Category Archives: תפוז

הפשושים שלי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 23/03/2004

אני מדבר על הסחלבים היקרים שלי. במשך שנים תחליף לחברים נורמליים, אבל היום הרגש הזה השתנה: הם יותר ילדים שלי (ותאמינו לי שהם דורשים כמו ילדים: מים מזוקקים, לחות, ותשומת לב, שלא לדבר על גבישים בבסיס הצמח להגברת צמיחה) הם היו כמו הרבה דברים בחיים שלי- תחליף. היום שכבר אין צורך בתחליף הקודם, הם שינו מקום, בחיים שלי.

עוד תחליפים: שוקולד, לאהבה, הרי ידוע ששוקולד מכיל אנופידימים שגורמים לתחושת אושר קלה (ולכן משמש כאפרודזיאק) למרות שתשכחו משוקולד פרה אצלי בבית. לא, אין תחליף זול. רק לינדט, קוט ד’אור וגודייבה. כל פעם שהלכתי לבסיס הכנתי שיקוי למניעת רגשות. לא רציתי להתאהב באף אחד. פשוט להשאר חסר אהבה. מעולם לא התאהבתי, ואני לא רוצה להתחיל בזה עכשיו. למה? אני רואה את הכאב שאהבה גורמת לאנשים אחרים. אני מטפל בהם, מנחם אותם, אולי בסוג אחר של אהבה, (שגורמת גם כאב, אבל מנותק ולא אישי). אז מה זה מכיל? חלתית, רוצחת האהבות שגורמת גם להפלה. בריח חריף, שיחודי רק לה. בצבע צהוב ירוק חולני. ואבן ירח שמושרית במים, כדי לגרום לי להיות מרוחק מהכל, כמו שאור הירח תמיד קר. אבל השיקוי מפסיק להשפיע… ואני נושר לתוך אהבה בלתי אפשרית.

אולי אני אשכנע את שי לעזור לי. אפילו מאריוס מרגישה את זה. מריאנה תוכל לעזור לי להתנחם אחר כך… אחרי אובדן שי נהיה כמו שתי זקנות שמרכלות על אהבות שהיו ואינן…

המאגיה לא עוזרת לי פה…

אוהב, לצערי

ארדן.

רובי, ג’רלד אדמונס, רוקד היקום, ופשוט שי.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-03-21

הנערה בעלת השיער השחור נהדפה אחורה. היא התגלגלה נעמדה, ונכנסה לתנוחת הלחימה העתיקה שהיא למדה. ביד אחת החזיקה פיגיון. הוא בהק בבוהק שניראה אז רק בכספם של הברקים החזקים ביותר, וכזה היה טבעו: הוא לא היה עשוי מתכת אם כי הזוהר הבוהק ביותר, זה של הברק. בידה השניה החזיקה מטה עבה, מכיל רונות של תרעלה והגנה. אותו ורק אותו ירשה מאימה. הוא היה גבוה יותר, שרירי אך חתולי, מהיר, עורו כהה. שיערו שחור. אינו אסוף, כאוס עד הסוף. הוא החזיק חרב קתאנה עשויה משחור העמוק ביותר. ריק, אינות. וחנית עם לחשי מוות עליה. היא נרעדה. עם כל כוחה, הכיצד היא יכולה לנצח את הריק? את הכאוס בעצמו? רק אתמול הוא שכב עימה כשהוא עוד חשב שהיא ילדה תמימה וחסרת אונים. הוא לא הופתע לגלות שהיא אחת מהוויצ’רלן. מסדר המכשפות ששמר על העולם באיזון. הוא צחק בקול קר: “ומה עתה מכשפה קטנה? האם תקראי ליקישני לעזור לך? אפילו רוחות המתים לא יכולים לקראת הריק” הוא קרא את מחשבתה. היא ידעה שהוא צודק, אבל זה הכוח האחרון שעדיין היה בתוכה והיא לא שיחררה כנגדו. היא לחשה את הלחש. הם באו. ירוקים ושקופים, איתם אימה. הם נלחמו נגד החרב שקרעה מהם גזרים. שום חרב רגילה לא יכולה להם. רק משהו כמו תמצית האינות יכולה…. הוא קפץ עליה, וכרך את ידיו סביב צווארה. היא דיממה. היא נאנחה, אך לא שמעה את אנחתה. היא כבר לא שמעה דבר… ואז זזתי צעד אחורה מכדור הבדולח.

