Category Archives: תפוז

המכשפה השניה שפגשתי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-06

הזמן נע כה מהר וכה לאט מאז- הייתי בן שש-עשרה. בפורטל הנוער “פיצוץ” הייתה פינת כישוף ובה קראש המכשף, והצופה והנווד כתבו מאמרים נוראיים המכילים כשפים גנובים מהאינטרנט: כמו כישוף עבור איך למצוא חברים, שהכיל צדפות וקינמון, וכשפי חלומות הזויים על חתולים קטנים, משחקים שנופלים בצורה חמודה במיוחד- שהנווד שלח לחברה שלו מרחוק.  אחרי הרבה מאוד שטויות (ואני כבר ידעתי שזה שטויות כי השגתי כסף מאבי לקנות ספרים באמזון שרק נפתח דאז וקראתי אותם) בחורה בשם סיוון כתבה שם מאמר על ויקה.  כמובן שאז לא היה לי מושג מה זה ויקה, זו הייתה תקופה שבה אנשים רבים בחרו להשתמש במילה הזו באופן חופשי למדי. אז, ויקה הייתה קבוצה של מכשפות לבנות שאינן פוגעות בשום אדם, שקוראות ליסודות ולאלים. זה הכל. את המאמר שלה לא הדפסתי, והוא אינו בין הלחשים שאספתי מפיצוץ- וכיום הפורטל לא על גבי הרשת והמאמר נעלם. ממה שאני זוכר הוא גם לא היה כזה מוצלח. דיברתי עם סיוון ב- ICQ, ובפלאפון טוקמן של אז, וקבענו להיפגש בתל אביב.

אימי התנגדה שאסע לתל אביב, זו הייתה תקופת אוטובוס הדמים- אבל איכשהו הצלחתי לשכנע אותה לבטל האיסור ונסעתי להרפתקה. למען האמת הייתי לעיתים מאוד רחוקות בעיר הזו, ואף פעם ללא ליווי.  זו הייתה באמת תקופת גסיסתן ומותן של חנויות המיסטיקה. אבל חנות “העידן החדש” בכיכר הבימה סיפקה דגי ג’ייד תלויים על תליון עץ שקידשתי עבור הגנה מסיוטים לילדים של אחותי, ואת “מאגיה הרמטית” של סטפן אדארד פלאוארס שמעולם לא קראתי.(לא אז, ולא מאז) לאחר מסע הקניות הקטן, הגעתי בפעם השנייה בחיי לדיזינגוף סנטר עצמו. המבוך הזה היה בלתי נסבל, לקח לי שעה וחצי למצוא אותה. בדרך קניתי לה תליון טריקטווה (אז מכושפות היה רק בעונה השנייה שלו בארץ), לא שידעתי מה הסמל הזה אומר. נפגשנו באיזה חצי קומה פנויה, והיא העתיקה מתוך ספר שהבאתי לחש למחברת הספירלה שלה. הלחש הגיע מספר של וואלרי וורת’, לחש שהופך מוות לחיים- מה שזה לא באמת אומר, וולארי הייתה משוררת יותר ממה שהיא הייתה מכשפה אמיתית. נהניתי כל כך להסתכל על כריכות הספרים שלה, אבל למעשה, גם היום צריך לסנן את המידע מהמוץ והתבן. סיוון וחברתה שני, ועוד אחת ששמה לא נמסר לי הקימו קאוון בתל אביב (או רמת גן, אני כבר לא זוכר).

