבה… ידע שעכשיו באנלי עבורך הוא אקזוטי ונדיר עבור אחרים. פתאום כולם שואלים אם רזית, אם שינית תיספורת, ולא עשית כלום בעצם. את אותו אדם.. כן? כן?? את עוברת משברי אמונה, את עוברת כישופים שעבדו בצורה עקומה, חוטפת סטירות לחי מהמשאלות שלך- אבל אחרי שאת עוברת את כל התקופות הקשות את סופרת על אצבעותיך מה באמת רכשת פה- משמעת עצמית, ביטחון עצמי- הבנה של היקום ודרך הפעולה שלו… המון דברים. יופי פנימי ואפילו חיצוני! וואו….

ואז לרגע, הדמות שהיית את לפני אותו שרשור גורלי לתפוז מופיעה לרגע להזכיר לך מה שהיית… ונעלמת. לנצח. פעם היית סתם אחת מהקהל, ועכשיו את עומדת מול העולם עם כוח.

את מכשפה.

ארדן.