זה היה גילגול נשמות, או חלק ממנו שהדבר גילה. אני הנערה, ושי ילדו של הכאוס. הנפש וכוחו של הכאוס נופצו, אך לא בעזרתי. גילגולים שהוא הפך להיות לנחמד. והרשומה הזו מוקדשת לו, היקר מכל. אני זוכר את היום הראשון שנפגשנו בעירי: העור הלבין יותר ויותר, וגבה נתקשתה יותר ויותר, בזמן שענדתי מיקסם שאולי ירשים את זה שהרשים אותי בתורו, כי בתוך הריק של המאגיה בישראל, מצאתי אותו. אין לאף אחד מושג איזו תיקווה הכתיבה (הילדותית במבט לאחור) שלו נסחה בי. שי, החבר הראשון שלי. אחרי חוסר של חברת ילדים בגילי, לא נותר בי דבר, לא רגש. בתוך זה פתאום חליל עדין של עדנה, ואיכפתיות למישהו שאינו אני.

זה שי: אדם נחמד.

נאיבי

מקסים וצחקן,

מסוגל להיות טיפש

עצלן

חמוד

איש טוב

בעל עוצמה (אני מנסה לעזור לו לפתח אותה אבל לפעמים הוא כלכך מייאש)

חסר גיל

מלא חיוניות

כן ואמית

והיחיד שאוהב את מאריוס.

וכן, גם הוא חושב שהדרך שלו היא הדרך היחידה. הוא מאשים אותו בחטאים שלו, וזה גם אולטימטום! השוקולד והפיצה יעלו וינצחו מואהההההה!!! בכל אופן, שי הוא אבן פינה בתיקשורת שלי עם אנשים אחרים. אנחנו צוחקים ביחד, בוכים ביחד, ומרכלים ביחד על מריאנה ועל שאר החברות שלו, והוא פשוט אדם כיפי.

פעמים רבנו. בגללי. אני אוהב עימותים, ובחנתי אותו. הרבה פעמים הוא הפסיד כי הוא נתן לכעס שלו להשתלט עליו (תכונה גרועה למכשפה, אם אתה רוצה לקלל, אז תעשה את זה במודע ולא בגלל שאתה סתם כועס.

והתשובה שלי לקורווין, היא פיונה, האחות הפעילה יותר, זו שהיו לה שאיפות לכתר. היא הייתה חכמה ורבת עוצמה. ואחרי שקראתי חלק מאמבר, בחרתי בה שתהיה כאן ברשומה של שי, בניגוד לקורווין שלו.

באהבה, אני מחכה מה שי יגיב,

ארדן.

מאגיה, ואיך היא גרמה לי להבין פוליטיקה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-03-21

אש

אדמה

אוויר

מים

undefined

הבריאה כולה עשויה מאלו היסודות, אם נבחן אותם לגופם. אש- תשוקה אדמה- חומר אוויר -מחשבות ומים – רגש. כל המכשפות יודעים את זה. כל דבר שאנו עושים כולל אותם. ובראיה מאגית אני מבין למה דברים קורים כפי שהם קורים: אין טוב ואין רע. יש אך ורק את מה שאנחנו בוחרים לראות כטוב ורע. מה שטוב לי אינו טוב לאחר ולהפך. ופה גם כללתי את התאוריה על המאגיה עצמה: תמיד שאלו אותי על מאגיה וצבעיה, ותמיד עניתי שלמאגיה אין צבעים, אין מאגיה לבנה, ושחורה. מדוע? כי המאגיה מומשלת לכלי.

סכין יכול לחתוך מזון בצורה היגיינית וגם להרוג. האם הסכין שחור או לבן? אין להיקש הזה שימוש.