יותר מכל דבר, אני חושב שנהניתי סוף כל סוף מהשיחה. בטבריה החשוכה של אז, אף אחד לא באמת קיבל את הנער הזה שמצא תחום עניין מוזר ומורבידי כל כך. גם בתיכון הקיבוצניקי שלי ההפרטה הייתה על הפרק ולא זה. לאנשים לא היה זמן או עניין בנושא. לא היו ספרים בארץ ובטח שלא חנות כישוף. מה שהיה באינטרנט היה אקזוטי, מוזר ומושך. התאוויתי מעומק ליבי להיכנס לעולם הזה, לקרוא את כל הספרים שנכתבו בו, (כן, באמזון היו אז “רק” 752 ספרים בנושא כישוף, ומבחינתי זה כל מה שנכתב על כישוף אי פעם- עברתי ספר ספר עד שמצאתי את אלו שטובים והתאימו לתקציב שלי), ולהפוך להיות חלק אורגני ממנו. להרגיש שייך. הסביבה שלי לגמרי לא הבינה, אבל הייתי רעב להבנה. המבוגרים סלדו מהנער שדיבר בלי סוף, אולי כי הייתי אינטילגנטי מחלקם, ואולי כי לא הייתי איש שיחה ראוי או מנומס- לא קיבלתי הכשרה שכזו. גם לא היה פייסבוק, והצ’טים דרשו ידע טכני מורכב משהיה לי- לא שהחיבור לאינטרנט היה משהו ויכול להחזיק אותם כראוי.

אני תמה מה קרה לסיון. האם היא עדיין וויקאנית? האם היא עזבה את הקראפט והפכה להיות עוד עורכת דין/ רופאה/ אשת קריירה או סתם אשת איש שעכשיו בהריון עם הילד השלישי? אין לי מושג אבל הייתי מאושר לדעת. אולי היקום יטה עימי חסד, עכשיו כשסיפרתי את הסיפור הזה ויפגיש אותי איתה.

 

ארדן

של הגן.

שני קמיעות הגנה- לשטח טבעי ונגד גנבות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-08-22

אירועים אחרונים הראו לי כמה חשוב לפרסם מתכונים אלה. את הקמיע הראשון “המצאתי”, אם ניתן להמציא משהו במאגיה עכשיוית, להגנה של אזור מסויים שבו התיידדתי במיוחד עם עקרבי שחרן יהודה. אחד מהם נהג לפגוש אותי ולדבר איתי בכל ביקור- ולתת לי אנרגיה נפלאה. גופם הזוהר כמו אבן אוניקס העניק לי השראה רבה. מאוחר יותר, ראיתי שיותר מידי מהם נהרגים. אחרי שאספתי גופות וחנטתי אותם במלח כמחווה לאלה סרקת– זו המהדקת את הגרון, שהיא בעצם אלת העקרבים והאלכימיה המצרית, החלטתי להכין הגנות מיוחדות לאזור הזה. זה מעניין שהלחש היחיד לשימור אזור טבעי שמצאתי כמתכון, מלבד התיאור הכללי והלא מספק בספר של הזוג פרר (הם תיארו איך הם יצרו עם הקאוון שלהם ישות שתגן על כלבי ים באזור מסויים בשם מארה, בספר “כשפים וכיצד הם עובדים“), נמצא בספר של מאגיה מסורתית מאת רובין ארטיסון, הקול החזק ביותר בימינו בנושא של מאגיה קוממית היוצאת נגד מאגיה וויקאנית. אבל מכיוון שלא לכולנו יש את הזמן והיכולת לגלף ארנבות מבוץ ולשלוח אותן לדרכן, המצאתי שקיק קמיעות שימושי. רצוי להכין ארבעה כאלה ולקבור בארבעת קצוות האזור שאותו תרצו לעטוף בהגנה:

קמיע להגנה על אזור טבעי מפני הרס אנושי:

ארבעה ריבועים של אריג טבעי,

ארבע חתיכות אוניקס שחור,

ארבע חתיכות טורקיז,

ארבע חתיכות שורש או עלים של דודא רפואי,

וארבע חתיכות של אלמוג אדום.

יש לתת מנחת קטורת לאלים השומרים שלכם- בזמן שהעשן מסתלסל, לסמן את האריג בסמלי הגנה ודמותם של האלים או האלות שלכם. אפשר לטבול את האריג הטבעי בשיקויי הגנה או למרוח בשמן הגנה מוכן מראש. האוניקס נועד להבריח אנשים מזיקים מהאזור, הטורכיז, מסמל את הקשר לאלוהי ונועד להגן מפני תוכניות מזיקות ולהאיץ ריפוי, הדודא מסמל את החיבור של האדם לטבע ובעצם מכיל גם הגנה חזקה, והקורל מגן מפני טעויות וטיפשות של אנשים וחיות. הניחו חתיכה אחת של כל אחד מהרכיבים על פיסת הבד. ואז, לתפור אותן כחבילות קטנות ורבועות. לטעון באמצעות שרביט את פיגיון טקסי. לאחר מכן, בלילה מתאים לכך, לכו וקברו את ארבע החבילות באזור שזקוק להגנה.

 

קמיע הגנה נגד גניבה:

גניבה היא מושג מופשט- איך באמת מגדירים שדבר נלקח מאיתנו ללא רשות? האם המיסים נעשים כבדים? האם זה גניבה? האם דו”ח שקיבלנו שלא בצדק? או האם צריך גנב ספציפי שיגנוב לנו את האופניים או חפצים אישיים אחרים? גניבה היא המקצוע העתיק ביותר בעולם מלבד זנות והעיסוק בכשפים. זה נואל לא לנסות להגן על עצמנו מפניה. בכל מקרה הפתרון הוא פשוט: גם כאן יש מספר רכיבים היוצרים קמיע הגנה יעיל במיוחד:

חתיכת ג’ט קטנה

גוש אלום קטן,

מעט אבקת כרכום

וזרע אחד של הרדוף הנחלים (זהירות! רעיל!)

מעט שעוות דבורים אמיתית

 

הג’ט, כמו האוניקס מכילה אנרגיה סטורנית מגינה ודוחה, אבל בניגוד לאוניקס הזכוכיתית, הג’ט יותר אורגנית בהגנתה ויותר מתאימה לשימוש אנושי נוח. התשלובת של אלום וכרכום שימש במצרים העתיקה כקטורת שמאפשרת למכשף לגלות מי הגנב של חפץ מסויים, כאן היא מעניקה אנרגית הפללה ותחושה לגנב שהוא ייתפס מיד אם הוא יעז לגנוב את רכושנו. אבל, אם בכל זאת הוא יניח את ידו, אז זרע ההרדוף, המשמש כחומר מעוור ומשתק יפעל את פעולתו ויגרום לפעולת הגניבה להיות לא יעילה ולהיכשל. את הקמיע הזה אני מציע להכין דווקא מחומר נוקשה כמו חימר פולימרי (פימו), או דאס. להכין ממנו חרוז, או כדור שיכול להיקשר או להיות מוסתר על החפץ שעליו נרצה להגן.

נתחיל מזרע ההרדוף. לאחר שהסרנו אותו בזהירות מהתרמיל שלו, יש לעטוף אותו בזהירות במעט שעוות דבורים- דבר זה נועד להגן עלינו מפני האנרגיה שלו- נרצה שהיא תעבוד רק במקרה מסויים, ושלא תתפזר תמיד. יש להעביר את הזרע ספון השעווה בקטורת הגנה ולבקש במדיוק את פעולתו מן האלים. לאחר מכן, נשים את החתיכות בחומר מתקשה או נאפה בתנור, נחורר אותו בדוגמא מגוננת כמו פנטכל- דבר זה נועד בעצם לתת לשרף ולשעווה הנמסה מקום לשחרר אדים כדי שהצורה שיצרנו לא תתעוות. נקדש בטקס, כמו את הקמיע הקודם, ונניח את אותו ליד החפץ או במקום שעליו נרצה להגן מגניבה.

ארדן,

של הגן.