שינאה: אש. תשוקה להרוג. זה חלק מהמהות האנושית בדיוק כמו שטיפול בצאצאים שלנו היא חלק ממהות האנושית שלנו. אז השאלה היא: למה בישראל זה כה נפוץ? למה יש מוות ועוד מוות? לשני הצדדים? גיליתי שלכולנו יש תירוצים נאים של העבר: דוד חיים מת בפיגוע, ואבא עבדאללה מת כששבר עוצר. אז כמובן שכמו ילדים מזילי ריר אנחנו נלך לברור “מי התחיל?” שאלה שכמובן אין לה חשיבות. כולנו מופנים לתאריכים אלו ואחרים בהיסטוריה האנושית ושל ארץ ישראל. המלחמה האקטואלית הינה על למי היא שייכת. אז דבר ראשון אדמה שייכת לעצמה, אם כבר, אנחנו שייכים אליה. אז למי יש זכות לחיות פה? התשובה היא ברורה. למי שחיי פה.

החיילים בשטחים שונאים, והם לא יודעים שהשינאה שלהם רק מלבה את אותה שינאה שחשים הפלסטינאים. אש + אש = אש גדולה. רק מים שזה רגש, כמו אהבה יכולים למלא את החורים שהאש שרפה בתוכינו. ואני יכול להעיד שהעם היהודי הוא בדיוק כזה: כמה שהוא שונא, ככה הוא מסוגל לאהוב. האש יכולה לתת חיים ולכלות אותנו. יש מעגל של אש גדול שאף אחד לא אחראי לו, ושני הצדדים אחראים לו. הוא גדל יותר ויותר כי יש יותר מוות ויותר שינאה. אבל מעט מים יכולים לכבות הרבה אש. איפה האהבה בכל זה? האם לתת פרח לאויב ולבקש סליחה, לא ישנו הרבה?

ועכשיו מעשית: מבחינה היסטורית אין עם שזכה במלחמת גרילה. מצטער ישראל. אין סיכוי. ולפסלטינים איזה חיים אלו תחת משטר צבאי? בלי מים זורמים או חשמל? לגבי טרנספר, אם להזכיר לכם את שיעורי ההיסטוריה אז זה היה ה”פיתרון הסופי” המקורי של הנאצים. בבקשה, אל תרדו לשם. לגבי גדר ההפרדה, זה כבר מוכר היסטורית. לא הרבה יודעים אבל בימי הביניים היהודים כלאו את עצמם באזורים מצומצמים, שנקראו גטאות. גם השיטה הזו נכשלה. הכל צפוי לכישלון חות מאהבה טהורה ואור.

שלכם, טעימה מדעותי הפוליטיות,

ארדן.

אני והכישוף.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-03-21


שלום, אתם בטח תוהים לפי הכותרת, מי אני. אני ארדן. אני מכשף. למרות כל הדעות הקדומות, אני לא עובד שטן (אני אפילו לא מאמין בו!) אני לא מזיק לאנשים,(אלא אם כן הם דורשים את זה!) ולא, אני לא יהודי. השלתי מעצמי את העול הזה כלמדתי על האמונה עצמה. אני מאמין בטבע וכל מה שבו. הטבע נתן לי מתנה יקרה, אבל את מחירה שילמתי.

לעולם לא אוכל להיות רגיל, לעולם לא אוכל להשתלב בחברה בלי שאנשים יסתכלו עלי מוזר. אבל משום מה, המחיר לא גורע. אני משלם אותו באהבה עבור היכולת שלי. היכולת לראות את הניסתר, לעזור בעזרת לחש או שיקוי, הפכו יום יומיים כמו בישול ומלאכות בית אחרות. הכוח הוא ניסתר, אז אין ניצוצות, ואין מטאטאים מעופפים או כדורי אש.

אני אוהב לגדל סחלבים, עצי בונסאי, ולבשל (שי יעיד!)

אני מברך את כולכם לבלוג שלי.

ארדן.