 

 

קללה על ראשו של ישי שליסל

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-07-30

אשו אלגברה, אדון השערים, אני קורא בשמך פעמים שלוש- אשו, אשו אשו.

הסר כל הגנה שדמו, ודתו של ישי שליסל מעניקה לו. הסר את כוח תפילותיו וכוח תפילות קרוביו ורביו.

אשו, בנוסף פתח את שערי התופת הכואבים ביותר של זודג’י על גופו, נפשו ורוחו של ישי סלישל, ואפשר לי לקרוא לרוחות וכוחות שיעזרו לי בנקמתי.

שהאוויר ישרוף אותו

שהאש תשרוף אותו

שהמים ישרפו אותו

שהאדמה תשרוף אותו,

שהמוות הטוב ימתין בסף הדלת ולא יבקרו עד שכל קללותי תתגשמנה, שיראה את כל מי שיצר אותו מת לפניו.

רוחות הטבע, דאגו שעל כל בשר שהוא חתך,

שעל כל שימוש פושע בסכין

בשרו ייחדר ויאנס מאה מאה פעמים.

שימו מעי תיקנים בפיו, עור חזיר זיפי לגופו,

מנעו מנשמתו לחזור לכישור, ועיקרו את עיניו ואשכיו.

לפינו הקיזו לבה שהופכת לנמלי אש חמדניות

טיספוניה, מאגארה, ואלקטו, את סבלו וטירופו אני משאיר לכן.

הביאו דיכאון אפל כמו ערפל אנגלי, שימלא את ראשו,

נקזו הדיכאון מן התמימים ורקחו רעל זה, הקשיבו לי, ואת בשרו תטעמו- אני מקריב אותו לכן!

לוגון אדה, ימיה ויווה, אורישות המגינות על ההומוסקסואלים והלסביות, עשו צדק!

מאמאן בריג’יט, ארזולי דנטור ומרינט יבשת הידיים- אתן היודעות את קולי,

היודעות את כהונתי, היודעות את כשפי, שמעו קולי,

קבלו נסך זה, זבח זה וקטורת זו, ועשו מדמו איפור לשפתיכן,

אבקה מעצמותיו ללחייכן,

ערמה מיותרת של בשר אדם, אני מפזר אותה אל היסודות ממנה היא באה.

השמידו אותו עד לרמה שאפילו זיכרון או אפר לא יוותר.

 

כך יהיה!

הטעם המתוק והמר של הזיכרון

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-07-30

“אני רוצה ללכת לבית הספר הישן שלי”. אני אומר. המלווה הנאמן שלי מסכים. הוא יודע כמו שאתם קוראי יודעים, שבית הספר התיכון שלי וחטיבת הביניים “בקעת כנרות”, היו חוויה אחרת לגמרי מהתיכונים היצוקים בבטון של העיר. בבית הספר שהיה ליבו של קיבוץ בית זרע, הייתה חוויה טבעית מופלאה. כיתות ומבנים נמוכים שובצו בגנים עם שפע וורדים, צמחי תבלין ומרפא. מאכיאלה אלף עלה לתבטיה הרדופית, ידעתי את שמותיהם והכוחות הנסתרים שלהם. ברגעים של כעס חשבתי איך לשחרר את כוחותיהם על אלו שפגעו בי, אבל מבלי לשים לב, הם הפכו להיות האבירים השקטים שלי, שניחוחם מהווה עבורי הגנה, בית. בחודשים האחרונים, החלתי לחלום על המקום הזה שוב, על המרחבים הירוקים והדשא הקצוץ, ולבסוף הצלחתי להגיע למורתי לשעבר. היא סיפרה לי שבית הספר נסגר ועומד בעזובתו. ידעתי מיד שעלי ללכת אליו שוב.

כבר ביקרתי שם בעבר, בדימדומיו. הרבה מיופיו הקודם הועם, אבל עתה, המקום עמד בשממה וציה. הדשא, שבעבר היה נטול יבלית וקצוץ למשעי, עתה זהוב ופריך- מת. שום שיח וורד לא שרד, ורק הרדופים, חרולים וחוחים ממלאים את השממה שהייתה בייתי למשך שש שנים. הכיתה הראשונה שלי במקום הזה עמדה מנותצת, שיחים צמחו ושברו את החלונות והדלתות. בחורשות האקליפטוס הנסתרות, אליהן ברחתי כשהייתי צריך מרגוע, עומדים מיכלים של חומרים כימיקליים. הנדנדות, שאליהן התגנב הקיסוס המטפס, נעלמו. כל מה שעשה את המקום הזה יפה ומיוחד פשוט התאדה אל האין, כאילו מעולם לא היה. רק שיח לענה שיחנית אחד צימח ענפים למרות הכל וחדר את אפלת הקוצים אל השמיים. קטפתי חופן ממנו, אך לבסוף, אפילו לא הצלחתי להגיע אל הספרייה.

הספרייה של בית הספר היה מקום מפלט עבורי, עצי האורן הישנים שמהם המדפים היו עשויים, פיזרו אד עדין בקיץ והפיצו ניחוח ייחודי. שם קראתי את “הארי פוטר”, את “שר הטבעות” (בתרגום הישן) ורבים אחרים. לא אשכח את הספרנית שלקחה אותי תחת חסותה. כאם נוספת היא האכילה אותי עוגות גבינה ועוגיות ממולאות רחת לוקום, ושם מצאתי גם ספרי כישוף- כמו “צמחים קסומים ומכושפים”, וגם, מבלי לדעת, ספרים אחרים שהרחיבו את דעתי כמו “צמחי מרפא של ארץ ישראל” מאת ניסים קריספיל. שם למדתי את כוחו של היחנוק המדברי לרפא טחורים, וארכובית שבטבטית לרפא פצעים- מקום של השכלה, ידע וכוח. לא אשכח את הספרנית, אילנה ואיך כל יום בטקס יומי היא השקתה את בת השבע המטפסת, ואת צמחי הדרקונית על צאצאיהם מרחפי האוויר. אבל עתה חוחים עם כתרים זהובים חסמו את המדרגות. הם החליפו את בת השבע ושיחי הלימונית שפרחו שם. היו בורות בכל מקום, ויגעתי מלנסות לפתוח לעצמי דרך… הסתובבתי וחזרתי. המלווה הנאמן שלי התחיל לאבד סבלנות. בכניסה לבית הספר עמד עץ נמוך של מנגו. כנראה שמישהו השליך שנים קודם גלעין מבלי לחשוב יותר מידי. על העץ הבשיל מנגו אחד. קטפתי אותו.

בשובי לביתי התחיל הטקס, חלטתי את הלענה. הוספתי עוד ועוד דבש, לשווא, התה נותר מריר. ציננתי את פרי המנגו, והגשתי אותם. כך אני ומי שאיתי שתינו את הטעם המר והמתוק של הזיכרון.

 

ארדן,

של הגן.

 

 

 

קטורת משיכת כסף קלה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-06-22

רכיבים:

שלוש כפות בנזואין סומטרה (הלבן או הירוק) טחון.

כפית אבקת קינמון

כפית מנטה או נענע מיובשות

כפית בזיליקום יבש

חמש טיפות שמן תפוז (או כף גרידת תפוז מיובשת)

 

יש לטחון את הבנזואיןבעלי ומכתש, ולערבב אותו עם שמן התפוז ולתת לו לעמוד כשלוש שעות.

להוסיף את הרכיבים האחרים ולטעון באנרגיה. את המנה הראשונה יש לתת לפותח השערים ואל/ת השפע במסורת שלכם.

מתאים במיוחד להכנה בזמן ירח מתמלא.

ניתן להבעיר בזמן תפילות לשפע וכסף, ולתת לעשן למלא את בית העסק כדי למשוך לקוחות.